לדבר על ה"זכות" להחזיק בתפיסות ועמדות ומחשבות מסויימות זה דבר מגוחך. לכל אדם "זכות" לחשוב כל דבר. "זכותם" של אנשים לחשוב שהשואה לא התקיימה מעולם. "זכותם" של אנשים להאמין שיהודים / ערבים / שחורים הם גזעים נחותים, ו"זכותם" אף לחשוב שלעולם יהיה טוב יותר בלעדי הגזעים האלו. ואת ה"זכותם" אני שמה בכוונה בתוך גרשיים, מאחר וזה קצת דבילי לדבר על זכות כשאין באמת שום צעד, אולי חוץ משטיפת מוח אקטיבית ועינויים, שאפשר לעשות כדי לגרום לבן אדם לחשוב או לא לחשוב משהו לאחר שהוא כבר חושב אותו. (כמובן שיש גם שיחה, שכנוע וחינוך, אבל הם בדרך כלל לא רלוונטיים כשמדובר באמונות יסוד מהסוג הזה, וממילא אנשים כאן בדרך כלל חושבים שאין בהם טעם בשום עניין).

בדרך כלל, כשמדינה ו/או חברה מגבילה חופש ביטוי באמצעות חקיקה, היא לא מגבילה את חופש הביטוי של אנשים שמחזיקים בדעות כמו אלו שפירטתי להלן או דעות שדומות להן, אלא דעות שנמצאות בקוטב השני, שקוראות ליותר פתיחות ולא ליותר סגירות. מדינות שמגבילות באופן בוטה חופש ביטוי עושות את זה בדרך כלל מטעמים טוטליטריים.

במדינה דמוקרטית וחברה חופשית (פחות או יותר), המבחן הוא לא האם מותר לאדם לחשוב דברים מתועבים כמו אלו שפירטתי, דברים שעומדים בסתירה לערכים בסיסיים של מדינה דמוקרטית וחברה חופשית, וגם לא האם מותר או אסור לו להביע אותם בפומבי. המבחן נמצא בהתייחסות אליהם. המבחן נמצא בשאלה מה קורה כאשר ערך היסוד הזה – חופש הביטוי – מנוצל לרעה, עד כמה היחס החברתי, הנורמות החברתיות, חסינים נגדו, הופכים את הניצול לרעה הזה לטריוויאלי, לא רוצים לשמוע אותו, מעיפים אותו מהבמה הציבורית, אומרים – זו לא דעה לגיטימית, ובוודאי שלא אופציה לגיטימית שמנחה פעולות. כי שלא נשלה את עצמנו או נשחק אותה תמימים – מכל אחת מה"דעות" האלו נגזרת סדרה ארוכה של פעולות. אנחנו רואים אותן בשטח, כאן ועכשיו, גם בלי שמפרטים בפנינו את הרציונל שעומד מאחוריהן.

היעדר חינוך ובסיס נורמטיבי של דמוקרטיה וחירות מביא את העניין עד אבסורדום. במיוחד בישראל. אנשים חושבים שמדינות אחרות צריכות להגביל את חופש הביטוי של, נניח, מכחישי שואה, בחקיקה – דבר אווילי מאין כמוהו, ומנגד, שהם צריכים להגן על זכותו של האחר לרמוס קבוצות אוכלוסייה שלמות ואת ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית והחופשית (וגם היהודית, אגב), או לפחות שזה לא מחובתם לצאת נגד הדברים האלו באופן גלוי, כולל ביצוע של צעדים נחוצים.

בסופו של דבר, גם אלו לא המציאו את הגלגל. גזענות תמיד היתה, כמו מחלות רבות אחרות. טבעית כמו צרעת. וכמו צרעת, גם בה יש לטפל. "דעות" כאלו לא יכולות לעבור בלי תגובה. אל מול ה"זכות" להגות אותן, נמצאת חובתנו להוקיע אותן. זה לא עניין של חקיקה, אלא אך ורק של פעולה אזרחית. חקיקה רלוונטית רק במקרים שבהם מדובר בקריאה פעילה לביצוע של מעשי אלימות, מה שמכונה "הסתה", וגם שם אני לא כל כך בטוחה שזה הפתרון. כל דבר אחר, נמצא בידיים שלנו. אם יש לנו עניין כמובן בדמוקרטיה וחירות, ולא רק במראית העין שלהן. אם לא, אז שתשחק הזרובבלה לפנינו, ושיהיה לכם לבריאות. רק אל תדברו איתי על "חופש ביטוי".

