עניין הכבוד הוא נושא מרתק ומלא סתירות. יותר מדי כבוד עצמי הופך אדם לנפוח, יהיר, אטום. פשעים רבים, ופשעים אלימים, פעמים רבות כאלו שנשים הן הקורבנות שלהם, מתבצעים בגלל סוגיות של "כבוד", לפחות לתפיסתו העצמית של הפושע (כבוד המשפחה, פגעה בכבוד שלי וכדומה). פגיעה בכבודו של אדם יכולה להרגיש לפעמים ממש כמו הפעלת אלימות פיזית נגדו. ומצד שני, היעדר מוחלט של כבוד עצמי זה דבר כל כך מביך. כפי שראינו אתמול.

מאחר ואני מאמינה בדמוקרטיה כשיטת הממשל והניהול החברתי הטובה ביותר שיש – לא הרע במיעוטו, אם כי גם לא מושלמת – אבל הטובה ביותר שיש כיום, ועדיפה בסדרי גודל על כל האלטרנטיבות, יוצא בזאת שאני גם מאמינה בהליך המשפטי, לקוי ומרובה בעיות ככל שיהיה, ובכל מקרה, בטוחה שהוא טוב יותר מבית המשפט של העם או של העיתונות.

מאוד לא אהבתי את כותרות העיתונים אתמול, בעיקר זו שהופיעה בה המילה "אנס" בגדול (עם עוד כל מיני מילים שאף אחד לא יכול לראות מרחוק). השאלה אם קצב אנס או לא אנס צריכה להיקבע במשפט. בשביל זה, צריך שייערך שימוע, וצריך שתתקבל החלטה על כתב אישום. ואז צריך שיוגש כתב האישום, שייפתח המשפט, שיופיעו עדים, שיוצגו עדויות, ושהשופטים יכריעו.

שאלת אשמתו או אי אשמתו של הנשיא היא עניין משפטי-חוקי. אבל בשאלת התפטרותו או אי התפטרותו, לא המרכיב המשפטי-חוקי הוא הרלוונטי, אלא מרכיב הכבוד. כבוד לחוק, כבוד למדינה, כבוד לציבור, כבוד עצמי. נאומו של קצב אתמול (החלקים ממנו שהצלחתי לראות לפני שהלכתי להקיא, כאילו) היה מחזה מקאברי של אובדן כל כבוד עצמי, של השפלה עצמית פומבית, של גועל נפש במיטבו. זה היה כואב, וזה היה סימבולי. ולמרבה הצער והכאב, זה היה מאוד ייצוגי.

כבודו העצמי האבוד של הנשיא משה קצב הוא משהו שאנחנו צריכים להסתכל עליו ישר בעיניים. זה לא רק הוא. ככה כולנו נראים, כעם. ככה אנחנו נראים, כמדינה. עם של אימפוטנטים, שמוכנים לקבל הכל, כל התדרדרות נורמטיבית וכל התגברות של הזלזול והרמיסה, ולא מוכנים לעשות שום דבר רציני כדי לשנות את זה. אפילו לא לחשוב.

העובדה שקצב הוא הנשיא, שאולמרט ראש הממשלה, פרץ שר הביטחון והירשזון שר האוצר היא מעשה שלנו, ומעשה שנמשך כבר שנים, שלא קרה רק בגלל שהצבענו בבחירות לאדם זה או אחר. גם שחיקת הנורמות הציבוריות והתגברות השחיתות והניוון עד לרמה של פוטנציאל אמיתי להשמדת המדינה היא מעשה שלנו. אנחנו כל כך חסרי כבוד עצמי כעם, עד שאנחנו מוכנים לקבל כל שקר שישקרו לנו על איום חיצוני ולא מוכנים לשתק את המדינה עד שהיא תהפוך למדינה. תסתכלו על קצב טוב טוב. הוא לגמרי מייצג אותנו.

אני לא יודעת כמעט כלום על בנגלדש, חוץ מזה שמוחמד יונוס בא משם, ושחיים שם הרבה יותר אנשים ממה שניתן לצפות לגבי מדינה שאני לא יודעת עליה כלום (למעשה, זה אחד המקומות הצפופים בעולם, אוכלוסייה 147,365,352 נפש על שטח של 144,000 קמ"ר (133,910 קמ"ר אדמה), קצת פחות מגודלה של מדינת איווה. ותודה לספר העובדות). אבל על הצביעות הליברלית, החומר רק ממשיך להצטבר.

