שיר ליום השואה

עם כל הכבוד שיש לי ליהודה פוליקר – ויש לי כבוד רב ליהודה פוליקר, כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי – כשמדובר במוזיקה ליום השואה אני מעדיפה הארד-קור. השיר הזה, באופן ספציפי, רלוונטי היום יותר מאי פעם, ומוקדש בחום לחברים בבנק לאומי, כל שאר הבנקים, קק"ל, החברים בוועדת התביעות, ממשלת ישראל, טומי לפיד וכל שאר המרעין בישין, שהדליקו את הגפרור הזה, וממשיכים לנפנף עליו במיטב מסורת יום העצמאות. הנה התקווה שלי – אולי פתאום החולירות האלו יצמיחו משהו שדומה ללב או מוח או כל דבר שקשור לאנושיות, ויתחילו להפר פקודות. אם כי נראה לי שהם יעדיפו להמשיך ולהסית נגד אחמדיניג'אד והצרפתים. למה לטרוח, כשתמיד אפשר במקום זה ללבות שנאה ופחד. נוסחה מנצחת לא מחליפים.


שריפה, אחים, שריפה
עיירתנו בוערת כולה
בה רוחות שחורות יסערו
להבות חורבן יבערו
עקבותיה לא נשארו
היא עולה באש

ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה

שריפה, אחים, שריפה
קרובה חס וחלילה השעה
כי הלהבות יתמידו
את כולנו פה ישמידו
רק שרידי קירות יעידו
מה שפה היה

ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה

שריפה, אחים, שריפה
רק בידכם בלבד היא העזרה
חיש הושיטו יד אוהבת
והצילו מהמוות
בדמכם כבו שלהבת
חיש כבו בדם

מרחוק אל תעמודו
כי האש עולה
אל נא תחבקו ידיים
השריפה גדולה…

פוסט פסימי, ליום השואה

 

 

 

זה לא שאין לי מה לומר. אני פשוט מרגישה שאין יותר מדי טעם לדבר. יום השואה 2007 במדינה הזאת הוא סתם עוד יום של חול. וולמארט והפמליה ממשיכים להפריח אוויר חם מהפה, טומי לפיד ממשיך להשמין. ברדיו כבר שנים לא מתאמצים למצוא שירים שיש להם איזושהי רלוונטיות לשואה, או לפחות לשתוק, ואת כל הסרטים שיש כבר ראיתי. וחוץ מזה, אחרי שרואים משהו כמו "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז ,אין כוח להמשיך בחגיגות. זה לא שהיה שם משהו שלא ידענו קודם. ועדיין, לראות את זה מול הפרצוף ובמרוכז, בכל זאת עושה משהו.

אז ישבתי קצת על מאגר השמות של "יד ושם", ארגון הגיבורים והקדושים המעונים (כן כן, זה שמו של המוסד באנגלית). היה יכול להיות אפילו נחמד, לנוכח העובדה שדווקא מצאתי כמה ממצאים מעניינים מכל מיני בדלי פרטים שהובאו לידיעתי לאחרונה, אם המאגר המזורגג שלהם לא היה נופל כל חמש דקות.

***

קראתי באיזשהו מקום לאחרונה, לא זוכרת כבר איפה ומי אמר, שמי שכותב הוא כבר אופטימיסט, כי הפסימיסט לא מרגיש שיש טעם לומר משהו. מה אני אגיד לכם, קצת נגמר לי הסוס. אני מרגישה שהמקום הזה הולך לעזאזל, והאמת, אני לא בטוחה שכל כך אכפת לי. מישהו לא טיפש ולא צעיר אמר לי לאחרונה שהתקווה היא הכרח מוסרי, אפילו אם אין שום סיבה לתקווה, ושזה לא נתפס שלמישהו לא יהיה אכפת מגורל האנושות. אבל מה לעשות שמספיק לראות תוכנית הצלת חיות באנימל פלנט כדי להגיע למסקנה שבני האדם הם באמת דבר מיותר בכוכב הזה, ומה לעשות שאם אין שום תשובה קבילה ל"למה", אז ההכרח המוסרי כבר לא מרגיש כל כך חזק?

