למרות שיוחאי העליב אותי תוך כדי הזמנתי למשחק החדש שמתגלגל כאן, אני מתכוונת דווקא להיענות להצעה הפעם, מאחר וזו הזדמנות טובה לחדש את הצהרת הכוונות שלי. פתחתי את הבלוג הזה ב-1 ביוני, 2006. הפוסט הראשון, תחת הכותרת "כניעה", הסביר מדוע. רוב מה שכתוב שם עדיין רלוונטי.

אני מאמינה ברעיונות. אני מאמינה בכוחם של רעיונות. אני מאמינה בכוחה של שיחה, בכוחו של דיון. אני גם מאמינה שהדברים האלו הם היתרון היחסי שלי, העיסוק שבו אני יכולה לתרום משהו לעולם. האמונה הזאת לא השתנתה, ואני מקווה גם שלא תשתנה. יש כמה תחומים שבהם ניתן לפעול בכיוון הזה. אחד מהם הוא בלוג.

בניגוד לעבודה פילוסופית, כתיבה בבלוג היא עניין הרבה יותר קצר טווח, הרבה פחות מעמיק, הרבה פחות יסודי. ומנגד, כתיבה בבלוג היא דבר יותר קונקרטי, יותר רגיש למיידי, יותר מחובר למציאות. אלו הם שני קצוות של כתיבה, שמשלימים זה את זה מבחינתי. בפילוסופיה, חייבים לחכות. דברים חייבים לספוג עוד ועוד, להבשיל, להעמיק, לקבל את ממד החוכמה (האהבה כבר נמצאת שם, אחרת אני לא הייתי שם). ובינתיים, דברים מצטברים, ודברים ממשיכים לקרות. זו הדיאלקטיקה של החיים, של הטווח הקצר והטווח הארוך (עניין שאולי שמתם לב שחוזר כאן שוב ושוב, בהקשרים שונים).

אז למה אני כותבת בלוג? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים, יום-יום, ופעמיים בימי רביעי. כדי לשנות את העולם.

או, במילותיו של המנטור הרוחני שלי, אדורנו:

"The only philosophy which can be responsibly practiced in face of despair is the attempt to contemplate all things as they would present themselves from the standpoint of redemption. Knowledge has no light but that shed on the world by redemption: all else is reconstruction, mere technique. Perspectives must be fashioned that displace and estrange the world, reveal it to be, with its rifts and crevices, as indigent and distorted as it will appear one day in the messianic light… But beside the demand thus placed on thought, the question of the reality or unreality of redemption itself hardly matters".

יותר מדי אנשי ציבור שנתפסו בקלקלתם נוטים לטעון מיד ש"רודפים אחריהם" ולהאשים את התקשורת. ויותר מדי אנשי תקשורת ואחרים משתפים עם זה פעולה. זה עניין מטריד מאוד, שמעורר לא מעט שאלות.

ראשית, למה בדיוק חשבו אנשי הציבור הללו שהם נכנסים? לפארק שעשועים או קבוצת תמיכה? מי שרוצה את הכוח והעוצמה הכרוכים במשרה פוליטית, צריך להיות מוכן גם לשלם את מחיר החשיפה הציבורית התמידית. איך אומרים, אם אתה לא יכול לסבול את החום, צא מהמטבח. אף אחד לא הכריח את טרטמן לקבל על עצמה את תפקיד שרת התיירות, אף אחד לא הכריח את רמון להיות שר המשפטים, ואף אחד לא הכריח את קצב לקבל את תפקיד הנשיא. ההתמסכנות וההתבכיינות שלהם לא מעוררת שום חמלה ולא אמורה לתרום לדימוי הציבורי שלהם במדינה דמוקרטית נורמלית.

זה נכון, גם אנשי ציבור זכאים לחיים פרטיים שהציבור לא נמצא בהם. כמובן, שבמקרה של אנשים הנושאים במשרות שכרוכות בקבלת החלטות בעלות השפעה ישירה על רווחתו ואף חייו של הציבור, התחום הפרטי מצומצם הרבה יותר מאשר כשמדובר באדם פרטי. וכמובן, שהתחום הפרטי הזה נקבע במידה רבה מאוד ביחס להתנהלותו הציבורית של אותו נושא משרה. ובן אדם שמתרברב ביוהרה על ניסיונו והשכלתו, שלא יתפלא שהוא זוכה לקיתונות של זלזול כאשר מסתבר שייחס לעצמו תואר שני בזמן שאין לו דבר כזה. ושלא יתפלא אם אנשים לא מעוניינים שהוא יהיה שותף בהכרעות שמשפיעות באופן ישיר על חייהם.

ולהזכירכם, כי נראה לי ששכחתם, מדובר כאן באותה אחת שאמרה את זה: "אני עצובה מאוד על המינוי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית…. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לכל אזרחיה ואני מכבדת זאת. אין לי ולא היתה לי בעיה שערביי ישראל יוכלו לבחור ולהיבחר, אין לי בעיה שערבי ישראל יוכלו ללמוד ולקבל שירותים מהמדינה, אני פשוט חושבת שיש דברים יחודיים של מדינת ישראל שאותם היא צריכה לשמור בעבור יהודים. אלה דברים שורשיים והיום, לצערי, עוד חיבור לשורש יהודי נקטע".