***

פרט להוקעת העניין באמצעות כתיבה, כדאי אולי לבקש מאתרים דמויי וובסטר שלא נקטו בשום צעד שיסירו את הבלוג שלכם (למה לא, שתהיה חלוקת תוכן קצת יותר הגיונית). וכמובן, לבטל את המנוי על "מעריב" (למישהו יש בכלל מנוי על "מעריב"?), להחרים את NRG (מישהו בכלל קורא את NRG?) או לפחות לשלוח להם איזה דוא"ל מחאה. (כמובן שאם למישהו יש עוד רעיון מה אפשר לעשות כדי לא להחליק את העניין לתהומות הנשייה, אני אשמח לשמוע).

וקצת כבוד למי שכן עשה קצת יותר מ"לדבר על זה" – אביעד מגרייפס (וגם את אוזרוקס יש לציין לשבח על הטיפול הלא ישיר אך המאוד בוטה בעניין).

אני לא בטוחה שאנשים שתומכים על-פניו במעשיו של שי דרומי ואלו שתומכים בתיקון לחוק העונשין שנוצר למענו ועבר בקריאה טרומית, שחלקם אף מרחיקים לכת ומחתימים עצומות וכו', מבינים בדיוק במה הם תומכים. ואני מעדיפה לקחת כאן את נקודת המוצא שגורסת כי יש כאן בעיית הבנה, מאשר את נקודת המוצא שכרוכה בהכרה שאני חיה בחברה של יצורים רצחניים וצמאי דם, שחשיבה מעניינת אותם כשלג דאשתקד, ושמעוניינים לשנות את שיטת המשטר כך שתהפוך לאנרכיה נוסח המצב הטבעי של הובס ("מלחמת הכל בכל", בקצרה).

אם חשש שי דרומי לחייו, ולכן פעל כפי שפעל, חוק העונשין הקיים מגן עליו. החוק כולל את תיקון 34, הגנה עצמית, משנת 1994, שקובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו".

התיקון שעבר בכנסת בקריאה טרומית מוסיף את הדבר הבא: "בסעיף 34 י לחוק העונשין… האמור בו (שמצוטט למעלה) יסומן (א), ואחריו יבוא: "(ב) לעניין סעיף קטן (א) תחשב פריצה לבית מגורים או למשק חקלאי כתקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית, ולא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה נגד פורץ כאמור".

דברי ההסבר של הצעת חוק העונשין (תיקון – הגנה עצמית מפני פורץ), התשס"ז-2007 הם אפילו מפחידים יותר, ואומרים את הדבר הבא: "בשנים האחרונות קיים ריבוי מקרים של חדירה בלתי חוקית לבתי אזרחים ומשקים חקלאיים בישראל, דוגמת המקרה הטרגי שהוביל חקלאי לירות בחבורת פורצים ואף להרוג אחד מהם. בשל היעדר מדיניות התרעה הולמת ואי יכולתה של המשטרה להתמודד עם תופעות אלה בשל היעדר כלים מתאימים. יש לשנות את החוק על מנת ליצור הרתעה ולהפחית בצורה ניכרת את העברות הללו" (הדגשה שלי).

מה לא בסדר בתמונה הזאת?

ראשית, אין מדינה מתוקנת בעולם שנהוג בה עונש מוות על עבירות רכוש. אולי בסין יש דברים כאלו, אבל מצד שני לא מדובר במדינה מתוקנת, וזה הולך יד ביד עם מחנות ריכוז, עבודות כפייה ו"קציר" אברים. עם כל הכבוד לרכוש, הוא אינו יכול להיות שווה ערך לחיים. אפילו אם מדובר ברכושו של חקלאי וחייו של גנב.

דבר נוסף, אפילו במדינות מערביות שבהן נהוג עונש מוות, אף ממשלה לא העבירה את הסמכות לביצוע הענישה האמורה לידי האזרחים. גם לא ארה"ב, למרות הדימוי הרצחני שלה (המוצדק, לפי הסטטיסטיקה, אבל לא בגלל החוק).

הצעת החוק הישראלית אומרת, למעשה, שאדם יכול לעשות מה שבא לו, כולל ירי, במי שפורץ לביתו או לשטחו, כלומר – גוזרת דה פקטו עונש מוות על עבירות רכוש, ומעבירה את ביצועו לידי האזרחים. אין בה סייגים, אבחנות וספציפיקציות. כל פריצה לכל מקום ששיך למישהו נחשבת כ"תקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית". לא יודעת למה, אותי זה מפחיד עד מוות.