***

אם לקח השואה שלנו הוא ניוון ואטימות מוחלטים כל כך, מושרשים כל כך, עלובים כל כך, אם כל מה שלמדנו מהסבל הנורא הזה הוא איך לסחוט ולגנוב בשם רגשות האשמה כלפי חוץ והבירוקרטיה כלפי פנים, אז אפשר להביא מאה אלף עדויות שלפני 2000 שנה השתינו כאן יהודים, ועדיין לא תהיה לנו שום זכות על כלום. כשאת החובות הכי בסיסיות שלנו אנחנו לא חושבים אפילו שצריך למלא.

מדינה יהודית? הצחקתם אותי. קחו את הטלאים הכתומים, החורבות הפאתטיות בחברון ו"זכות הקניין", מיי אס. קחו את מצעדי החיים שלכם וה"רק מילאתי פקודות" (אח, בנק לאומי, החוק אומר, מה?), קחו את האיסורים והחרמות, את הביזוי והחרפה והזילות והגזענות והשוביניזם והטמטום והשחיתות. תמשיכו להגן על החירות המדהימה לעשות את כל זה, ולהכפיש את כל מי שרוצה שיהיה אחרת. כן, אין לנו ארץ אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא מזיז את התחת והולך לשבת בכיכרות בשמש בגשם בברד וברוח כדי שהיא תהיה אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא צועק במלוא גרונו עד שהגרון ניחר כדי שהיא תהיה אחרת. כי כל מי שעושה את זה הופך אוטומטית ל"שמאלני" "בוגד" או "פוסט ציוני טפו". זירמת האפתיות, השמרנות ("ערכים" קוראים לזה אנשים כמו גדי טאוב. "תכנים"), ה"הגנה העצמית" הלמינגית החמימה, היא כל כך הרבה יותר נוחה.

ובאמת, בשביל מה לעשות משהו? למי יש כוח להילחם בטחנות רוח? עוד כמה שנים, והם ימותו. ולא יהיה דור שלישי, אם זה תלוי באריאנה מלמד (בשבילי, לרוע המזל, זה כבר מאוחר מדי). למה צריך את זה, להבין לאן דברים יכולים להגיע, לחיות עם הפחד הזה, לחיות עם התובנות האלו, עם הרגישות הזאת, לחשוב שאפשר לעשות משהו נגד החזרה הנצחית של ההיסטוריה, שאנשים יכולים להשתנות. סבבה, אין בעיה. רק שאף אחד לא ידבר איתי על זיכרון, על גרמניה, על פולין או על הכחשה. את מה שישראל עושה היום בתחום הכחשת השואה, אף דביל אוסטרי, בריטי או פרסי לא יצליח לנצח.

***

אה, אגב, לגבי השטות הזאת של קוד אתי לבלוגרים, יש לי רעיון מופלא – קודם כל נפתח קוד אתי לחיים – אולי אסא כשר פנוי להובלות – אחר כך נדבר.

ניצחון הקלון

החלטת בית המשפט היום בעניין חיים רמון היא החלטה שיש עימה קלון. קלון הוא גם מונח משפטי בהקשר הזה, אבל הוא גם מילה בשפה העברית. מילה שמשמעותה בושה, אובדן כבוד. ההחלטה הזאת היא בושה ובכייה לדורות. שלא לומר, סתירה עצמית שפוגעת פגיעה קשה בבית המשפט עצמו, ובעיקר במאבקן של הנשים על הזכות הטריוויאלית של לא לסבול מהטרדות, ובכל סיכוי שהיה שהמשפט הזה יסייע בשינוי הנורמות העמוקות והמושרשות הטבועות כאן בתחום זה.

לנוכח ההחלטה אני  חייבת לומר שהיה עדיף שהמשפט הזה לא יתקיים, ושהכרעת הדין לא תפורסם בציבור. השופטים במקרה הזה, ותסלחו לי מראש על המילים החלשות מדי, הם עלובי נפש ופחדנים. אילו היו מבטלים את ההרשעה, מילא. אבל מאחר ולא ביטלו אותה, הם מעוררים בי בחילה.

אני רוצה להדגיש כאן שאני מדברת על העניין בכללותו. יתכן באמת שהעניין עצמו הוא טריוויאלי, ושהגעתו לבית המשפט היתה מיותרת. אך מרגע שהגיע לבית המשפט, מרגע שזכה לחגיגה התקשורתית שלה זכה, מרגע שמני מזוז הפך אותו לחוד החנית של המאבק בהטרדות המיניות, ומרגע שניתנה הכרעת הדין כפי שניתנה ואמרה את מה שאמרה, כבר אי אפשר להתייחס לסוגיה כשאלה פשוטה ותמימה של הבנה או אי הבנה של כוונה בנשיקה. זה כבר הופך לעניין אחר לגמרי.