בתגובה למינויו של ראלב מג'אדלה לשר בלי תיק. הייתי אומרת ששורש יהודי כמו זה שהיא מציגה, עדיף לנו שייקטע. קטיעתו תקרב אותנו קצת יותר ליהדות, בניגוד לעבודת האלילים שכל מיני פושעים נגד האנושות, רמאים, שרלטנים וסתם ספסרי קולות וכוח נוטים לכנות היום בשם הציני "יהדות", למטרות מסחריות. אבל זו כמובן סטייה מהנושא. (אגב, אם כבר מדברים על זה שבצד השני נמצאים בני אדם עם רגשות וכו' וכו', חשבת פעם, אסתרק'ה יקרה, איך ראלב מג'אדלה ועוד איזה שניים שלושה אנשים מרגישים כשהם שומעים דברים כמו דברי הגזענות המתקתקים שאת פולטת? או שמא ערבים לא נכללים תחת הגדרת "בני האדם" שבה השתמשת?)

או בקיצור, אסתר'קה, הדיבורים שלך על "יש שמתאבדים…" רק מחמירים את רמת הפאתטיות שלך ולא רק שלא מעוררים שום אמפתיה – הם מגבירים את תחושת הגועל. שמענו אותך במו אוזנינו אומרת בטלוויזיה שיש לך תואר שני, בגאווה, בלי שום ספק, עם התמחות בשיווק או מה שזה לא היה. אז מה זה ניסיונות הסחיטה הרגשית העלובים האלו? אם דברים כאלו עלולים לדחוף אותך אל סף ההתאבדות, אם את כל כך חלשה ושברירית ומסכנה, לא היית צריכה לשקר ולומר שיש לך תואר שני, ולא היית צריכה להיכנס לעולם הקשה והמרושע של הפוליטיקה הישראלית.

נכנסת, דחפת, רמסת, דרכת ופגעת עד שהגעת למשרת השר המיוחלת, ואז נפלת על פרט טכני? אל תבואי עכשיו להתבכיין ולנסות לסחוט טיפה של אהדה. הברז הזה סגור. גם אם לא היית גזענית חסרת בינה הוא היה סגור, אבל לנוכח מה שאת, הוא לא רק סגור, אלא גם אטום ונעול.

***

עוד דבר מטריד היא שאלה מאוד מטופשת ששמעתי מכמה אנשים לא טיפשים. אם "נרדוף" את כולם שם ונעיף את כולם, האם אין סיכוי שנקבל הנהגה טובה פחות? קודם כל, טובה פחות? אקסקיוז מי? יש פחות מזה? דבר נוסף, כן, זה בהחלט יכול לקרות, אם תחליטו לנוח על זרי הדפנה אחרי כל "רדיפה" כזו. כדי לקבוע סטנדרטים של שלטון, צריך כל אדם שמגיע למקום הזה לדעת שכל שקר עלוב ששיקר בחייו יצא החוצה, שכל רמאות וכל שחיתות וכל עוולה שעשה סופן להתגלות ולהתפוצץ בפרצופו.

יצירה של סטנדרטים כאלו, באמצעות פעילויות "רדיפה" בלתי פוסקות של אותם אנשים, ללא קשר לשיוכם הפוליטי, הן הדרך היחידה שנתונה בידינו כדי להבטיח שהפעילות הזאת תשפר את ההנהגה שלנו. אין דרך אחרת. בוודאי שלא בחירות. כמה שהם יפחדו יותר, אנחנו נפחד פחות. למדינה דמוקרטית שחפצה בחיים, עדיף אמסטף מפודל.

***

בכל פעם שאני רואה את הנתפסים בקלקלתם מתבזים בטלוויזיה, אני שואלת את עצמי איך הם מסוגלים. זה כל כך מבחיל לראות דבילית כמו טרטמן יושבת מול עיני המצלמות ומוציאה כל מיני מסמכים ומקשקשת על אילו רק הייתי מוסיפה "לימודי" ומדברת על עתיד מדינת ישראל. היא, והתואר שלה מ"טורו" כל כך מביך. מה העניין כאן? אין לאנשים האלו אפילו טיפה אחת של מודעות עצמית? שום מושג של "כבוד עצמי"? כלום?

***

משהו בנוגע לדבריה של טרטמן הטריד אותי. היא אמרה שהיא עשתה תואר ראשון בטורו, לא? ובכן, חיפשתי טורו, מצאתי טורו קולג', שלוחה של מוסד ניו-יורקי, שמלמדת בארץ קורסים מקצועיים (אם אפשר לקרוא לאינטליגנציה רגשית קורס מקצועי, נו שויין) תחת הכותרת "הופכים תחביב למקצוע". אחר כך הלכתי לאתר המועצה להשכלה גבוהה לבדוק האם לשלוחה יש רישיון לפעול בארץ. זו הרשימה של המוסדות בעלי הרישיון. נחשו מי לא מופיע בה? באתר של טורו יש קישור למכון כלשהו בשם "מכון לנדר" שמוסמך להעניק BA במינהל עסקים ומופיע באתר המל"ג, והוא מופיע כ"מוסד לא אוניברסיטאי". מה הקשר בין מכון לנדר לבין טורו? מה הקשר בינו לבין אוניברסיטת בר-אילן? דברים כאלו אמורים להיות גלויים וברורים, אז מה קורה פה?

