אני שונאת הפגנות. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי והרגשתי תחושה של התרוממות רוח הייתה ב-4 בנובמבר 1995. כשחגיגה של דמוקרטיה מסתיימת ברצח פוליטי של ראש ממשלה, נדמה לי שאפשר להבין למה יוצא החשק להמשיך ולשחק את המשחק. התחושה הרעה רק הלכה והפכה עוד יותר גרועה. אחרי הפגנות הסטודנטים ב-1999, התחלתי גם ממש לפחד מהתנהלות המשטרה. ולמרות זאת, המשכתי ללכת ללא מעט הפגנות מאז ועד היום. לא לכולן. על כאלו שהערכתי כמסוכנות יותר ויתרתי, אפילו אם האמנתי במטרה. וגם לאלו שהלכתי, הלכתי כמעט תמיד בתחושת בחילה, ולפעמים בתחושת פחד. אבל תמיד מתוך אמונה שלאזרחים מן השורה אסור לוותר מראש על המשך קיומה של הדמוקרטיה, על הניסיון לשנות את מהלך העניינים ופני המדינה. שזה פשוט לא מוסרי להתייאש, ולקוות שמישהו אחר יעשה במקומי את העבודה.

נכון, לאזרחים מן השורה, איש איש לעצמו, אין אפקט גדול מדי על ההתנהלות הכללית של העניינים. אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מתחזקים ומקיימים את המדינה הזאת כל יום מחדש. וזה שבחרנו בחירה מסוימת ביום מסוים שתקפה למקסימום ארבע שנים ממש לא אומר שאנחנו חייבים להסכים כל יום ביומו במסגרת ארבע השנים האלו לכל מה שעושה הנבחר. וכשאנחנו לא מסכימים, לא יתכן שיהיה ולו הפחד הקטן ביותר בליבנו מלהביע את חוסר הסכמתנו הזו, בין אם היא של אדם בודד ובין אם היא של קבוצה גדולה של אנשים, בפומבי. לא יתכן גם שהייאוש ישתק אותנו. אם אכפת לנו עוד מהמושג המופשט והסימבולי של המדינה ומהאנשים הקונקרטיים שחיים בה.

זו, כמובן, תיאוריה יפה. אני מנסה לספר אותה לעצמי לפני כל הפגנה שאני שוקלת להשתתף בה, לפני כל מה שאני מפרסמת שמביע התנגדות כזו. האמת היא, שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא היום שבו התשובה שלי לעצמי תהיה שאין טעם. שזה לא שווה את זה. אני מנסה להחזיק באמונה שבכל זמן ובכל מקום שבו יש עוד אנשים, אזי יש עוד תקווה לשנות את המצב. אני מנסה להאמין שהאנלוגיה בין תהליכים טבעיים לבין תהליכים חברתיים היא רק אנלוגיה, לא זהות – כלומר, שבמציאות אנושית אין באמת נקודה כזו של אל חזור שאחרי שעברנו אותה, לא משנה מה נעשה, בכל זאת הכל יקרוס.

התקוות והאמונות האלו הולכות והופכות ליותר ויותר קשות להחזקה במציאות הנוכחית. גל הטירוף העכשווי ששוטף את ישראל, הקבלה ללא תנאי וללא ספק של אידיוטיזם שאין כדוגמתו, של רטוריקה מטומטמת עד כאב ושל שקרים שקופים עד דמעות, גל האלימות והשנאה המטורפת כלפי כל מי שמעז ולו רק לשאול שאלה, ההשטחה המטומטמת והאלימה של כל דיון בנושא המדיניות ויישומה לרמת ה"אתה נגד צה"ל או בעדו", התגובות הילדותיות וההיסטריות כלפי פנים וכלפי חוץ – כל אלו מותירים תחושה של תדהמה. ושל פחד. התחושה הזאת הולכת ומתחזקת בכל פעם שהממשלה חוצה עוד קו אדום של טירוף ומתקדמת עוד צעד לכיוון התהום, כל זאת לקול תרועות ה"המון".

אני בטוחה שרבים וטובים חשים את התחושה הזאת. מי שיושב מחוץ לבית המשוגעים הזה חש עצמו מבודד יותר ויותר. גבולות ההגיון נמתחים כל הזמן. בן אדם יושב במקום עבודתו, בבית הקפה השכונתי, באוטובוס, באינטרנט או בכל מקום אחר ורואה כותרות מתלהמות מנוסחות באופן דמגוגי וסרטוני תעמולה שחסרים חלקים גדולים מהמציאות, שומע אנשים מתעלמים לחלוטין או שפשוט לא יודעים את העובדות, שומע אנשים מגיעים למסקנות ומציעים הצעות שגורמות לאוזניים לסמור, רואה עדרי בהמות זורקות ביצים על שגרירויות, רואה רצח בעיניים, ונכונות לוותר אפילו על מראה העיניים של המהוגנות הבסיסית, של התרבותיות, בכל מקום, אפילו בפרלמנט. בן אדם שמסתכל נכוחה על הדברים האלו ומסרב בכל תוקף, או שאינו מסוגל, להשעות את ההגיון הבסיסי ואת הרגשות היסודיים, מרגיש כאילו שהוא עומד לבד מול צונאמי. אני לא מזלזלת ולא מתעלמת מהתחושות האלו. אני מרגישה אותן, למעשה. אבל אני יודעת שיש עוד רבים שמרגישים כמוני. ויש לזכור שהשוטים מוכי הכלבת שצווחים, נותנים כותרות, כותבים טוקבקים וזורקים ביצים אינם הרוב. הרוב, לא משנה מה דעתו, נוטה לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, פרט אולי מלהשתתף באופן אקראי בסקר דעת קהל כזה או אחר. דעת קהל היא הדבר הכי רגעי והכי נזיל בעולם. כל משב רוח קל יכול לשנות אותה, ולעיתים קרובות היא לא משקפת שום דבר חוץ מרציה חברתית, כלומר, מה שהנשאל תופס שפופולרי לענות היום. ויש גם לזכור שכדי שתתקיים הפגנת 400 אלף, יש צורך ש-400 אלף איש, או 200 אלף איש, יתגברו על התחושות האלו, לפחות למשך כמה שעות, ויצאו מביתם.

עדיין יש כאן, פורמלית, דמוקרטיה. עדיין יש בידינו כלים. עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לנסות. תבואו, לפני שגם זה יעלם, בהסכמתכם שבשתיקה.

עמוד ההפגנה בפייסבוק