אם תרצו, אין זו אגדה, אמר חוזה המדינה תיאודור הרצל. אם תרצו, בארץ ישראל תקום מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, ביתו של הלאום היהודי למוד התלאות והרדיפות.

אם תרצו, אמר הרצל, תקום כאן מונרכיה דמוקרטית, או אולי רפובליקה אריסטוקרטית עד שנוכל לעמוד בדמוקרטיה מלאה. אם תרצו, תהיה זו מדינה סוציאליסטית, או יותר נכון, סוציאל דמוקרטית, שבה מונהג יום עבודה של שבע שעות, שפועליה הלא מקצועיים מקבלים את כל צורכיהם מהמדינה, כולל בית מרווח ונאה עם גינה.

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה שורר שוויון הזדמנויות, אך לא מתבטלת היוזמה החופשית. שבה אין כפייה, גם לא כפיית שפה, כלומר – מדינה ששורר בה פדרליזם לשוני, "כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו". (מדינת היהודים)

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה יש הפרדה מלאה של דת מהמדינה, ואף יותר מזה: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד… בענייני המדינה… אל להם להתערב". אם תרצו, היא תהיה מדינה שבה "כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי". (מדינת היהודים)

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה "כהונות של כבוד" לפקידים ניתנות לפי הכלל האחד הזה: "הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מהכבוד". והממון – אינו כל יכול, כי הדבר אשר נדרש מאת כל איש הוא "שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד הכל". הרפואה – תסופק חינם לכל מי שזקוק לה. וכך גם החינוך, חינם לכולם, "מהבתים למתחילים עד האוניברסיטה הציונית". האקדמיה תיתן מקום של כבוד לאמנות ולפילוסופיה. המקומות הקדושים – יהיו ברשות כללית ולא בבעלותו של אף אחד. (אלטנוילנד).

***

בימים האחרונים הצליחה תנועה שמכנה את עצמה בשם "אם תרצו" להעלות את עצמה לכותרות בדרך הקלה, דהיינו, בהסתה פרועה ומלווה בקריקטורות בעלות אופי אנטישמי בוטה כנגד ה"שמאלנים" האלו מהקרן החדשה לישראל ובאופן ספציפי כנגד העומדת בראשה, הח"כית לשעבר נעמי חזן.

לקח לי קצת זמן להתגבר על תחושת הבחילה ועל הרצון העז לפנות לתגובה הטבעית, שאנשים קרובים מכנים גלות פנימית מרצון (או משהו דומה, סלחו לי על חוסר הדיוק). למעשה, לא התגברתי עליה. אדם בודד חש עצמו מאויים וחסר כוח מול הרוחות השחורות האלו של הפאשיזם, שמהירותן רק הולכת ומתחזקת, עד כדי כך שאפשר כבר לראות את תחילת היווצרותו של המשפך. אבל מתוך הבחילה הזאת ולמרות חוסר התוחלת הרגשתי בכל זאת צורך לומר את מה שיש לומר, כי יש מה לומר ויש צורך לומר אותו. אפילו אם אף אחד לא רוצה כבר לשמוע.

ראשית, יש להתייחס לאירועי היום, אין מה לעשות. אם תרצו טוענים שהקרן החדשה לישראל סיפקה מימון לארגונים שסייעו לגולדסטון להפיק את הדו"ח שלו. יתכן, והאמת שגם אין לי שום בעיה עקרונית עם זה, ואני אפרט בהמשך מדוע. אך, איך אומרים, אם תרצו דרים בבית זכוכית, וזורקים אבנים. הם עצמם קיבלו 100 אלף דולר, סכום משמעותי לתנועה בסדר גודל הזה, מאחד ג'ון הייגי, אוונגליסט שאוהב את היהודים, אבל כשקוראים את כתביו ושומעים את דרשותיו מבינים שהוא בעצם אוהב בעיקר את גופות היהודים בדרך לתחייתו של ישו, ולכן האינטרס שלו הוא להעמיד את ישראל במסלול התנגשות קטלני, רצוי עם כמה שיותר מהעולם.

לאייב פוקסמן ולסוכנות היהודית אין בעיה עם זה. בכל זאת, אם תרצו, הם לא ממש בקו האש. אבל אפילו לג'ון מקיין, בזמן שהתמודד על נשיאות ארה"ב ורעב לקולות האוונגליסטים, הייתה קצת בעיה עם טענתו של אותו הייגי שהיטלר היה בעצם שליח האל שמשימתו הייתה להביא אותנו לכאן כדי שהאיראנים יוכלו להשמיד את רובנו. מקיין התנער מתמיכתו של הייגי, והייגי בתגובה פרש מפעילות פוליטית. ואפילו הייגי הזה הביע התנגדות נחרצת לקמפיין של אם תרצו.