והכי גרוע, באמת הכי גרוע, היא הסיבה, ה"הסבר" שנתנו הח"כים הלא מכובדים. למה אנחנו מטילים עונש מוות על עבירות רכוש ומעבירים את ביצועו לידי האזרחים? כי אין מדיניות התרעה הולמת והמשטרה לא מסוגלת להתמודד עם התופעה בגלל היעדר כלים מתאימים. אני קוראת את זה וסומרות לי האוזניים.

איך יכולה כנסת ישראל לתמוך בפתרון שדופק עוד מסמר אחד בארון המתים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית? איזו יהדות ודמוקרטיה, או לצורך העניין, מדינה בכלל, יכולה להתקיים במסגרת של אנרכיה, ועוד כזו שאומרת לאזרחים בפירוש – אין לנו שום כוונות לעשות שום דבר כדי להגן על ביטחונכם האישי, תסתדרו לבד? ועוד לטעון ש"מדובר בחוק מהפכני הבא להחזיר את הביטחון האישי לאזרחי ישראל", כפי שטוען ישראל כץ, עוד גאון הדור?

פירטתם יפה את הבעיה, מחוקקים "יקרים", אבל הצעת הפתרון שלכם היא זוועתית, הצעה שמסירה מהמדינה עוד תפקיד אחד, את התפקיד היחיד שלה למעשה לפי הובס – שמירה על הביטחון האישי של הפרט. התנערתם במהלך השנים האחרונות מיותר ויותר תפקידים שקשורים לשמירה על היבטים שונים של רווחתו, חירותו וביטחונו האישי של הפרט. עכשיו אתם לוקחים את זה צעד נוסף קדימה, לתוך התהום.

איך יתכן שכנסת ישראל מודה מצד אחד באוזלת ידה של המדינה, אך מצד שני חושבת שהפתרון הוא התנערות מאחריותה של המדינה? הם רצו לשבת בכנסת ולקבל את כל הפינוקים וה"כבוד", אבל את האחריות מעדיפים להשאיר בידי האזרחים, והאזרחים נדרשים להמשיך לממן אותם. למה בדיוק? אם לא אנרכיה, אז הדבר הכי קרוב הוא פיאודליזם.

אין מדיניות התרעה (או שמא התכוונתם לומר הרתעה?)? תיצרו מדיניות כזאת. למשטרה אין כלים? תתנו בידיה כלים. בדיוק בשביל זה אתם שם, כדי לקבוע מדיניות ולחלק תקציבים.

ושי דרומי צריך להישפט לפי חוק העונשין הקיים, ואם יימצא כי הרג את הפורץ באופן שלא מהווה "הדיפת תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו", הוא צריך לצאת אשם ולשבת בכלא.

לינקים קשורים:

חוק העונשין
הצעת תיקון (2007): הגנה עצמית מפני פורץ
הגנה עצמית ארה"ב
המצב הטבעי (הובס)
תומס הובס

אני מתחילה קצת להציף את עצמי בפוסטים, אבל אין מה לעשות, אני זקוקה לקצת אנטי קליימקס תרבותי אחרי הסערה שעוררה בי את כל דחפי הפליימינג הישנים, שרידים של השתתפות ממושכת מדי בפורומי אקטואליה.

ולדי מ"רייטינג רמזורים", שהצליח משום מה להרגיע אותי בתגובות האינטליגנטיות שלו (תודה, אגב), כתב באחת התגובות לפוסט שלו בעניין המרתיח ההוא על הנטייה למצוא מדי פעם שעיר לעזאזל ולטפול עליו את כל תחלואי החברה הישראלית, ואז לסקול אותו באבנים בכיכר העיר, והתייחס לזה כאל "אקטיביזם" וכאל משהו שלילי. רציתי להגג על זה קצת.

קודם כל, אני מכחישה שיש לי נטייה כזאת – לא למצוא שעירים לעזאזל, ולא לסקול. בהחלט יש לי נטייה – למעשה, לא הייתי קוראת לזה נטייה, אלא אולי אפילו דרך חיים – לשפוט ולבקר. שני דברים שבעיני הם מהותיים לאדם וחיוניים, למעשה – הכרחיים (אם כי כמובן לא מספיקות) – לקיומו של מוסר. ואני לא מרגישה שום צורך להיות, או בעצם – מרגישה צורך לא להיות – פוליטיקלי קורקט, מאחר והפוליטיקל קורקטנס בהקשרים אלו מעקר בעיני את הפואנטה ומהווה בעיקר כיסוי לפחדנות וצביעות. (ועוד דבר לגבי הסקילה – התשובה המסורתית שלי – If you can't take the heat, stay out of the kitchen).

