מהיום אל תאמרו "מחנה הריכוז אושוויץ", אלא "אושוויץ-בירקנאו, מחנה הריכוז וההשמדה הגרמני (1940-1945)". אונסקו החליטו, לבקשת פולין. והאמת, בצדק.
להמשיך לקרוא ←

אני יודעת, קצת מאוחר להצטרף למשמיצים, אבל ברגע זה רוקנתי את העמוד האווילי שפתחתי אלוהים יודע למה בדבר הזה שמכנה את עצמו קפה דה מרקר או דה מרקר קפה או וואטאבר, וזאת רק משום שלא הצלחתי, עד כמה שניסיתי, למצוא מקום שבו ניתן למחוק את העמוד. יתכן שלא הבנתי למה התכוון המשורר, אבל אם הייתי רוצה להירשם לשירות ספאם, אני בטוחה שאפשר למצוא כמה שירותים כאלו שיש בהם קצת יותר עניין. נגיד, כאלו שמפרסמים הגדלת פין או ויאגרה בחצי סנט או איך להתעשר בעשרים שניות באמצעות נשימה מודרכת וחייזרים. ואם מישהו באמת רוצה למצוא אותי, שיחפש "שואה", "זונדרקומנדו" או "היוון היפרבולי" בגוגל (צריך להכניס גם משהו חיובי, לצורך האיזון, לא?).

לילה טוב.

או איך אומרים, אפשר גם אחרת. (ובניסוח אחר – read and weep).

פרסום, או אם להשתמש במושג הפלצני – ויזיבליות, נראות – בעולם הזה הוא פעמים רבות מטרה בפני עצמה. ע"ע עניין "זונת הפרסום" וכו'. לעיתים, פרסום, או נראות, יכול לשרת מטרות כמו מה שמכונה העלאה או הבאה למודעות. בדרך כלל, כשהוא מתבצע לפי כללי התעשייה (ז"א, באמצעות פרובוקציות ברמות שונות של זעזוע, כדי "למכור"), הוא לא תורם יותר מדי להשכלת הציבור בעניינים הבוערים או למציאת פתרונות בני קיימא, אלא בעיקר לגיוס כספים לגופים שטוענים שיש בידיהם פתרונות כאלו. ולא תמיד הטענות שלהם מבוססות, ולפעמים הפתרונות שלהם גורמים יותר נזק מתועלת, ולעיתים קרובות מדי הטענות האלו והפרסום הזה גורמים דווקא לחסימת הדיון הציבורי בתחום ולצמצום האפשרות למצוא פתרונות בני קיימא. ובכל זאת, בתוך המציאות אנחנו חיים, ולפעמים גם זה יותר טוב מכלום, ודווקא ניתן להפיק מהדברים האלו ערך חיובי כלשהו.

אבל אם בתחום ההרס עסקינן, הרי שהפרטים או הגופים שמסוגלים לגרום את ההרס הרב ביותר, אלו שמרכזים בידיהם את הכוח הרב ביותר ונמצאים בצמתים מרכזיים של השפעה, הם בדיוק אלו שאתם לא מכירים את השם שלהם. אלו, שאם הייתם רואים אותם ברחוב, לא בטוח שהייתם מזהים במי מדובר. אלו שאתם לא בדיוק יודעים מה הם עושים. אלו שמושג השקיפות מהווה בעיניהם הפרעה חמורה, שיש לחסל אותה בכל דרך. מסך העשן של הפופוליזם והרעשים התקשורתיים מסייע להם כמובן בעניין, אבל קשה לומר שהוא מעניין אותם יותר מדי (כמתחרה).

לרוב, אגב, לא מדובר כאן באנשים שכוונותיהם מרושעות וזדוניות, או שההרס הוא הוא מטרתם, אלא בעיקר באנשים שההרס מבחינתם הוא מחיר מתקבל על הדעת לשלם עבור המטרות ה"נעלות" יותר (שבדרך כלל קשורות גם הן לכללי המשחק הכלכלי או לאידיאולוגיה שלו). וכמובן, לא הם אלו שמשלמים את המחיר הכבד מכל (אני לא זוכרת שראיתי אי פעם, מאז שעמדתי על דעתי, מצב שבו מי שטען שיש לשלם מחיר ומי שנדרש לשלם את המחיר היו אותם אנשים).