***

בהכרעת הדין נכתב כי גרסתו של רמון לא היתה אמינה, כי שר המשפטים לשעבר עיוות וסילף את התמונה, לא דבק באמירת האמת, הביא עדים בלתי אמינים שתיאמו גרסאות, עסק בהכפשת הנאשמת, כאשר "דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת", והכי גרוע: "הנאשם היה אדיש לשאלה אם קיימת הסכמה אם לאו. הוא לא הקדיש לה מחשבה ונטל סיכון מחושב, כי ההסכמה אינה נתונה".

בנוסף, אמרו השופטים כי הנאשם, שוב, להזכירכם – שר המשפטים לשעבר – חצה בתיק את כל הקווים האדומים, ו"המושג סוב יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו". "תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעיתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט".

השופטים סיכמו ואמרו כי: "התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים" (כל ההדגשות בטקסט – שלי).

אני תוהה, האם גזר הדין, ובעיקר החלק שבו שקובע כי אין קלון בעבירה, מהטעם שהנאשם כנראה למד את הלקח ולא יחזור על מעשיו הרעים, וחוץ מזה הוא במצוקה ומעמדו רם וכו' וכו', הוא חלק מהצעדים הנדרשים האלו.

עוד יותר מעניין אותי מה בדיוק ההיגיון שקושר בין ההחלטה לבין האמירה הזאת שאמרו השופטים היום: "דעתנו היא שככל שמעמדו של הנאשם רם יותר, כך מתחייבות ממנו אמות מידה ונורמות התנהגות גבוהות יותר". זו דעתכם? יופי. אני ממש מאמינה לזה, שלא לומר – רואה את זה קורה בפועל –  לנוכח הגיבוי שלה במעשים.

***

לפני כך וכך הובילו כמה אנשים די חסרי בושה בעצמם קמפיין תחת הכותרת "איפה הבושה" או משהו כזה. ההכרעה היום נותנת להם תשובה לא רעה.

הבושה לא אבדה, היא רק שינתה כיוון. מי שצריך להתבייש היום במדינת ישראל הוא כל מי שאכפת לו מהמדינה, כל מי שטרם התדרדר לציניות, כל מי שמאמין שיש ערך בשמירת החוק, שיש כבוד בעבודה קשה, בהשקעה ובמסירות, כל מי שחושב שמן הראוי להתייחס לזולת בתרבותיות, בנימוס וברגישות, אפילו אם הזולת הזה הוא אישה או ערבי. כל מי שחושב כך ומאמין בזה, לא מקיים קשר עם מציאות החיים כחלק מעם הסגולה הזה כאן.

משהו חייב להיעשות מיד

למרות שאני עוסקת בעיקר במילים, אני מאוד מחבבת מספרים. אז בואו נעסוק קצת במספרים.

בישראל חיים 7,124,600 נפש. בשנה שעברה נרשמו 274 תקריות גזעניות כלפי ערבים.

בצרפת חיים 62,752,136 נפש. בשנה שעברה נרשמו 213 תקריות גזעניות כלפי יהודים.

ברוסיה חיים 142,893,540 נפש. בשנה שעברה נרשמו 520 תקריות גזעניות (הם קצת יותר מגוונים בקורבנות. להלן הפירוט: סטודנטים מאסיה ואפריקה שלומדים באוניברסיטאות ברוסיה, אזרחים רוסיים תושבי הרפובליקות האסייתיות והקווקז, מיעוטים, יהודים והומוסקסואלים).

אני רוצה לחזור ולצטט כאן דברים שאמרה ציפי ליבני, שרת החוץ של מדינת ישראל, בכנס למלחמה באנטישמיות שנערך בירושלים בפברואר השנה: "60 שנה בלבד לאחר סיום השואה, אנחנו ממשיכים להיות עדים לתופעות גזעניות ואנטישמיות בעולם, המאיימות על מדינת ישראל. משהו חייב להיעשות מיד".

ליבני, wannabe ראש ממשלה יקרה שלי, את שומעת את עצמך? משהו חייב להיעשות מיד.