מטבע הדברים, יש דברים בולטים יותר ובולטים פחות. ידוע לנו שתופעת הגזענות היא לא תופעה נדירה במחוזותינו – זה נכון, ומעולם לא טענתי אחרת. אבל כשאנחנו מתייחסים לתופעה בצורה פרקטית, כדאי מאוד שנתייחס למקרים קונקרטיים. אנחנו הרי לא עוסקים כאן בפילוסופיה מופשטת, אלא בבעיות אמיתיות. ובאופן טבעי, לא כל המקרים הקיימים ייכנסו לשדה הראייה שלנו. כשהם נכנסים, אז צריך להגיב אליהם.

דבר נוסף – מה זה בעצם, שעיר לעזאזל? אנחנו הרי לא מדברים כאן על אדם שלא עשה כל רע ושמעלילים עליו עלילת שקר. אנחנו כן מדברים על מישהו שעשה משהו רע, אבל שהוא לא היחיד שעושה זאת. כאן אפשר לשאול – אם האדם בסך הכל נותן ביטוי למשהו שלא הוא המציא, האם הוא אחראי על זה? התשובה שלי על זה היא כמובן כן. הנסיבות חשובות, ויש להתייחס אליהן (העניין ה"מערכתי") אבל עד גבול מסוים. אני מחזיקה בדעה שיש דבר כזה, אחריות אישית על מעשים, ושגזענות בפרט ומילים בכלל (בעיקר במדיום ציבורי ועוד מדיום פופולרי) הן מעשים. כך שיש מקום גם לשיפוט האישי וגם להתייחסות לעניין המערכתי. בו זמנית, בד בבד, לסירוגין, איך שתרצו, אבל לא או / או.

אז נכון, מודעות זה דבר מוגבל, בעיקר בעידן התקשורתי, וקשה עד בלתי אפשרי לשמר אותה למשך זמן – ה"עניינים" חייבים להתחלף בקצב מהיר בעולם רודף הריגושים שלנו. ומדי פעם מישהו נתפס בקלקלתו, והופך לחגיגה, שלפעמים בהחלט אפשר לראות אותה כסקילה. אבל בגלל זה צריך לפטור את האשמים? נכון, זו לא ה-דרך לפתרון אמיתי של תחלואי החברה, רק חלק ממנה. אבל חלק שאי אפשר לוותר עליו. איך תשנה נורמות ביד אחת אם ביד השנייה אתה נותן להן לגיטימציה?

ובואו נשאל את עצמנו בכנות, לא נמאס לנו כבר לשמוע את התשובה "אבל כולם עושים את זה"? לא נמאס לנו כבר שלאף אחד אין אחריות על כלום? אם זרובבלה לא עשתה שום דבר ואין שום טעם להתייחס אליה, אז מה עשו אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, חיים רמון, משה קצב, וכל שאר הליצנים שדופקים לנו את החיים, ולפעמים גם הורגים אותנו? וחוץ מזה, ואם כולם היו קופצים מהגג?

***

ביום שבת החלטתי שוב שאני חייבת פיקולו, אבל הפעם ברצינות. 10 שנים ניגנתי בחליל צד. אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לנגן, אבל דבר אחד חסר לי בכל הנוגע לנגינה – כושר התמדה, ו/או מוטיבציה. מאז הצבא אני מנגנת בהתקפים, פעם במספר חודשים. זה די מבאס לנגן על כלי כמו חליל צד לבד – אני לא מכירה אף פסנתרן חובבן או נגני כלי נשיפה רדומים, שרוצים לנגן סתם בשביל הכיף בלי פרוספקטס להקמת להקה ויציאה לסיבוב הופעות באירופה (אין מצב ללהקה. אני קלאסית בכל רמ"ח אברי (אבל אני מוכנה לשקול מוזיקה דרום אמריקנית אחרי ששמעתי מה הם עושים עם חליל)). ושוקי מסרב לקרוא תווים, למרות שרכשתי בחנות החליל בניו-יורק שתי חוברות מכובדות של דואטים לחליל וגיטרה.

אבל חוץ מכל מזה, יש לי מן קטע כזה – בכל פעם שיוצא לי לשמוע את ליאור איתן מנגן את ה"פיקולו אספניול", אש מתחילה לבעור בעצמותיי, והיא לוחשת לי –"את חייבת פיקולו". למה? ככה. בעצם, לא ככה. כי "את חייבת לנגן את הדבר הזה". האתגר, כנראה. בדרך כלל, זה נמשך כמה ימים ואז דועך. הפעם החלטתי להתייחס לעצמי ברצינות, מתוך תקווה שאולי זה גם יגרום לי לנגן קצת יותר, אפילו אם רק עם עצמי, כי איזה הרכב שפוי בדעתו זקוק לפיקולו?