***

אבל הדבר החשוב באמת כאן הוא המאבק האמיתי והרציני כנגד חטיפתה של הציונות בידי גורמים עויינים, שאם תרצו משקפת את מהותם באופן לא רע בכלל. והמאבק האמיתי והרציני כנגד רוחות הפאשיזם המתפתחות לכדי סופת הוריקן. אמרתי כאן כבר שאני את תקופת הבריחה ממושגים שנחטפו בידי גורמים עוינים בחיי סיימתי. והמושג שבו מדובר כאן הוא חשוב מכדי שאוכל להסתפק בטענה כי החטיפה היא אקט של פאשיזם עיוור, מטומטם וריקני בלי לפרט.

תנועת "אם תרצו" מכנה את עצמה "המהפכה הציונית השניה", ולא ממש מעניין אותם שלא ממש הייתה מהפכה ציונית ראשונה. אם לצטט את האבסטרקט הגוגלי שלהם, "הציונות הלכה לאיבוד – אם תרצו הינה תנועה שרוצה להחזיר את הציונות למרכז. לדבר עברית, להניף את הדגל, לשיר את ההמנון, להסתובב כחול לבן בירושלים, בלי בושה". כלומר, כבר באבסטרקט הם מעידים על עצמם כמתעניינים בסמלים, כלומר – באיקונות – בלבד. וזה לא משתפר.

נמשיך. בעמוד האודות מוגדרת התנועה כ"תנועת מרכז חוץ פרלמנטרית", שרוצה לחזק את ערכי הציונות בישראל, לחדש את השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית, להבטיח את עתיד העם ולקדם את החברה, תוך התמקדות בסטודנטים. מבחינה אידיאולוגית, הם מגדירים את עצמם, כאמור, במרכז, ומסבירים – לא אוסלו, לא ארץ ישראל השלמה. מבחינה אסטרטגית, הם הולכים על התמקדות ב"רצון הלאומי", ב"אמונה בצדקת דרכו של המפעל הציוני" ובמישור התודעתי וההסברתי, ומגדירים את עצמם כ"ממשיכי דרכה של הציונות המדינית שהתווה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל". ההסברה שלהם, להגדרתם, כוללת גיבוש אסטרטגיה ציונית כוללת, שילוב בין חשיבות חבלי מולדת, אינטרסים ביטחוניים הכרחיים, הבעיה הדמוגרפית, לכידות הציבור היהודי וצביונה היהודי-דמוקרטי של המדינה.

הם גם מגדירים את ה"איום האמיתי על עתיד הציונות", תחת הכותרת "פוסט ציונות מודחקת", ולמעשה, "התרופפות מושג הציונות חוסר הבהירות שמאפיין את הציונות בשיח הציבורי", שמאפשרים ל"גישות ורעיונות הסותרים את עקרונות הציונות לחדור עמוק לתוך מוקדי ההשפעה".

בהמשך, הם מפרטים עשרה עקרונות ציוניים, "שקבלתם ואימוצם בשיח הציבורי, האינטלקטואלי, התקשורתי והתרבותי בישראל יהוו את מימוש המהפכה הציונית השניה", והם כדלהלן:

1. היהודים הם עם
2. עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר)
3. לעם היהודי זכות למדינה ריבונית עצמאית
4. לעם היהודי זכות על ארץ ישראל ובראשה על ירושלים המאוחדת
5. במסגרת חייו הלאומיים בארץ ישראל יוכל העם היהודי לבטא את זהותו, תרבותו ועצמיותו כפי שלא יוכל בשום מקום אחר
6. העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו
7. שלילת הגלות
8. הבטחת קיומו, הישרדותו, ביטחונו ועתידו של העם היהודי באמצעים הנדרשים לכך. אי לכך גיבוש גבולות בני הגנה הוא עיקרון יסוד ציוני וכך גם זכותה של ישראל להגנה עצמית
9. זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות
10. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית

אני מודה, אני קצת מבולבלת. סעיפים 1, 3, חלק מ-4, 5, 6, 7, 8 ו-10, איך לומר, לא נראים לי כל כך רלוונטיים. אם זכרוני אינו מטעני, נולדתי לפני 33 שנים וקצת במדינה ריבונית עצמאית, דמוקרטית במידה זו או אחרת, שהעם שמנהל אותה הוא העם היהודי, ושבה מבוטאת זהות, תרבות ועצמיות של אותו עם יהודי מגוון ומרתק, שלקח את גורלו בידיו לפני איזה שישים שנה או משהו באופן די פומבי בצורה של הכרזת עצמאות, ושיש בידיו אמצעים מרובים, שהוא אינו מנצל ברובם, להבטחת קיומו, הישרדותו, ביטחונו ועתידו של כל אזרח. אה, כן, וגם להגן על עצמו. ולמיטב הכרתי, אני חיה במדינה כזו מאז ועד היום. עקרון 2 נראה לי קצת מוזר, מאחר והוא מדבר על מושג שלא ממש הבנתי כיצד הם מגדירים אותו, כלומר, "לאומיות", ומעניק לו סמכות שנראית כלקוחה מעיקרי האידיאולוגיה הפאשיסטית שהזמין מוסוליני. עקרון 9 גם הוא קצת משונה, בעיקר במצעה של תנועה שמגדירה את עצמה כתנועת מרכז וככזו שמעניין אותה "שיח". והחשוב מכל, לא הצלחתי למצוא בכל הפומפוזיות הזאת אפילו רמז קטן למה בדיוק הם מתכוונים כשהם אומרים "ציונות".

אז המשכתי לקרוא. מצאתי גבב של מאמרים הזויים, שמבטאים אידיאולוגיה ימנית די לא מתונה, בוודאי שלא שום דבר שקשור למרכז. אחד מהדברים היותר מאירי עיניים לגבי מהותה של התנועה נמצא במה שהם מכנים "דו"ח מדד הציונות", כשמה שמתפרסם באתרם הוא המדד לשנת 2008. סקרים אני מחבבת, ואף למדתי קצת לקרוא. ברוב המקרים, העניין האמיתי לא נמצא בתוצאות, אלא דווקא בשאלות. ובכן, השאלה הראשונה החשובה שמתעוררת כאן היא כמובן מהי ההגדרה האופרציונלית של הציונות לפי מדד הציונות של אם תרצו. והתשובה מרתקת: הגדרה עצמית כציוני, ריבונות בירושלים (המאוחדת), תמיכה בסיפוח גושי התיישבות והתנגדות לנסיגה לגבולות 67. האתגרים הציוניים כפי שמגדירה אותם התנועה הם: חיזוק הנגב והגליל, חיזוק ערכי הציונות, התמודדות נחושה מול ערביי ישראל על זהותה היהודית של המדינה, הגברת עלייה, חיזוק יהודה ושומרון, ו"אחר". אבל כמובן שזה החלק השולי של המדד. החלק החשוב הוא ההגדרה של פוסט ציונות וקצת אוי אוי אוי פסאודו אקדמי ובטבלאות על מצבה העגום של האקדמיה בישראל מבחינה ציונית.

***

חוזה המדינה תיאודור הרצל נדרש להתמודד עם שאלת קיומו של העם היהודי, ועם שאלת הרצון והמוטיבציה הלאומית וכדומה, מכיוון שהוא עסק בגיבוש קוהרנטי של זהות לאומית קונקרטית בתקופה שבה זו לא הייתה קיימת, שהייתה מחלוקת רצינית לגבי עצם הצורך בה ואפשרות קיומה. ולמרות זאת, חוזה המדינה תיאודור הרצל לא נשאר שם, למרות שמכתבי וציטוטי "אם תרצו" אפשר היה לחשוב שכך הוא הדבר.

חוזה המדינה חזה מדינה של ממש. הוא לא התבייש ולא פחד להתעסק בפרטים הקטנים ביותר, מרכישת האדמות, בניית הבתים, סלילת הכבישים והיחס לפועלים ועד לשפה המדוברת, יחסי הדת והמדינה, היחס לנשים, תוכני האקדמיה והיחס לערביי ישראל. היה לו חזון מלא תוכן תחת המילה הקטנה הזאת, "ציונות". על חלקים גדולים ממנו הייתי חותמת בשמחה גם היום. והוא פתח דיון, שבו היו כמה הגדרות למושג. ומי שהגיע הנה בסופו של דבר, בכל אחד מהשלבים, פתח את הדיון הזה מחדש, בין אם מסיבות אידיאולוגיות ובין אם מסיבות פרקטיות. בן גוריון, למשל, החליט לוותר על חזונו של הרצל בענייני דת ומדינה מסיבות פרגמטיות למדי. הוא חשב, למשל, בניגוד להרצל, שיהיה לו יותר קל לפקח ולהשתלט על מוסדות הדת ואנשיה אם הם יהיו כפופים לו. ואחרים חשבו אחרת. וכל זה קרה בשלב הקשה ביותר והמסובך ביותר, שלב ההקמה.