מחצית מ-147 מיליון הבנגלדשים חיים מפחות לדולר ליום. ועד לאחרונה היה שם משהו שנראה כמו דמוקרטיה. בחודשים האחרונים, מסתבר, שוררת שם חוסר יציבות פוליטית, מאחר והאופוזיציה טוענת שמפלגת השלטון התעסקה עם הסקרים. אי לכך ובהתאם לזאת, ביום חמישי האחרון הכריז נשיא המדינה על "מצב חירום", השעה את הבחירות שהיו אמורות להתקיים ב-22 בינואר, ולא קבע תאריך חדש. 

מצב החירום, כמובן, נותן למשטרה סמכויות נרחבות, ומבטל את רבות מזכויות האזרח. כמו בכל מקום שבו היה דבר כזה. מצב החירום כולל עוצר בכל הערים הגדולות, ביטול התקשורת החופשית, וכו' וכו' וכו'. 

וכותרת שראיתי היום בסוכנויות אומרת כך: "מצב החירום בבנגלדש טוב לעסקים, אומרים היצואנים". נשיא איגוד יצרני ויצואני הלבוש הבנגלדשי אומר: "אנו מברכים על מצב החירום, כי הוא יביא יציבות למדינה ולפחות יבטיח אווירה ידידותית לעסקים".

איפשהו, נראה לי ש"נערות הטלפון" של יונוס יסתדרו טוב יותר בלי מצב חירום.

כשאני כותבת לעצמי, אני כותבת באנגלית. השפה האנגלית מרגישה לי נכונה יותר מוזיקלית לתיאור של תהליכי מחשבה. ומצד שני, כשאני רוצה להיות כנה עם עצמי, אני מנסה לכתוב בעברית. העברית מקשה על ההסתתרות. על ההסתרה. זה כמובן בא על חשבון הכיוונון העדין שהשפה האנגלית מאפשרת.

על הגרמנית אני לא מצליחה להתגבר עדיין. קשה לי לתפוס אותה כשפת שימוש. אני כל כך מתלהבת מהדקדוק שלה, עד כדי כך שהיא הפכה אצלי למן משחק מתמטי או לוגי, למרות ה-35 במאי שקניתי בברלין, למרות שאני מנסה לקרוא כתבות בעיתונים, ולמרות שיש לי כמה וכמה שירים בגרמנית ב-MP שלי. ושלמדתי בעל פה חלק מהלורליי.

תרגום, עריכה והגהה הם לא רק דברים שאני עושה כדי להתפרנס, אלא גם מהמקצועות הכי חשובים בעיני, מבחינה תרבותית ואנושית (ולכן התסכול הרב שלי מלעסוק בהם במקום הזה ובזמן הזה). נדמה לי שדרכם אפשר להבין יותר את כל מה שחשוב מאשר בכל דרך אחרת.

במיוחד אני אוהבת ספרים שהשפה היא אחד ה"גיבורים" בהם. לא כסגנון כתיבה, אלא ממש כמשתתפת. אני גם מאוד אוהבת ספרים שמקורם בספרדית או פורטוגזית. אני מאוד אוהבת את סאראמאגו, למשל. הספר האהוב עלי ביותר מתוצרתו הוא "תולדות המצור על ליסבון". הגיבור הראשי הוא מגיה. הגיבורה הראשית היא המילה "לא".

אתמול קראתי ספר בשם "בודפשט", שלכאורה עונה על כל הדרישות שלי מספר שיגרום לי הנאה. הסופר הוא ברזילאי (שיקו בוארקי), הגיבור – סופר צללים, הגיבורה – השפה ההונגרית. חלק ממני שאני לא מכירה, שפה שכמו שהיא סתומה בעיני, כך היא מעוררת בי תחושת קרבה, ואפילו געגועים, ואני אפילו לא יודעת למה.  למרבה הצער, ולמרות התשבחות שחלק לו סאראמאגו ("משהו חדש אירע בברזיל עם יציאתו לאור של הספר הזה", לא פחות), לא נפלתי מהרגליים. לא יודעת, אולי לא הייתי במצב הרוח המתאים. ובכל זאת, משפט אחד נשאר, ובגללו כל המלל הזה.

"הונגרית, השפה היחידה בעולם, לפי הלשונות הרעות, שהשטן מכבד אותה".