אז הסתכלתי באינטרנט, הלכתי לכמה מקומות, ובסוף הגעתי לגינצבורג. ועכשיו אני בעליו הגאה של פיקולו משומש מתוצרת יפנית במחיר מציאה. הצליל נפלא, תודה ששאלתם, אבל מאחר ופיקולו הוא לא סתם חליל קטן, אלא כלי בפני עצמו, אני עוד לא נשמעת יותר מדי טוב. אבל מה, אין לי תווים, ולפיקולו אין דו נמוך, כך שיצירות לחליל זה לא ממש מן העניין. ולפני שאני רוכשת את ה"פיקולו אספניול", כדאי מאוד שיהיו לי כמה אטיודים באמתחתי. בקיצור, טרם הסתיימו תלאותיי, אז אל תעצרו את נשימתכם בציפייה ל-CD.

(אגב, אין סיבה מיוחדת לקשקושים האלו על הפיקולו. בטח שלא פוליטית, מדינית, כלכלית או פילוסופית. אולי זה תוצר של תחושת אשמה קלה על הסירוב העיקש שלי להשתתף במשחק חמשת הדברים).

ההסכם ל"פירוקה" של צפון קוריאה מגרעין הולך ומתגבש. וזה הזמן והמקום לבקש סליחה מראש שאין לה שום משמעות מאחינו בני האדם, 23 מיליון בני האדם, ליתר דיוק, שחיים במקום הארור הזה, הידוע בכינויו "מחנה הריכוז הגדול בעולם". אחרי שהמטורף ימות, ואולי מישהו יואיל בטובו לחשוף באופן מלא ומפורט את הזוועות שחולל במחנות הריכוז שלו והניסויים בגז, לא ממש נוכל לטעון שלא ידענו – כי לא רק שידענו, עשינו יותר מזה – שילמנו על זה.

השיחות עכשיו התאפשרו מכל מיני סיבות, ביניהן שתיים חשובות במיוחד – קודם כל הוכנה התשתית, עם חידושו של המו"מ בעניינים הפיננסיים בין ארה"ב לצפון קוריאה לפני מספר שבועות, כאשר כבר לפני זה הודיעו "חוקרים" אמריקנים שמצאו כי לפחות חצי מהכסף שמחזיקה המדינה בחשבונות בנק במקאו שהוקפא על ידי ארה"ב מגיע ממקורות "חוקיים". כבר כתבתי על זה כאן. הסיבה השניה היא הענקת דומיננטיות לסין בניהול השיחות, וחיזוקה כשחקנית פוליטית מובילה, תוך כדי ויתור על כל עיסוק בסוגיות שקשורות לזכויות אדם. סין, אגב, גם מגרשת פליטים מצפון קוריאה בחזרה למדינתם, בטענה כי הם "פליטים כלכליים" בלבד, למרות שידוע שהעונש על "עריקה" מהמדינה הוא מוות או מחנה ריכוז. גם על זה כתבתי כבר כאן. קים היקר בוודאי שמח מאוד לראות אותה בראש השולחן.

באופן רשמי הם מקבלים סיוע ראשוני שווה ערך ל-50 אלף טונות של נפט כבד בתוך 60 יום מסגירת הכור הראשי והמתקנים הנלווים, ובהמשך יקבלו עוד 950 אלף טונות. דרום קוריאה אמורה לספק להם חשמל. את מה שסוכם בשיחות הפיננסיות, מטבע הדברים, לא נדע לעולם. "no clear resolution", אבל אווירה "חיובית".

יפן, אגב, לא ממש בעניין היום, מאחר והיא מעוניינת "לפתור את בעיית החטיפה של אזרחים יפנים" על ידי צפון קוריאה, ו-Abe אומר שלמרות שהקוריאנים הודו בכך, הם לא הציעו פתרון משביע רצון לסוגייה. ואגב נוסף, בסוכנויות מציינים כי במדינה יש אלפי מערות ומחילות שמשמשות להסתרת פרוייקטים שונים. למעשה, הם אמרו "countless".

בלה, בלה, בלה, בלה ועוד קצת בלה.

אז מה אמרנו, Never again?

ואולי יש מקום גם להזכיר את הפליטים הסודנים והופעתם בפני ועדת הפנים של הכנסת בסוף ינואר. פליטה אחת אמרה לחברי הוועדה: "החלטנו להגיע לישראל כי הבנו שליהודים יש סימפטיה לכאלה שעברו רצח עם. אני מקווה שתבינו מה שאנחנו עוברים ותעזרו לנו".