***

מילא התארים האקדמיים, אבל זה ממש מדהים – האישה דרסה הולך רגל, הכחישה והורשעה. מאיפה לעזאזל ליברמן גירד את הדבר הזה?

אמרתי לעצמי שאני רוצה להירגע קצת עם כמות הפוסטים האסטרונומית הזאת, שמזכירה לי את הימים הראשונים של הבלוג (רק בלי ההתלהבות והשמחה), אבל בשביל מה יש לי בלוג אם לא לפרוק עומסים? אז בקיצור, תשמעו סיפור (אחד מיני רבים, באופן טבעי (בכל זאת, אני חיה בישראל), אבל לנוכח התחושות שעורר בי העניין, אני מניחה שהיה כאן איזשהו אלמנט של סף).

את הבוקר פתחתי היום בהשתוללות היסטרית בסניף בנק. אם יש משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו, זה חוסר אונים מול טמטום משווע. האינטרנט אמנם מאפשר לי להימנע כמעט כליל מכל מגע פיזי עם בנקים, אבל לפעמים בן אדם צריך, כשארנקו מתרוקן, להוציא כסף מהכספומט. אז הלכתי לכספומט. מסך המגע היה פגום. האישה שניסתה להוציא כסף לפני התייאשה והלכה. אני החלטתי להתעקש, ואחרי סדרה של ליטופים עוצמתיים, חשבתי שלחצתי על "משיכת מזומנים". אחר כך חשבתי שלחצתי בטעות על 50 שקל (בזבוז של 1.21 שקלים, להוציא כל כך מעט), וכבר אמרתי לעצמי, נו, טוב, נצטרך להוציא שוב בערב, נעמוד בזה. דמיינו לעצמכם את הפתעתי כשלפתע פלט הכספומט שטר של 50 דולר.

50 דולר? מה יש לי לעשות עם 50 דולר? אני די בטוחה שבאוטובוס לא מקבלים דולרים. וגם במכולת ובמקום שבו תכננתי לרכוש ארוחת צהרים. נו, שויין, אמרתי לעצמי, ניכנס לבנק, בטח יסדרו את זה תוך 5 דקות. בתור בן אדם לא כל כך נאיבי, יש לי לפעמים רגעים של אמונה מוגזמת בבני אדם.

אז נכנסתי לבנק. ניגשתי לדלפק. סיפרתי את הסיפור לבחורה שישבה שם. להפתעתי, הסתבר לי שאני שקרנית נוראית שמנסה לעבוד על הבנק ושאין שום דבר שיכולים לעשות בשבילי. אמרתי לבחורה: אולי תצאי איתי רגע החוצה ותראי שהכספומט עושה בעיות? והבחורה השיבה, במילים אלו ממש – בי נשבעתי: "אבל אני לא צריכה להוציא כסף". עוד לפני שההלם מהטיפשות של התגובה הזאת נחת עלי, הוסבר לי שאני צריכה ללכת לבנק שלי (לא אותו בנק), ולהוציא תדפיס שיוכיח שמשכתי 50 דולר. לתומי שאלתי אם אין אפשרות, בכל זאת, עולם מתקדם וממוחשב, שהחברים בסניף הבנק האמור יבדקו ברישום של הכספומט שלהם האם הוצאתי 50 דולר. הובהר לי שזו באמת דרישה מוגזמת, מופרכת וחסרת בסיס. שהם יעבדו? מה חשבתי לעצמי.

בשלב שבו הבחורה הסתובבה ברחבי הבנק עם רישיון הנהיגה שלי והפנתה אותי לאיזו איריס, די איבדתי את עשתונותיי. הייתי לא נחמדה על גבול ההיסטריה, והגבול הזה נחצה כמה דקות לאחר מכן, לאחר שאיריס לא שיפרה את המצב. כן, לקוח עצבני על גבול ההיסטריה זה דבר מאוד לא נעים, איריס. תאמיני לי, אני יודעת. יצא לי לשבת במקומות שבהם נאלצתי להתמודד עם לקוחות הרבה יותר עצבניים ממה שהייתי הבוקר. ביניהם כאלו שבילו חופשה שלמה בלי המזוודות שלהם, או סברו שמשרד הביטחון הרס להם את החיים. 99% מהלקוחות העצבניים נרגעים בשנייה שאת נותנת להם תחושה שמישהו מתייחס אליהם ברצינות, ומנסה לפתור את הבעיה שלהם, ולא כשקרנים עלובי נפש שיש לנפנף כמה שיותר מהר ושיגידו תודה שבכלל מתייחסים אליהם. מניסיון. בשביל האחוז הנותר יש אנשי ביטחון. ואני לגמרי שייכת לרוב כאן. זה די ניכר מהעובדה שאני מתחילה למרר בבכי אחרי כמה דקות של עצבים (כן, בכיינית גדולה אני).