באה לי פתאום מחשבה בנוגע לסוגיה הזאת, שכמובן תואמת לחלוטין את עולם הערכים, האמונות והתכנים הסלקטיביים והניסיון האישי שלי, לא משקפת שום דבר ולא מחייבת בשום צורה (גם לא אותי). בלוג זה הרחבת תחום המאבק. איש איש ומאבקו. ויש כבר מספיק דוגמאות היסטוריות לשינויים דרמטיים שהתרחשו בעקבות ובתרומה של הרחבה כזו (אפשר גם לקרוא לה הרחבת הנגישות למידע. כמובן שבמקרה הנוכחי, נכנס ביתר שאת הגורם המפריע של הצפת המידע). וכמובן שלא מדובר לעולם בהרחבה ללא גבולות. רק קביעה של גבולות חדשים.

בעבר הייתי אוספת ציטוטים במחברת. רעיון ה"ספר הגדול" של ברונו שולץ, להציל את הרסיסים מכל מקום. במקרה נזכרתי, בעקבות הפסקה הקודמת כאן, בציטוט רלוונטי מתוך ספר בלתי צפוי, "הערפד לסטט" של אן רייס, שנמצא במחברת האמורה (שלמרות שכבר מזמן לא התווספו לה ציטוטים חדשים (ייבוש המוח האקדמי, מה לעשות), עדיין ממשיכה ללוות אותי). אז הנה:

"We are miracles or horrors… depending upon how you wish to see us. And when you first know about us … you think anything is possible. But that isn't so. The world closes tight around this miracle soon enough; and you don't hope for other miracles. That is, you become accustomed to the new limits and the limits define everything once again".

זה לא נשמע נורא אופטימי, אבל אני חושבת שזה דווקא כן. רק צריך לוודא שהגבולות החדשים יוצבו במקום טוב יותר, הולם יותר, נכון יותר. עד לשינוי הבא שלהם. ועם קצת יותר דה-מיסטיפיקציה.

***

איתי אנגל הצדיק ממלא את חובת ה-public speech בעניינים של distant suffering. אני ממלאת את חובתי ומפנה את מי שאולי עוד לא קרא. אז הנה, משהו על מזרח קונגו.

יום קשה עבר על כוחותינו. שבוע קשה. שנה קשה. מאחר ואין לי שום כוח נפשי להתייחס לענייני מסים, הטאליבן המשתלט על ישראל או שאר קשקושי היום, אני אשחק עכשיו בניצן הורוביץ, ואקשקש קצת על כמה דברים רחוקים יותר. מה זה רחוקים, כמה דברים שמתרחשים אוביוסלי על כוכב אחר.

בגרמניה, אנשים הפסיקו ללדת. בכל אירופה, למעשה. זה כבר די common knowledge, שככל שהנשים משכילות יותר, כך הן יולדות פחות. ובעולם של קפיטליזם ברוטלי, יודעים כל איש ואישה שמבינים את דרכי העולם הזה שלא יולדים אם אי אפשר לפרנס (ולא רק ברמה של אוכל ובריאות, אלא גם ברמה של בובות אלמו, המותגים הקיימים וכל חוג פלצני שכל הילדים הולכים אליו), ובוודאי שלא יולדים אם זה הופך אותך לשפחה עם שלוש משרות דה פקטו, בזמן שהבחור, אם הוא קיים בכלל, לא ממש מבין מה רוצים ממנו בכל העניין הזה של הילדים, סידור הבית, ניקיון, הכנת ארוחות ערב וכדומה.

כן, זו הכללה גסה. אבל כל אישה יודעת שיש בה יותר משמץ של אמת. ראו למשל את הכתבה המאממת של הגברת ריקי כהן ב-ynet, על ה"פמיניסטיות" החדשות. נשים תבוסתניות מצליחות להגיע לכזו רמה של רציונליזציה, שהן מכנות את הוויתור שלהן על המאבק האמיתי – שוויון בין גברים לנשים לא רק במה שקורה מחוץ לבית, אלא גם במה שקורה בתוכו, בשם החצוף "פמיניזם".