ותגובת משרד הפנים: הנושא נמצא בבחינה כוללת, מול כל הגורמים הרלוונטיים. "מחד מדינת ישראל מחויבת לא להשיב פליטים למקום בו צפויה סכנה לחייהם, מאידך הסוגייה מעלה נושאים ביטחוניים ומדיניים ועל-כן היא נבחנת בדרגים הבכירים יותר".

בינתיים, אגב, יש פליטים שיושבים בכלא. ללא הגבלת זמן. פשעם היחיד הוא הנאיביות, המחשבה העצובה, האופטימית וחסרת הקשר למציאות שלמדנו משהו.

***

מדהים אותי לראות את הכשל החינוכי העמוק כל כך במדינה המסכנה שלנו. מילא מה שאירע אתמול, אבל התגובות עליו היום? הבחורה מנסה להצדיק את גזענותה באוייבותה של הקבוצה הכללית האמורה המונה כמה מיליונים של בני אדם, על כל נשיה, טפיה וזקניה, הרי ידוע שכל תינוק ערבי קופץ מהרחם עם רצון עז להשמיד אותי (ואולי גם סכין?), אין ספק. ואין שום קשר בין זה לבין העובדה שיש סכסוך בינינו, או לשום דבר אחר שקשור למציאות החיים.

אגב, "ילדה" בת 20, שיכולה להצביע ולשתות אלכוהול, לכתוב בלוג ולהופיע בטלוויזיה, יש לה אחריות על מעשיה ועל מילותיה, וגיל הוא לא תירוץ לגזענות.

ובתגובה אוטומטית נוסח תומכי גודווין לעניין ראיתי כשלים כאלו (או שמא דמגוגיה זולה?) בהבנת הנקרא וחוסר יכולת (או אולי רצון? טרם החלטתי) חשיבה בסיסי כל כך, שזה כאב. ושלא נדבר על הטיעון הרלטיביסטי המגוחך, ש"אני שונאת ערבים" זו "האמת שלה", ודעה לגיטימית שאין שום הבדל מהותי בינה לבין "אני שונאת אפרסמון". 

היום היה לי יום די מחורבן. יום שמש חורפי מחורבן, זה באמת דבר די נדיר לבן אדם סולרי כמוני, אבל גם זה קורה. חוסר התפקוד של הספרייה הבהיר לי ששוב אני צריכה להוציא הרבה כסף על ספרים שלא בטוח שאני צריכה. מרקורי היה בנסיגה. קופת חולים כללית משתינה עלי (לא קשור לבעיות בריאות, טפו טפו). הצבעונים נבלו והחתולים רבו. ושוב נקלעתי לדילמה המוכרת, הסכסוך הישן והטוב בין הרעב לעצלות.

אני בן אדם ריאליסטי, וזה יכול להיות מאוד מדכא. אבל בכל זאת, אני באמת מנסה בכל כוחי למצוא בכל חרא איזה שביב תקווה קטן. גם ביום שמש חורפי מחורבן, גם במדינה כל כך מייאשת, גם באינטרנט מלא בזבל ותבוסתנות. אבל לפעמים יש משהו קטן, דובדבן רקוב בקצפת החמוצה הזאת, שמגדיש את הסאה.

אם יש משהו שמייאש אותי, זה גילויים של גזענות בקרב יהודים. כן, יהודים. אלו שפעם קראו להם עכברושים שמזהמים את הדם הארי הטהור והזך. אלו שכאשר מישהו אחד מהם היה גונב חתיכת לחם, היו לוקחים עשרה מהם ויורים בהם. שם בלאגר. כי ממילא כולם עכברושים מלוכלכים, שצריך לשמור אותם במכלאות, אפילו לא לבזבז עליהם עיקור, פשוט להשמיד.

גילויים כאלו בוטים של גזענות באים מהמיץ של הזבל של האנושות. אנשים שרואים לנכון להציג את החיים שלהם מהשירותים. איך אומרים, האו אפרופרייט. חבל רק שאף אחד לא הוריד את המים.

עד כמה בן אדם יכול להיות בהמה מתועבת וחסרת רגישות, שכאשר הוא רואה ילדים קטנים מקבצים נדבות בגשם שוטף בלילה, מה שעובר לו בראש זה "ערבים הם חיות מלוכלכות, צריך לעקר את כולם ולשמור אותם במכלאות שלא יעבירו אלינו חלילה את המחלות שלהם"??

פעם, לפני נצח במונחי אינטרנט, כתבתי משהו שנקרא "עידן קלילות הדעת". זה ה"דר שטירמר" שלו.