בקיצור, בזבזתי עוד כ-10 דקות מחיי עם איריס ועוד דגנרטית אחת, שהבהירו לי שאין שום סיכוי שאני אצליח להיפטר היום מ-50 הדולרים האלו או לראות מהם שקלים. הכספומט, לטענתן העיקשת, בלי ביצוע של שום בדיקה, עובד מצויין, הוחלף לא מזמן ומיליון אנשים הוציאו בו כסף אחרי (לתומי חשבתי שאי אפשר לבדוק דבר כזה), וכמובן שכל התמוטטות העצבים שלי היא הצגה שמטרתה היחידה לגזול עוד שקל של עמלת המרת מט"ח מכיסו של ברונפמן. האיחור שלי הלך והפך למוגזם, אי לכך, החלטתי לנטוש, בברכת "לכו תזדיינו" (שאני רק מצטערת שלא הצלחתי להוסיף לה עוד כמה ביטויים שקשורים לסוסים בהונגרית ולחזירים ממין נקבה בגרמנית, מפאת משך הזמן הלא ארוך שנדרש לי כדי לבצע יציאה דרמטית, שבוודאי ערערה את סיפי הבנק).

בצר לי פניתי לסניף הבנק שלי באזור, כדי לנסות ולהחליף את הדולרים הארורים, עם עמלה, בלי עמלה, כבר לא הזיז לי – רק רציתי לסיים את הסיפור. ואז הסתבר לי שבגלל שבמדינות נוצריות לא עובדים ביום ראשון, אסור באיסור חמור לבצע כל פעולה בדולרים. אני בטוחה שאם הייתי פישמן או שרי, היו אומרים לי את אותו הדבר בדיוק. חבל באמת שלא יצאו לי בטעות 50 לירות טורקיות ושלא הטרדתי מינית אף אחד. אולי אז הייתי מקבלת יחס שונה. (והמשך היום, למקרה שתהיתם, לא היה הרבה יותר טוב. אחרי פתיחה שכזו, אי אפשר לנצח).

מילא האטימות, מילא הקרטל, מילא זה שאין דבר כזה, לקוח במדינה הזאת, או עובד לצורך העניין, רק רובוטים אינטרסנטים חסרי רגש שכל מטרתם בחיים זה לגזול עוד גרוש מהבעלים או להשתמט מחובתם הקדושה (לא משנה כמה דורכים עליהם). אבל עד לאן יגיע הטמטום? ולמה זה כל כך קשה, למעשה – בלתי אפשרי, לפחות מניסיוני הדל – לשכנע לקוחות ועובדים להתאגד ולפוצץ את החגיגה הזאת על חשבונם, אפילו על דברים גרועים בהרבה מכספומט פגום? איך ומתי הצלחנו להפוך לאומה של עבדים נרצעים?

בחיי, אני רוצה לאינדונזיה (או לכל מקום אחר שבו לא יהיה לי אכפת כל כך).

לדברים רבים שקורים כאן ניתן להצמיד את הכותרת הזאת. היום באופן ספציפי אני מצמידה אותה לכתבה הזאת מלמהנט, שכותרתה "בקרוב: תוכנית לאומית לבלימת מגמת ההתאבדויות", כתבה מלפני יומיים.

מסתבר שמספר המתאבדים בישראל נמצא בעלייה מתמדת. מסתבר, שמספר המתאבדים בישראל בשנה אינו רחוק ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, "גורם ההרג הראשון בישראל". מסתבר, ששיעור המתאבדים הגדול ביותר נמצא בקרב אוכלוסיית הקשישים. כמו כן, מתבצעים אלפי ניסיונות התאבדות לא מוצלחים בשנה, כשהנתון השמרני מדבר על 4,000.

כתבה שלמה שעוסקת בשיעור ההתאבדות ובתוכנית המופלאה החדשה של משרד הבריאות להתמודדות עם התופעה, ומה לא מוזכר בה במילה אחת? כן, נכון. הסיבות. מה היה כתוב במכתבי ההתאבדות, מה אומרת המשפחה, מה אומרים החברים. מעניין למה. לא נערך שום דיון בשאלה האם במקרה שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב קשישים בישראל קשור באיזושהי צורה לכך ש-23% מהם חיים מתחת להגדרת קו עוני שמרנית ומעוותת, ושיעור גבוה אף יותר פשוט סובל – מדלות, מניכור, מבדידות, מקור, מרעב, ממחסור בתרופות. לא נערך שום דיון בשאלה מדוע באמת שיעור ההתאבדות בקרב בני נוער עולים מאתיופיה ובריה"מ לשעבר הוא גבוה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות. כן, באמת לא צריך שום דיון. אנחנו הרי יודעים את הסיבות לכך.

אז מה מציע באמת משרד הבריאות לעשות כדי להתמודד עם התופעה? להשקיע עשרות מיליוני שקלים ב"תוכנית לאבחון וטיפול במתאבדים פוטנציאלים". איך הם יעשו את זה? יגבירו מודעות לאמצעי זיהוי לאדם שנמצא בסכנת התאבדות (פסיכולוג יקר, לאבא שלי בן ה-80 החולה בכ-5 מחלות כרוניות אין כסף לאוכל, לחשמל ולתרופות, ואני מובטל ולא יכול לעזור לו. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד, כאילו? או אולי: פסיכולוג יקר, אתמול קראתי שוב לשכן האתיופי שלי בן ה-13 "שחור מזוהם" אחרי שגנבתי לו את ארוחת הצהריים וגם הוספתי כמה מכות. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד?).