אבל נחזור לגרמניה, מקום נאור באופן יחסי (אגב, אנחנו חיים היום בשנת 2007. סתם, תזכורת למי שיש לו דחף עז להשתמש במילת ה-"נ"), שם מבינים עניין (בכל זאת, קנצלרית, למרות שאין לה ילדים). ילודה נמוכה זו בעיה. האוכלוסייה מזדקנת, יש פחות עובדים, וצריך לשלם יותר פנסיה. בעיה. ועידוד הגירה של "עובדים אורחים" כמו פעם זו לא התשובה האופטימלית, לפחות לא בצורה המונית (ולא, ממש לא בגלל שרחובותיהם הנקיים והמצוחצחים נשטפים בים של מוסלמים או אפריקנים פרימיטיבים ומלוכלכים ושורצי מחלות, שכל ייעודם בחיים זה לא חס וחלילה להיות העבדים הדחויים של הלבנים השמנים, אלא להרוס את ערי אירופה היפות – כמו שנאמר בטקסט האנטישמי של איזה קשקשן, שהתפרסם באיזה "עיתון" רשת מוונצואלה (שמשום מה אנשים טענו שהוא ספרדי) שרץ פעם באימיילים וזכה לפופולריות רבה בקרב האנטישמים היהודים). אז מה הם עשו? תוכנית לעידוד ילודה.

ומה כוללת התוכנית? אדם שמחליט לקחת חופשת לידה, זכאי לקבל שני שליש ממשכורת הנטו שלו במשך 12 חודשים. אם שני ההורים מחליטים "לקחת תורות" בחופשת הלידה, הם זכאים להארכה של ההטבה עד 14 חודשים. בשבדיה מקבלים כבר מזמן עד 480 יום, ו-80% מהמשכורת. גם דיר פאפא, אם הוא רוצה. בשבדיה ובצרפת גם יש רשת מוזלת של מרכזי טיפול בילדים.

הקוריוז המשעשע בנוגע לתוכנית עידוד הילודה הגרמנית היה שהיא נכנסה לתוקף ב-1.1, ונשים בהריון מתקדם עשו ככל שביכולתן כדי שילדן לא ייוולד בדצמבר. חבל, מזל קשת זה אחלה מזל. ואני יודעת מניסיון.

ובמקום רחוק מאוד משם, בסין, אסור ללדת יותר מילד אחד. מדיניות ממשלתית (אם כי עכשיו מותר ללדת שניים אם הראשון היה בת, כדי לצמצם את תופעת רצח התינוקות הבנות). קראתי, אגב, בספרה של קרן צוריאל "המיליארד הראשון שלי" (אגב, חברים, מה קורה עם העורכים בהוצאה שלכם? שכר מינימום?) שהמדיניות הזאת יוצרת דור של ילדים נסיכים מפונקים שקשה בכלל להאמין.

איזה עולם מופלא.

***

בצרפת יצא לפני איזה חודש ארגון בעל שם משונה ביותר, "ילדיו של דון קישוט" (אני מאוהבת…), בקמפיין למען ההומלסים. הוא פתח את הקמפיין בהקמת עיר אוהלים באזור אופנתי בפריז. בהמשך החודש צצו להן ערי אוהלים כאלו בערים נוספות במדינה. אחרי זה כמה אנשים נכנסו לאיזה סקוואט גדול ליד הבורסה והכתירו את המקום בשם "המשרד לענייני הומלסים ואנשים עם בעיות דיור". אחרי חודש, דה וילפן יגיש הצעה שתעגן את הזכות לדיור בחוק. סרקוזי ורויאל מבטיחים גם הם לעשות הכל למען חסרי הבית (שלושתם יתמודדו על נשיאות צרפת באפריל הקרוב).

במדינה, אגב, לפי איזשהו סקר שעשה איזשהו ארגון, יש 100 אלף אנשים שחיים ברחוב, עוד כמיליון שמסתובבים במלונות, מוטלים, מקלטים וכו', ועוד 2 מיליון שתנאי המחיה שלהם "לא הולמים". אין מה לעשות, אין על הצרפתים בתחום הזכויות המעוגנות בחוק. הזכות לדיור תצטרף לזכות להשכלה והזכות לבריאות, ולמגילת זכויות האדם והאזרח. ואפילו בלי טרור לבן. אם להזכיר לרגע – כאן המדינה לא מוכנה אפילו להגדיר מושג פשוט כמו "קיום בכבוד". למה, מישהו חייב לכם משהו? למה, יש כאן בכלל מדינה?