איך אומרים, כן , כן, בטח.

***

לסקר המזעזע הזה אין שום תירוץ. לא מלחמה, ולא "הם התחילו" ולא שום דבר. לא 62 שנה אחרי השואה. ורק אל תגידו לי "מה מפתיע" או "אין חדש". כן, אין חדש. האנטישמיות היהודית אין בה שום חדש, והיא בהחלט תהליך שרק הולך ותופס תאוצה בימי וימאר שלנו. זה לא משנה שום דבר מתחושת הבחילה לנוכח נתונים כל כך מחרידים. זה לא משנה שום דבר מתחושת הייאוש. וזה לא משנה שום דבר מתחושת החורבן.

הפנאטים בחומש רוקדים סביב עגל הזהב שלהם וקוראים לו "הלכה", הירשזון מנסה לעורר רחמים, עמיר פרץ חושב שכמו שביצע את הקריסה הכי מהירה בתולדות ישראל יבצע את הקאמבק המהיר ביותר (אם ברק וביבי יכולים אחרי כמה שנים, למה לא לנסות עוד לפני), אולמרט עוד מראה את הפרצוף שלו בציבור, ואנחנו קוראים לקצה הקרחון הזה גשם. בלעעע.

חיים של אחרים

אני רוצה לכתוב על הסרט הזה, "חיים של אחרים" (או בשפת המקור, ""Das Leben der Anderes) כבר זמן מה. רבים כבר כתבו עליו. היללו אותו. אפילו נתנו לו את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בתחום הזה, אין לי יותר מדי מה להוסיף. אני לא קולנוענית ולא מבקרת קולנוע, ואין לי שום יומרה לכך. אבל הסרט הזה נגע בצורה משובחת ביותר בדברים שאני מדברת עליהם כשאני מדברת על מוסר, ולכן נדמה לי שבכל זאת כדאי שאני אגיד עליו כמה דברים (די הרבה דברים למען האמת. זה כבר יושב קצת זמן…)

להמשיך לקרוא

יום זכויות הצרכן הבינלאומי

אמנם זמני קצר משהו בתקופה האחרונה, אבל היום הוא יום זכויות הצרכן הבינלאומי, ואת היום הזה חשוב לציין. אני מציינת אותו בלינק לאחת מהיצירות שאני הכי גאה בהן, מניפסט צרכני שחיברתי בשנת 2005 תחת הכותרת:

הכוח לעם – על חרם צרכנים ככלי דמוקרטי

תקראו ותהנו, או תקראו ותבכו, איך שבא לכם.

פילוסופים צרפתים צריכים לדרוש תוספת סיכון

קראתי אצל יובל שבודריאר החזיר את נשמתו לבוראו. אני חייבת לציין לצורך הגילוי הנאות שיש לי בעיה עם פילוסופים צרפתים (בעיקר כי אני חושבת שלפחות אלו שנחשפתי אליהם לא הוסיפו שום דבר חיובי על דבריהם של החברים מגרמניה, ומה שהם כן הוסיפו רק הזיק, לפחות בתחומי המוסר, ואני גם ממש לא יכולה לסבול שפה שלא הוגים בה את רוב האותיות הכתובות, והשוביניזם התרבותי שלהם הוא אחד הדברים הכי פחות מוצדקים ביקום בעיני, ולא ניכנס לזה עכשיו…).

אבל –

בשנים האחרונות נדמה לי ששמעתי על כל מיני פילוסופים (הוגים, נניח) צרפתים שמתו מסרטן, בריכוז חריג. וחוץ מזה היה לי די משעמם בעבודה, אז ביצעתי מחקר קטן, וראו מה מצאתי:

בודריאר 1929-2007 (77) – סיבת המוות – "מחלה ארוכה", כנראה סרטן.

דרידה – 1930-2004 (74) – סרטן הלבלב.
בורדייה – 1930-2002 (72) – סרטן.
ליוטר – 1924-1998 (74) – לוקמיה.
פוקו – 1926-1984 (58) – איידס.
דלז – 1925-1995 (70) – התאבדות (סבל מסרטן ריאות).
לאקאן – 1901-1981 (81) – סיבוכים אחרי ניתוח להסרת סרטן המעי הגס.
סארטר – 1905-1980 (74) – בצקת בריאות.
מרלו-פונטי – 1908-1961 (53) – שבץ.

ברררר…