עוד כמה צעדים שכוללת התוכנית הם הצעדים הבאים, שחייבים הדגשה:

• גידור מקומות "מועדים להתאבדות"
• צמצום זמינות של כלי נשק באוכלוסייה (לא קצת סותר את "חוק דרומי"?)
• הגבלה על מכירת תרופות

איך אומרים, יופי נחמה. כאילו שהם לא יודעים שהכלל מספר 1 הוא שמי שבאמת רוצה להתאבד, ימצא תמיד את הדרך גם אם תערים בפניו מכשולים.

ומה יש לפסיכולוגית הארצית של משרד הבריאות ויו"ר הוועדה הבין משרדית למניעת אובדנות, ימימה גולדברג, לומר? שימו לב: "מניעת התאבדויות הוא אינטרס של המדינה, שחייבת לדאוג לחיי אזרחיה. באופן ציני אפשר גם לציין שהמדינה חוסכת בצורה כזו עלות אשפוז של ארבעת אלפים בני אדם". כן, אינטרס של המדינה, אין ספק. ובסוף הכתבה היא חושפת את הסיבות האמיתיות לתוכנית, ואומרת: "אני מאד שמחה ששר הבריאות לקח את זה על עצמו ואני מאד רוצה לקוות שנהיה כמו הרבה מדינות בעולם שמובילות תוכניות דומות". מה לא עושים בשביל הצטרפות ל-OECD.

[במאמר מוסגר – גם אני חשדנית וצינית – לגבי פרסומים פומביים וכל סוג של אקסהיביציוניזם. אני לא מבטלת את האפשרות שגם הפוסט הראשון וגם הפוסט הזה הם תרגילי יח"צ מחושבים היטב. ועם זאת, לצורך העניין אני אתייחס אל שניהם כאל ביטויים אותנטיים ואמיתיים של עמדות, דעות ורגשות, ולו רק בגלל ה"מתוך שלא לשמה"].

יש לי חוסר טולרנטיות עמוק ורגשי לגזענות. אני באמת סובלת מאובססיית שואה, לא בצחוק, ולא למדתי "שואה" בבית הספר, אלא מאנשים פגומים וכואבים, שהיו קורבן לצורה המזוקקת ביותר והקיצונית ביותר של מה שיכול לצמוח מגזענות. בעיני, גזענות זה הגבר בן ה-80 שמדבר על המורה שאמר לילדים בכיתה שלו "אתם צריכים להתבייש שהילד הזה, שהוא לא משלנו, יודע גרמנית יותר טוב מכם", והעלבון והפגיעה ניכרים היטב בעיניים שלו, אפילו בגיל 80 (לא, לא סבא שלי. סתם איש אחד בסרט "רחוב הבישוף"). כשאני רואה ו/או שומעת ביטויים של גזענות, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא על התוצאות האפשריות שלה, ובעיקר על אותם אנשים שכלפיהם זה מכוון, האנשים הרגילים, הפשוטים, שיישאו את הביטוי הזה בליבם עד גיל 80, עד מותם. כעלבון, כמעגל קסמים של שנאה וייאוש, כפצע שאי אפשר לסגור. לי זה גורם לתחושת כאב. פצע שעבר בירושה.

באותו אופן ובערך מאותן סיבות, קשה לי מאוד עם שנאה, ועם כעס. ולכן, מאז הפוסט ההוא ועד הפוסט החדש שלך, התפוגגה ה"חימה הקדושה", נעלמה ה"שנאה היוקדת", וחזרה האמונה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה, אפילו בטווח זמן כל כך קצר. [אגב, שוב במאמר מוסגר – השכתוב משפר את העניין רק במעט. היה עדיף להסיר, בעיקר לנוכח הפוסט החדש. אין שום דבר פסול – ולהיפך – בצנזורה עצמית. צנזורה עצמית, במקרה כזה, תלמד רק על בגרות ויכולת ללמוד מטעויות].

לכל צורה של גזענות תמיד יש סיבות, ואם לשפוט מהפופולריות של העמדות האלו – סיבות די משכנעות, ובעיקר – סיבות די מפתות, מאחר והן מפשטות את העולם ומספקות וודאות פיקטיבית. אבל זה לא אינסטינקט. זה לא קיים אצל תינוקות בני יומם ("הוכח מחקרית"). זה חינוך, התנייה חברתית, משהו שלימדו אותנו. לימדו אותנו שכדי להגדיר את עצמנו, אנחנו צריכים לדרוס מישהו אחר, ולא ניכנס לניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות והטעמים האפשריים לכך. ואפילו אם זה לא היה משהו שלימדו אותנו (ובכל מקרה, התניות חברתיות כאלו הופכות ממילא ל"טבע שני"), ואפילו אם זה "אינסטינקט" – אנחנו בני אדם, שינינו כבר את רוב האינסטינקטים והרפלקסים שלנו, חיסלנו מחלות שהטבע יצר, הפכנו את העולם על פיו, לטובה ולרעה. גם את זה אנחנו יכולים לשנות. ברמה האישית וברמה התרבותית.

