בזמן שציפראס נלחם בשריפות אמיתיות, דברים מתחילים לזוז ושום דבר עוד לא נגמר, אני רוצה להציע תפישה אלטרנטיבית לכל מיני דברים שקראתי לאחרונה, שנראים לי קצת כמו עיוות של משהו שלי לפחות נראה כל כך ברור אם מסתכלים באופן עקבי, מאז פברואר, אך ורק על הגלוי – בלי דרש, רמז או סוד. באופן מיוחד בכל הנוגע להתנהלותו של יקיר הבלוג י. וארופקיס, למשחק שלא באמת התנהל כאן, עם תורה או בלי, ולמה שהושג או לא הושג עד כה. לכל הפחות, קצת מנוחה מהאינטנסיביות של אירועי השעה…
הטענה הזאת ש"חובות צריך להחזיר" היא פשוט מעייפת (אפילו בלי להיכנס לגיחוך שבהקבלה בין חוב של מדינה לחוב של משק בית), בעיקר כי אף אחד לא טען אחרת – חוץ מה-IMF, מסתבר. מה שקורה שם עכשיו לא קשור בכהוא זה לשאלה הזאת. יש חוב, הוא תוצר של שחיתות, ריקבון ושיטה כושלת – ממשלות וממסד יווניים מושחתים, בנקים צרפתים וגרמנים לא אחראיים שהימרו יותר מדי, וגולדמן זאקס כמובן. ב-2010 (ו-2012), כשהסיפור התפוצץ, יוון נזקקה לסיוע. באו מוסדות האיחוד האירופי + IMF ונתנו לה חילוץ – בתנאים. את החלק הזה של הסיפור אף אחד לא מכחיש, על אף אחד מצדדיו.
בעקרון לא רציתי לכתוב עוד מסה לפני שתושג איזושהי הכרעה במאבק המתיש הזה בין יוון ל"נושיה", אבל עכשיו, כשהקלפים סוף סוף נמצאים על השולחן ומתחילים להישמע כל מיני רעשים מכל מיני כיוונים – כלומר, הדיסאינפורמציה מתחילה לזרום בשצף קצף – נראה לי שבכל זאת כדאי לומר משהו.
על ה"משא ומתן" שהתנהל בחודשים האחרונים והאופן שבו הוצג בתקשורת אני מניחה שיהיה עוד הרבה מה לומר אחרי שהמים ישקטו, אם וכאשר. לא חסרות לי תובנות, כואבות ופחות כואבות. שתיים מהן אני יכולה כבר לחלוק: מקריאת עומק ביקורתית ושוטפת (שלא לומר אובססיבית) של המידע הגלוי, אם התחלתי באהדה לווארופקיס – כיום אני פשוט גרופית שרופה. והתובנה השנייה היא שאני יותר לא מאמינה אפילו לסימן פיסוק אם הוא מופיע ב"פיננשל טיימס", גוף תעמולה שבעיני כיום הוא גרוע מפוקס ניוז. אבל זה besides the point.
אם מה שפורסם ב-eKathimerini הוא אכן המסמך המלא האמיתי, וזה נראה כך, הוא נראה כמו משהו שלא באמת כולל נסיגה משום עקרון מפתח של סיריזה, לפחות לפי מה שהציגה הממשלה במהלך התקופה השוחקת הזאת (שמשקף את משנתו של וארופקיס). אם כבר, ההיפך הוא הנכון, ונראה שטקטיקת השחיקה הפומבית הצליחה פלאים.
מאחר והסיקור החדשותי הרצוף של הסערה המבנית היוונית נחשב ל"לא מעניין", כדאי אולי בכל זאת לעשות סקירה של מה שקרה בתקופה האחרונה בפרלמנט ההלני. וקרו שם הרבה מאוד דברים, בכל החזיתות הפנימיות שהם הצהירו שיתקפו – המשבר ההומניטרי, העלמות המסים והשחיתות.
החוק הראשון שהעבירה ממשלתו של ציפראס, ברוב גדול שכלל גם מפלגות אופוזיציה, היה חוק שנועד לטפל במשבר ההומניטרי במדינה, שנותן חשמל ומזון חינם וסיוע בשכר דירה למשפחות שחיות בעוני קיצוני (כלומר, ללא חשמל ומזון) – לפי הערכות, משהו כמו 300 אלף משפחות. לפי האיחוד האירופי, חוק "חסר אחריות". בנוסף, ביטלה הממשלה את התשלום בסך 5 יורו עבור ביקור בבית חולים, שמנע מרבים את הגישה לשירותי בריאות (שהגיעו בעצמם למצב של קריסה בעקבות ההשמדה הפיננסית), והודיעה כי תשכור מחדש כוח אדם רפואי.