ואת זה, את דור ההמשך הזה של המדינה, אני צריכה לראות און טופ אוף גל של תקיפות אכזריות של קשישים – ניצולי שואה ביניהם, אלו שלא מתפגרים מרעב, מחסור בתרופות או קור, כמובן – בשביל שניים וחצי שקלים, פשע מאורגן ברשות המסים ובכל מקום, שר משפטים שדעותיו על עונש מוות הן מהדברים המזעזעים ביותר ששמעתי מאז שנות השלושים, ממשלת ישראל וכנסת ישראל ונשיא ישראל – סיי נו מור – בהמיות, עושק, זלזול בכל דבר ובכל אדם וכמובן שבכל חיה – מה אני אגיד לכם, המדינה הזאת, סדום יותר טובה ממנה.

אולי באמת צריך שהכל יחרב כדי שיהיה יותר טוב.

למי שלא יודע במה מדובר כאן, עדיף שלא תדעו. יש זוהמה שאם לא חייבים, אז לא כדאי להכניס למוח, שכמו שאמר לי פעם מישהו, אינו פח זבל, או לפחות לא כדאי שיהיה – אין נכס יקר מזה ליהודי הנודד.

יש לי משהו אחד לומר ליריב בן אליעזר – תודה, בשם כל המין הנשי. כמה שגברים כמוך יתרחקו יותר מנשים, כך ייטב לעולם. למרבה המזל, יש גברים רבים שאינם כמוך, ושיודעים מצויין את ההבחנה בין להתייחס לאישה כמו בן אדם לבין להתייחס לאישה כמו בהמה. לרוע המזל, יש גם גרועים ממך. איזה מזל שמערכת המשפט מתפקדת לפעמים.

ולגבי חיים רמון, הסיפור עורר בי תהייה אחת מרכזית. כל המידע שהיה בידי בעניין הגיע מהתקשורת, באופן טבעי. עד הבוקר, הייתי בטוחה שאין ממש בסיפור ושהוא יזוכה. מעניין אם זה קשור באיזושהי צורה לאישתו היקרה. ואם כן, איזו הפרכה יפה לכל טענותיו של קצב…

תוספת מתוך הכרעת הדין (ותודה לשוקי על התקציר) לגבי חלקה של התקשורת בפרשה: "לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו… תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט". (מאחר וכל מי שאני מכירה הופתע מהפסיקה, אני חושבת שזו צביעות לדבר על "משני הצדדים").

עוד משהו לפרס וכל שאר עורכי סקרי "האם העם חושב שפסק הדין מוצדק" וכו': קודם כל, אם חיים רמון הוא הקורבן, אז למה הוא היה צריך לסלף את העובדות ולהביא עדים שישקרו בשבילו? דבר שני, אם חלקים נרחבים מה"עם" חושבים שזה דבר לגיטימי לדחוף לשון, לתקוף מינית ואף לאנוס אישה (כמו למשל האיש האלמותי בכתבה על קצב שאמר את המשפט האלמותי "מי שלא לוקח כלב מי שנותנת כלבה"), האם השופטים צריכים להתחשב בזה? ודבר שלישי, אם דעתו של הציבור לגבי פסק הדין מעניינת מישהו, ו"בית המשפט של העם" (עלק) זה כל מה שצריך, למה אנחנו טורחים להשקיע כל כך הרבה במערכת משפטית ולא עוברים ישר לאנרכיה או נאציזם, שבהם נהוגים הדברים האלו? ופרס, יש סיבה מסויימת שאתה מעוניין דווקא עכשיו לחתור תחת סמכותה המקצועית של המערכת המשפטית ולערער אותה?

[אה, וכמעט שכחתי. אהבתי את מה שאמרה הבחורה מהסיפור של רמון בטלוויזיה עכשיו. הזכיר לי קצת את הקטע של מיטל דוהן ב-weeds ביום ראשון האחרון. הנה לפניכם צורה הומנית של סירוס].

לפני זמן מה עשיתי משהו ביזארי מאוד, אני אפילו לא זוכרת מאיזו סיבה. חקרתי קצת את נתוני הלמ"ס בנוגע לנפגעים בתאונות דרכים. אולי זה היה משהו שעלה לי בראש אחרי סיפור רביצקי. באופן ספציפי, בדקתי את הנתונים שקשורים להולכי רגל שנפגעים בתאונות דרכים.