אז אל תגידי "הלוואי". תילחמי. באינסטינקט, בפחד, בייאוש. את צעירה מכדי להתייאש. תיישמי את ההמלצות שלך עצמך. תאמיני שזה אפשרי. מה את יודעת, אולי מתישהו זה יזיז משהו למישהו, אולי מתישהו זה יביא לשינוי ויצליח ליצור את העולם המאוד לא אוטופי שעליו את מדברת.

אמרת שמה שאת עושה זה "להסתכל על המציאות המעוותת שלנו וליהנות ממנה כמו מקרקס שהליצנים בו אוכלים אחד את השני בעודם בחיים". אם יותר לי להציע ניסוח אחר של העניין, ניסוח שמתאר את מה שאני חושבת שאני עושה כאן – להסתכל על המציאות המעוותת שלנו, מתוך מטרה לחשוף את העיוותים, להעלות אותם אל פני השטח, מאחר והצעד הראשון לפתרון של בעיה הוא ההכרה בקיומה, ומתוך ניסיון לעורר דיון, רחב ככל האפשר, שיכלול כמה שיותר אנשים אכפתיים שחשים ייאוש מהמצב, שבסופו אולי יפסיקו הליצנים לאכול אחד את השני בעודם בחיים.

אני לא מכחישה שקשה מאוד לאהוב בני אדם בעולם הקשה שבו אנחנו חיות. למעשה, גם לי יש רגעים שבהם נדמה לי שהפתרון הטוב ביותר לבעיות האנושות יהיה אסטרואיד. אבל, את יודעת מה, יש כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה עושר אנושי לצד כל הגועל נפש, ורגעי ההתגלות שלו הופכים את כל העניין לכדאי. וחוץ מזה, כמו שאמר דוד אבידן,

מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת.

[אני רק רוצה להדגיש – אני לא מדברת כמחנכת או ככל דבר דומה. אין לי שום יומרות כאלו. אני מדברת רק כבן אדם שמנסה למצוא שותפים למאבק].

***

תוספת – אני, בניגוד לאחרים, לא חושבת שיש משהו רע בזה שהעניין הגיע ל"ידיעות", להיפך. אני חושבת שלפחות בדברים שאני ראיתי שקשורים לסיפור הזה, קרו כמה דברים חיוביים מאוד. היה ים של זבל, נכון, כמו בכל דבר. אבל בתוך ים הזבל, הועלו כמה נקודות חשובות, התקיימו כמה דיונים מעניינים, כמה עניינים, כמו גזענות, חופש ביטוי, מרחבים ציבוריים ופרטיים ועוד עלו לרגע למעלה ועמדו במוקד הדיונים האלו, יצאנו קצת מעצמנו, עשינו משהו. וזה בהחלט עשייה, ומהסוג החיובי. הכתבה בעיתון היתה, כדרכה של התקשורת הממוסדת כשהיא מתייחסת לבלוגים, מטומטמת (ואיפה המגיהים בעולם הזה, פור הבנס סייק??) ומיותרת כשלעצמה, אבל העיקר שקלינגר הוזכר בה והשם שלו אויית נכון (בחיבה, רק בחיבה…).

אחרי שטחנתי עד דק את ענייני הגזענות (אגב, כולכם צריכים להגיד תודה על כך שלא שטחתי בפניכם את כל ההיבט השואיסטי של העניין, ותודה למפעיל בלוגיש שנאלץ לספוג את כל ההיבט הזה במקומכם. ממש ישו האיש) (אני יודעת, זה לא קל) ואת ענייני האגרגטורים, הגיע הזמן לעניין נוסף – העננה הגדולה שמרחפת מעל ראשינו כאן, ה"בלוגוספירה". האם יש דבר כזה? מה זה הדבר הזה? האם הוא "ערך עליון" מהסוג שחשוב לוותר את כל הוויתורים שבעולם כדי לשמור על שלמותו? האם יש לו בכלל שלמות כזו?

לא כל כך מזמן התעסקנו כאן שם ובכל מקום בשאלה "מה זה בלוג". בכל זאת, אנשי האינטרנט, הבלוגרים ביניהם, זכו בתואר "איש השנה" של הטיים, זכו בבחירות לקונגרס ולסנאט, פתחו עם הילארי את הקמפיין וקיבלו מננסי יחס של עיתונאים ומובילי דעה לכל דבר. בזמן האחרון אני מרגישה (ואני לא יודעת אם יש לתחושה הזאת בסיס במציאות) פחות עיסוק ב"מי אני" – הבלוג, ויותר עיסוק ב"מי אנחנו" – ה"בלוגוספירה הישראלית". בכל זאת, הישגי הבלוגוספירה האמריקנית ממש מעוררים קנאה.

אז קודם כל, תרשו לי לומר לכם שה"אנחנו" הזה הוא כרגע בעיקר מה שהיו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה – בורגנים (ובעיקר בורגניות) משכילים עם יכולות ביטוי ורבליות גבוהות. רובינו גם עושים בדיוק את מה שעשו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה, רק בלי הפסיכואנליסט (תהליך החילון טרם הסתיים, כנראה). ומאחר ואנחנו כאן חיים בימיה האחרונים של פומפיי, אנחנו גם די נראים כמו ימיה האחרונים של פומפיי (כן, קצת ייאוש. בכל זאת, אני בן אדם, ומקומה של התקווה הוא בסוף. הפוסט).

אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את הצורך הזה בקהילתיות מנחמת, בהטפה למקהלה או לפחות בסביבה ידידותית. אין לי שום דבר עקרוני נגד הפרוייקט של המשפחתובלוגיה או משחקי חמשת הדברים, רק דבר אישי. אחרי הכל, גם אני פעם שוטטתי ברשת בניסיון למצוא קהילה, "מקום שלישי", ולפעמים זה גם הלך לתקופות מסוימות, והיה בעל ערך רב בעיני. אבל אנחנו חייבים לזכור שלא המצאנו כאן שום גלגל. הטכנולוגיה שונה, האנשים הם אותם אנשים. ובמקום שבו אין חברה, לא תהיה "בלוגוספירה". כל מה שיהיה, כל מה שיש, זה רק אשליה, או יותר נכון – ניסיון נואש לבנות אשליה ורודה ומעוורת אל מול המציאות העגומה.

שלא תבינו לא נכון – אני עדיין מאמינה שבלוגים יכולים לשנות, גם כאן. אני גם מאמינה שבורגנים כמונו יכולים להיות ה"אוונגרד" של השינוי. אבל ניסיון לשנות שלא מבוסס על המציאות אינו שווה יותר מנפיחה, ולא ישפיע יותר מנפיחה. היתרון במדיום הזה בעיני הוא בדיוק ביכולת להרחיב את מעגל הדיון ולהעמיק אותו, לקרב ולחזק, לצאת מעצמנו ולעשות דברים בתוך החברה. אבל לא באמצעות רתימת העגלה לפני הסוסים.

איזשהו מחקר שטרם התבצע קבע, לפי כותרות העיתונים, שיימצא כי הבלוגים הישראלים לא עשו שום מהפכה. מי שמדבר על "בלוגוספירה" היום, ועוד יותר ממנו מי שמנסה "להגן" עליה, עושה בדיוק את אותו הדבר.

***

ימים יפים עוברים עלינו. עוד לא סיימנו את עניין "הילדים בני 8 מקבצים נדבות בגשם – צריך לעקר את כל הערבים שלא יתרבו", והנה עולה לדיון "בעיית הבדואים" ב-ynet. מוסיף כתב יפה. אין לי יותר מדי מה להוסיף על זה, רק לומר כפרה-אמפטיב – הבעיה נמצאת בהצגת הבעיה. שאלת אשמתו של שי דרומי היא עניין שההחלטה עליו נמצאת בידי בית המשפט, ובית המשפט הוא היחיד שצריך לקבוע האם האיש פעל כדי להגן על עצמו במסגרת חוק העונשין הקיים, סעיף 34, ללא הפטור האוטומטי החדש (שעדיין לא הפך לחוק), או לא. כל זמן שהעניין נמצא בבית המשפט, זה נראה לי מאוד לא ראוי לתת לדרומי במה בפורום. ומי שרוצה להתייחס לבעיה הרחבה והמורכבת, שלה סיבות רבות ומורכבות, כ"בעיית הבדואים", די ברור לאלו פתרונות לבעיה הוא מכוון.

נדב, שנענה להצעתי לדרוש ממנהלי אגרגטורים שממשיכים להפיץ בלוג גזעני להסיר את הבלוג שלו, עורר סערה זוטא ואוסף של תגובות, חלקן מספיק צדקניות ומתחסדות כדי לגרום לי לרצות להגיב.

ראשית, יש לומר שפוסטי ההבהרה היו גרועים מפוסט המקור. לא היה בהם כלום חוץ מאפולוגטיקה באמת לא אינטליגנטית במיוחד, שרק מחמירה את המצב. בן אדם לא יכול לשנות את תפיסת עולמו הגזענית בתוך שלושה ימים, כי מישהו באינטרנט אמר משהו. צר לי, אני לא מאמינה בזה. ואני גם לא מאמינה בקיומם של הסברים לגזענות. אין שום דבר שמצדיק בעיני התייחסות לקבוצה שלמה של בני אדם, אפילו אם הם ה"אויב" ה"שחור-לבן" שלנו, בצורה כוללנית. אין שום דבר שמצדיק בעיני פרסום במדיה ציבורית שמגיעה לקהל רחב של הבעת תמיכה בסטריליזציה של עם. אין שום דבר שמצדיק בעיני המשך הפצה של פרסום כזה. בעיקר לא שימוש מעוות במושג "חופש הביטוי", שבעיני אינו מושג ריק, ואינו מושג פרוץ, אלא עניין בעל ערך רב, ודבר חיוני לתפקוד תקין של מדינה דמוקרטית.

עוד דבר שיצא החוצה בצורה די בוטה הוא חוסר הביטחון המוזר של כל מיני אנשים שמנסים להגן על איזשהו קונספט ריק שנקרא "בלוגוספירה", ובעיקר חוסר ביטחון שנוגע לעניין האגרגטורים ומעמדם. כל מיני תגובות הזכירו לי באופן חשוד את "הטיעון לא משכנע, להרים את הקול".