החוק השני שהם העבירו נועד להקל על חייבי מס לשלם את חובם (ההערכות מדברות על חובות מסים בהיקף של משהו כמו 76 מיליארד יורו נכון לפברואר, אגב). הצעה נוספת שלהם לחקיקה בתחום המיסוי (מס חברות), שלא הצלחתי להבין באיזה שלב חקיקתי היא נמצאת, נוגעת לכשל המבני של יצירת מקלטי מס בתוך האיחוד עצמו (עלק, "תחרות בין מדינות"), וקובעת שחברות ישלמו את מס החברות הרגיל ביוון (26%) על רווחים שמגיעים מבולגריה (10%), אירלנד וקפריסין (12.5%), גם אם שילמו מס במדינות אלה – אלא אם יוכיחו שלא היו מעורבות בניסיון להתחמקות מתשלום מס ביוון. בולגריה, שנראה שחברות יווניות רבות ברחו אליה ממש עם תחילת האסון הזה ב-2010, כבר הגישה תלונה רשמית, בטענה שהדבר הכל כך רציונלי הזה "עובר על חוקי האיחוד".
ה"דרמה" שמתרחשת בשלבים אלה של ה"משא ומתן" המתוקשר בין יוון לנושיה היא די מדהימה – ולא בגלל שזה קרא לזה בשמות וההוא הלך לבדו אל השקיעה בזמן שכולם בילו בגאלה. זה סתם מביך. גם ה"דרמה" עצמה וגם הסיקור התקשורתי האווילי, הרדוד והמניפולטיבי ברובו שלה מדהימים בגלל מה שאין בהם. או יותר נכון, בגלל הפער העצום בין מה שהם עוסקים בו למה שהם אמורים לעסוק בו. נגיד הסוגיות, הבעיות המבניות, הריקבון שעליו בנוי הגוש, כישלונן המהדהד והמחריד של תוכניות הצנע, בני האדם שנפגעו מהן – ואיך ממשיכים הלאה בצורה נכונה יותר, איך מגיעים לפשרה הגיונית יותר ומתקנים את הדרוש תיקון. דברים שרלוונטיים לכל אזרחי העולם.
במקום זה, כולם עוסקים בענייני פרוצדורה ובמשחקי כוח בלבד במקרה הטוב, ובתעמולה די שבלונית, שלא לומר מעייפת, במקרה הפחות טוב. אחת הטכניקות הבולטות, אחרי פרעות ריגה בסוף השבוע שעבר, היא כמובן האד הומינם הישן והטוב. אי אפשר שלא להעריך את האירוניה ב-reshuffle לכאורה שבוצע בעקבות הפרעות. אני מוצאת את זה די משעשע, שמה ש"הרגיע" (רגעית) את הפורעים (ואת ה"שווקים") זה החלפתו של קיינסיאני "חצוף" במארקסיסט קלאסי נחמד (אבל מאוקספורד! ועם מבטא בריטי משובח!). העיקר שהוא לא ירצה להם חו"ח על ההשלכות האנושיות של המדיניות שהם כל כך מתעקשים עליה ויגרום להם לאיזושהי היתקלות לא נעימה עם מה שרובנו מכנים בשם "מציאות" (אגב, אם מישהו יכול לסייע לי למצוא את הסרט המלא עם כתוביות באנגלית, אהיה אסירת תודה לנצח). איך הם אמרו – זה לא יכול להימשך.
אמנם כבר פרקתי כאן את המגילה שלי על יוון, ובשביל זה קראתי משהו כמו 25,000 מילה (הערכה שמרנית, סביר להניח שפי כמה), אבל כל יום מגלים משהו חדש… ועכשיו בכתבת פרופיל מרתקת לרגל כניסתו של וארופקיס לרשימת 10 הוגי הדעות המובילים השנתית של המגזין prospect.
"תנו לי נקודת אחיזה, ואוכל להזיז את העולם כולו" (ארכימדס)
ככל שעובר הזמן, אני מוצאת יותר ויותר עדויות לכך שהחבר'ה של סיריזה הם בערך הדבר הכי מרגש שנצפה בפוליטיקה העולמית כבר זמן רב, ושהם נערכו באופן לא רע (considering…) למשחק הפוקר המאוד מסוכן שאליו ידעו שהם הולכים להיקלע. אני גם די משוכנעת שהם באמת באו בטוב, כלומר עם אמונה מסוימת שאולי בכל זאת הרציונליות תשחק כאן איזשהו תפקיד, אבל גם התכוננו כמיטב יכולתם לאפשרות שההיסטריה של הפיננסיירים ועוזריהם תנצח בסופו של דבר את השכל הישר. מה שמתרחש עכשיו בצורה מביכה למדי.