בזמן שהמוסף המעמיק והחשוב "7 ימים" התעסק רבות בפרחה התורנית – עוד גרסה שבלונית ולעוסה של אותו שטנץ "מרד הנעורים" המוכר כל כך (והמפורש כל כך…), רק בגרסתו המקוונת (או כפי שאומר ש.ש, "כלכלה חדשה"…), וכל מיני אנשים ניסו לטעון שהפשפש הבלתי מזיק ברובו הנ"ל הורס משהו בעל ערך וחשיבות (לפחות עצמית) עצומה, מפרסם עיתון קצת פחות חשוב, ה"וושינגטון פוסט", סדרת כתבות עומק על התנהלותו ואופני פעולתו של אחד מהאנשים ההרסניים ביותר בעולם, שמידת ההרסנות שלו חורגת, קצת, טיפ טיפה, מגבולותיה של הבלוגוספירה הישראלית. זו הכתבה הראשונה בסדרה. מומלץ בחום. בשביל הפרופורציות. ואולי קצת הבנת דרכי עולם.

הסיפור של עסקת טיב טעם הוא סיפור מאוד מעניין, שמעורר אצלי כמה וכמה תהיות. 100 מיליון דולר זה סכום מאוד גדול לזרוק על רשת ששווה הרבה פחות מזה, בלי לעשות שום בדיקת היתכנות. בעיקר אם השאיפות שלך הן פוליטיות. ומה הרוויח גאידמק מכל העניין? לפי מה שנראה, הוא יצא קירח מכאן ומכאן.
להמשיך לקרוא ←

שמעון פרס נבחר להיות הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. רובי נתן הצגה מרגשת של "אכלו לי שתו לי הבטיחו לי 70 קיבלתי פחות מ-40". קולט "שברה את תקרת הזכוכית" (הא??). היה סוחט דמעות.

אבל הדבר החשוב בכל הסיפור הזה הוא הסתירה הסופית והמוחלטת של הטענה שגם אם שמעון פרס היה מועמד יחיד לראשות ועד הבית, הוא היה מפסיד. הנה, הוא היה מועמד יחיד לראשות ועד הבית, והוא זכה. ברוב של 71%.

האמת, מגיע לו להיות נשיא כמענק פרישה. ממילא המוסד הזה איבד את כל משמעותו כבר מזמן, ולא עושים בו כלום חוץ מלהתרוצץ בעולם ולהשתתף בגאלות. ובזה פרס ממש טוב. ויש גם סיכוי מסוים שהוא לא ישקול אפילו לחון את יגאל עמיר. ומצד שני, לא בטוח שהוא פורש כל כך מהר. אולי, מי יודע, עוד שבע שנים נראה אותו מתמודד בפריימריז בעבודה. או רץ לכנסת כמשנה לראש מפלגת צ'פימה, ה"מפץ הגדול" הבא. בכל זאת, להזכירכם, יש הטוענים טענות מבוססות ומנומקות שמדובר כאן בחייזר.

***

לגבי הפריימריז בעבודה, אני חייבת לומר שאני די שבעת רצון. עם ברק בראשה, יש סיכוי לא מבוטל, הרבה יותר מאשר עם הדגנרט השני לפחות, שהמפלגה תצליח סוף סוף במשימתה הבלתי נלאית להפוך למפלגה עם מספר מנדטים חד ספרתי בבחירות הבאות. ומצד שני, לנוכח העובדה שכנראה נצטרך לבחור בין ביבי-ברק א' לביבי-ברק ב' (אם לא הבנתם, אין ביניהם שום הבדל בעיני), נראה שהבחירות הכלליות, שיתקיימו עוד הרבה זמן, יהיו מעניינות בערך כמו הפריימריז בעבודה. אז לאן אנחנו הולכים, להתפרקות כללית או לפאשיזם? מי רוצה להמר?

מוקדש בחום לקולט אביטל, שמנסה לפגוע בחופש הביטוי האישי שלי, ותודה לאפי פוקס, שנענה לבקשתי לסייע לי במאבקי הצודק והכין עבורי את הסטיקר (או הבאנר או איך שלא קוראים לזה) המצויין הזה.