הממצאים נכונים לשנת 2005, ואומרים את הדבר הבא:

9% מכלל הנפגעים בתאונות דרכים ו-30% מכלל ההרוגים היו הולכי רגל. קבוצת הולכי הרגל בני ה-75+ הם הקבוצה עם הכי הרבה הרוגים בתאונות דרכים, וגם הכי הרבה פצועים קשה, ומדובר בהפרשים גדולים. הקבוצה השניה עם הכי הרבה הולכי רגל שנפצעים קשה בתאונות דרכים היא קבוצת הגילאים 5-9. וחוץ מזה, 59% מהולכי הרגל הנפגעים נפגעו בעת חציית כביש במעבר חציה. (הנה לכם, אחד מהלוחות, להנאתכם הצרופה).

אם אלו הם הנתונים, ואלו הם הנתונים, אז מישהו מוכן להסביר לי בדיוק מה ההיגיון הרב בהשקעת כסף רב בפרסום בטלוויזיה שפונה להולכי רגל בגילאים, נגיד, 25-35 (בחור צעיר עם אישה בהריון וכו'), ועוד בקמפיין הפחדה שכבר שנים רבות טוענים המומחים שאין לו שום אפקט רציני ומתמשך, ועוד עם כזה אובר-אקטינג שחוץ מלעורר בחילה ממש לא עושה שום דבר לאף אדם שפוי? איך הקמפיין הזה אמור בדיוק להפחיד נהגים כך שלא יהרגו קשישים וילדים קטנים שחוצים כביש במעבר חצייה?

מה קרה, ברשות הלאומית לבטיחות לדרכים לא יודעים לקרוא לוח פשוט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? או שמא זו עוד דוגמא יפה לאיך שהעבודה שלנו זולה, הכסף שלנו צומח על העצים והחיים שלנו מעניינים לפונקציונרים העלובים האלו את התחת?

***

אני לא יכולה לומר שלא חשתי תחושה קלה של שמחה לאיד כשראיתי את תוצאות הסקר של ynet היום. סליחה מראש על רגע של היבריס, אבל כמו שאמרתי בערך שבוע אחרי הבחירות – קיבלתם 60% מצביעים חדשים על תנאי. עכשיו כולם הלכו.

אין דוגמא יפה יותר לאיוולת אמיתית ושקופה וצפויה מראש עם כל כך הרבה תחנות מילוט שפוספסו מאשר עמיר פרץ. היתה לו את ההזדמנות הכי גדולה שהיתה כאן אי פעם, לנצל מצב של מוביליות פוליטית עצומה, לרתום תסכול אדיר על גבול הייאוש ולנתב אותו למטרות טובות. הוא היה יכול להשיג את כל מה שהיה רוצה ויותר מזה, גם גם בתחום הכבוד, אילו היתה לו רק טיפה אחת קטנה של כבוד עצמי וכבוד לבוחריו. אילו הוא היה מסוגל לוותר על אשליית הכבוד שבתואר "אדוני שר הביטחון", בסקר הזה לפחות הוא היה יוצא "אדוני ראש הממשלה". אידיוט זה האנדרסטייטמנט הכי אנדרסטיינטמנטי שאני מצליחה למצוא כרגע כדי לתאר אותו.

אבל אם יש משהו שעולה יותר מכל מתוצאות הסקר הזה, זה לא ביבי נתניהו, שפשוט זכה בדיפולט, אלא העובדה שההזדמנות הזאת עוד נמצאת כאן, בדמותם של 24 מנדטים צפים. כמובן, שכדי לתעל אותם תידרש מידה הרבה יותר גדולה של "קפיצה" נוסח קירקגור אהובי – גם את זה עשה האידיוט שמלמעלה. אם לא תתבצע קפיצה כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במסלול המהיר לפאשיזם, כי ה-24 האלו פשוט לא יצביעו. וה-10 של ליברמן יתפחו במצב כזה למשהו מבהיל. קרה כבר בעבר.

***

אמרנו כבר שבפוליטיקה האמריקנית מתייחסים לבלוגים ברצינות? אז הנה באה לה הספיקר אוף דה האוס, ננסי פלוסי, ולקחה את זה לשלב הבא.

***

יוחאי, הופמן, אל תחשבו שלא ראיתי שזימנתם אותי למשחק ה"חמישה דברים". אתם תאלצו לסלוח לי, אבל אני ממש לא במצב רוח לשתף בתקופה האחרונה, ובטח שלא בתבניות, אבל אם מישהו ממש רוצה לדעת משהו עלי כדי לנצח בהתערבות או לסלק איזה גירוד, הוא מוזמן לשאול. אני לא יכולה להתחייב שאענה, אבל וואט דה הל, מי יודע, אולי.