השלב הזה נמצא הרחק מאחורינו. אין דבר שעשרת העקרונות של אם תרצו מבטאים יותר מאשר תפיסת הקורבן העלובה, שכיום משרתת בעיקר אינטרסנטים שמעוניינים לשמר את הפחד הנדרש כדי למשטר את הציבור, ושתלך לעזאזל המדינה. מדינת ישראל קיימת. מדינת ישראל גם עברה לא מעט שינויים. וכל תפיסה שרוצה לחזור אחורה במקום לבנות על העבר כדי ללכת קדימה היא תפיסה שתוביל את כולנו לאבדון.

לאומיות היא מושג פתוח מאוד. אפילו אדם אחד לא נשאר סטטי במהלך חייו, לא כל כשכן קבוצה גדולה של אנשים לאורך זמן. הציונות של הקמת המדינה אינה רלוונטית ברובה לאנשים רבים מדי. במובנים רבים, לאומיות היא עניין של הגדרה עצמית ותחושת שייכות, ומדינת ישראל עשתה רבות בשנים האחרונות, בתחומי חיים רבים, כדי שרבים מאזרחיה לא יוכלו לחוש יותר מדי שייכות לעמם, ואני אפילו לא מדברת כאן על בני דתות ולאומים אחרים, אלא רק על יהודים. תוסיפו לכל זה גם את תהליכי הגלובליזציה החזקים מאוד של השנים האחרונות, שהתנהלו בצורה פרועה ופגעו ביחידים רבים באופן ששוחק כל תחושה של הזדהות עם משהו בכלל, ותקבלו מצב מאוד בעייתי. הדבר הנכון לעשות הוא לפתוח באופן אמיץ וכנה את הדיון בתכניה של הלאומיות היהודית, ובאופנים שבהם ניתן להגדירה מחדש כך שתוכל להתמודד עם אתגרי העולם המשתנה הזה. תוך כדי זניחה מוחלטת של כל מה שקשור לתכנים שהיו בציונות בתקופת הקמתה. כבר קמנו. אנחנו כאן. תמשיכו הלאה מכאן. להתעסק בדברים האלו זה בזבוז זמן יקר, או הסחת דעת. השאלות היחידות שצריכות לעמוד על הפרק כאן הן שאלות של איך – איך אנחנו רוצים שתיראה המדינה הקיימת שלנו, איך אנחנו מתכוונים ליישם את זה.

נכון, יש גם גורמים ילדותיים מהצד השני שקוראים לשבור את הכלים, ולוותר על העניין כולו. לעיתים הם אף מתהדרים בנוצות של "פוסט" ומבטאים תפיסות רלטיביסטיות. הם בסך הכל הצד השני של אותה מטבע חסרת אונים שמנסה להעמיד פנים שהעולם לא באמת קיים. אין זהות בין "פוסט" לבין רלטיביזם, בניגוד למה שמנסים לטעון באם תרצו. פוסט, לעיתים קרובות מאוד, הוא פשוט מילה אחרת לביקורת, לאתגור של הקיים. מה שיש לו תוכן, מה שמאמין בעצמו, יכול גם להשתנות, ויכול להתמודד עם אתגרים כאלו. היהדות עשתה את זה במשך זמן רב מאוד, ועוד בגלות, כך שעקרון "שלילת הגלות", למשל, זה דבר אידיוטי לחלוטין. למה לשלול משהו שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על המשכיות והתמודדות עם אתגרי הזמן, קשה לי להבין.

את דעתי על המלחמה בעזה כתבתי כאן יותר מפעם אחת. התגובה ההיסטרית של מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון היא בחזקת "על ראש הגנב בוער הכובע". חקירה אמיתית ורצינית של ההתנהלות שם, תוך כדי הטלת אחריות אישית מלאה על מי שציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל, כמו גם על מי שנתן אותן – עד לרמות הגבוהות ביותר – היא ההכרח המוסרי שלנו כעם וכמדינה, שלא צריכה להישאר בידיים של אף גורם זר, בלי קשר לכלום. ציונות שמבוססת על נאמנות עיוורת ללא ספקות וללא שאלות, ושכל מטרותיה הן לנפנף בדגל ולשיר את ההמנון בירושלים, אינה ממשיכה בשום צורה שהיא שום דבר ממה שהרצל דיבר עליו, ורק מבזה את זכרו ואת מה שיצר.

לקריאה נוספת:

מגולדסטון להרצל בחמישה מהלכים – שוקי

יכול להיות שזה נגמר? להרוג את השליח (2) – אייל גרוס

מול המציאות, לא מול האידיאה – יוסי גורביץ

זו התשובה שמביכה – נמרוד אבישר