קודם כל, יש לציין שאגרגטור, תהא התנועה בו דלילה ככל שתהא, הוא מדיום של הפצה, ולא מדיום אוטומטי של הפצה. יש לו מנהל אנושי, שבוחר מה להכניס ומה לא, לפי קריטריונים מסוימים. כמו שהוא בוחר מה להכניס, הוא יכול לבחור גם מה להוציא. בכל זאת, המציאות לעולם לא נשארת סטטית. הפגיעה היחידה שיכולה להיות בהרמוניה, אנרגיות או וואטאבר, היא להתייחס אל המציאות כאל חומר סטטי (בפנג שווי, למשל, זה אפילו יותר קיצוני – הכנסת משהו חדש, אתה נדרש להוציא משהו ישן, כדי לא לתקוע את זרימת האנרגיה).

הדברים לגבי הבחירה תקפים אפילו יותר כשמדובר בעורכים בעיתון. מי ששמם עורכים בעיתון, שמם גם כצנזורים. זו עובדה. אין עיתון גדול מספיק שיכול להכיל את כל תכני המציאות. העורך הוא אותו אדם שמקבל משכורת כדי לבצע, בין השאר, את הסלקציה – מה ייכנס ומה יצונזר – יישאר בחוץ. זו תהיה צביעות גדולה לטעון אחרת. וצביעות גדולה אף יותר היא לטעון שיש קריטריונים אובייקטיביים ובלתי תלויים בשיקול דעתו של העורך לקיום של בחירות כאלו, כמו למשל על אלו בלוגים להמליץ. אפילו ברשת הישראלית הדלוחה, יש מספיק אפשרויות בחירה.

כל התגובות המצטדקות שראיתי מצידם של מנהלי אגרגטורים ועורכים מלמדות רק על דבר אחד – ניסיון נואש להתנער מאחריות אישית. אני יודעת שזה לא דבר כל כך פופולרי בעידן ובמקום שבו אנחנו חיים, אבל בעיני אנשים מוחזקים אחראים לחלוטין על מה שהם בוחרים לעשות או לא לעשות, ובתוך זה גם על מה שהם בוחרים לפרסם או להימנע מפרסום.

***

מאחר ורייטינג באמת מעניין אותי רק כקוריוז, אין לי מושג כמה תנועה מגיעה אלי מאגרגטורים למיניהם. הדבר היחיד שאני יודעת, חוץ, בעצם, מזה שאני לא יודעת כלום, הוא שיש מקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני לא רוצה חברים גזענים, למשל. אני גם לא רוצה להצטרף ל-KKK או לכת. ואני לא רוצה להיות "מקובצת" ביחד עם בלוגים גזענים. מצד שני, יש גם מקומות שאני כן רוצה להיות בהם – אני אולי מיזנטרופית, אבל לא עד כדי כך – ולכן ההצעה להסיר את קורא ה-RSS היא מגוחכת.

הדרישה היא להסרת הבלוג האישי של המבקשים מהאגרגטור, לא להסרת כל בלוג אחר. יש הבדל משמעותי בין זה לבין מה שטוענים נגד זה. כשאני אומרת שאני רוצה שיסירו אותי בגלל שאני לא רוצה להיות תחת קורת גג עם בלוג אחר, מסיבות כאלו או אחרות, אני מנסה לשכנע את בעל האגרגטור בדברי ובסיבות לצעד הזה, אבל מאחר ומדובר בבני אדם בוגרים בעלי יכולת לקבל החלטות בעצמם, אני יכולה גם להיכשל במלאכת השכנוע הזאת, ושהתוצאה תהיה שהבלוג שלי לא יהיה שם, והבלוג הגזעני כן.

לא אמרתי לאף אחד מעולם "תוריד אותה או ש…", אלא רק "תוריד אותי", ואם זה נדרש אז גם "כי…". מנהל בלוגיש, למשל, שאל. עניתי. התשובות שלי לא מקובלות עליו, ואין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, חוץ מלהמשיך ולנסות עד שאדרש להפסיק. זה מה שנקרא "ניסיון שכנוע כושל".

הייתי שמחה אם אנשים היו משתכנעים במה שאני מאמינה בו. הייתי שמחה אם אנשים היו מבינים למה אני חושבת שהעניין הזה כל כך חמור, עד כדי כך שנדרש צעד כזה, עד כדי כך שנדרש להקדיש לו מספר אסטרונומי של פוסטים בקנה מידה שלי. ניסיתי להסביר. יתכן שלא עשיתי את זה בצורה הטובה ביותר, ולו רק בגלל שאני באמת מאמינה שלא צריך להאכיל אנשים עם כפית באמצעות סיסמאות פרובוקטיביות וקצרות.

בכל מקרה, אני אמשיך להאמין שרק מניסיונות כאלו ומניסיונות לעורר איזשהו דיון עמוק יותר יכול לצאת משהו שיש לו ערך, אולי אפילו פעולה משותפת. ואני אמשיך להאמין בזה גם אם אמשיך להיתקל בקירות. (לא סתם אהבתי את השם של הארגון הצרפתי הזה, "ילדיו של דון קישוט").