***

אי אפשר לשחק בניצן הורוביץ בלי רגע של פסימיות בעניין איכות הסביבה. אם כי אני לא חשה כל כך הרבה פסימיות כרגע לגבי המחשבה שעוד בערך 20 עד 30 שנה יימסו קרחוני הקוטב והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו, האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה והסדר החברתי כפי שאנחנו מכירים אותו יימחקו עם המים. וזה בגלל שהטלוויזיה דולקת ואולמרט מקשקש משהו. בתשובה לשאלתו של החבר הזה של איינשטיין, "למה אתה כל כך מתנגד לרעיון היעלמותו של המין האנושי", אני חייבת לומר שלמרות שהייתי באמת רוצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר למחייה לבני אדם ולג'ירפות, כרגע, ההתנגדות שלי לרעיון הזה אינה עזה במיוחד.

ובנימה אופטימית זו.

איראן אומרת שהיא מפתחת טכנולוגיה גרעינית לצורכי אנרגיה. כולם אומרים: אין סיכוי, הם שקרנים (מתוך ההנחה המובלעת שכולם שקרנים בפוליטיקה, בעיקר אם הם מוסלמים, שרוצים הרי להשתלט על העולם ולהרוג את כולנו אמאל'ה אמא'לה). אפילו עודד טירה (אלוהים, מי נתן ליצור הזה רישיון  למקלדת?) חושב שצריך לתקוף מראש (אין לבוש כוח פוליטי? ולוולמארט יש? עודד? היית כאן ביולי השנה? מה קרה, האורות דולקים ואין אף אחד בבית?).

ואולי לא זה המצב? ואולי הם באמת רוצים לפתח טכנולוגיה לצורך הפקת אנרגיה גרעינית? אחרי הכל, מצבם בתחום האנרגיה, כפי שהסתבר לאחרונה, בכי רע. ממש בכי רע. כדאי מאוד לקרוא את מה שכותב על זה החוקר רוג'ר סטרן מאוניברסיטת ג'ון הופקינס.

אבל מה נעשה בלי שטן גדול שקם עלינו להשמידנו? אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. אם חס וחלילה אחמדיניג'אד יסתבר כלא היטלר, וציר הרשע יסתבר כציר הונאת הענק שאנרון לידה היא גמד קטן, עוד נצטרך, אלוהים ישמור, להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלנו. משהו שעודד טירה בוודאי ממש לא מעוניין בו. כחלק מהבעייה.

***

אז עוד שנה מגיעה לסיומה. ושוב, האיחול הראוי לשנה החדשה הוא שתהיה פחות גרועה מהקודמת. יש אפילו אופציה שזה יקרה, מאחר והקודמת היתה באמת גרועה. ומצד שני, תמיד יש יותר גרוע, וכמו שאנחנו נראים, גם לזה יש סיכוי. 50:50, הייתי אומרת.

התעייפתי.

מההיתקלויות שהיו לי עם יפנים במסעותיי הלא רבים בעולם הגעתי למסקנה שאופן התיור היפני נסמך על עניין הצילום כתנאי מספיק והכרחי כאחד. תמיד חשבתי לעצמי שהיפנים מסתובבים להם בעולם בקצב מטורף, לוקחים על עצמם טיול של 10 מדינות בשלושה ימים, עוברים בכל מקום במהירות הרבה ביותר שמתירה להם המצלמה שלהם, ואז חוזרים הביתה ויושבים בנחת לראות איפה הם היו. עכשיו הייתי ארבעה ימים בגרמניה. יומיים באיזשהו חור ויומיים בברלין, בלי מצלמה. בכריסמס. התחלתי לחשוב קצת אחרת. הייסורים שבחוסר האפשרות להנציח כל דבר יפה שראיתי הם קשים מנשוא… החוויה גם מעמידה קצת בספק את הטענה הנחרצת שלי שמילה אחת שווה אלף תמונות, אבל בכל זאת, ננסה.

חג המולד הוא חג יפה. אני סאקרית גדולה של כל האורות הקטנים, העצים הגדולים והקישוטים העגולים האלו בכל מיני צבעים. ללכת ברחוב ולבכות מהיופי. ושוקי חג המולד, דוכני הממתקים העצומים, הסחרחרות, הצבעים, הריחות, באמת חוויה לכל החושים. בתחנה המרכזית החדשה עומד עץ מפלצתי מקושט בתכשיטים. קצת פחות ריגש אותי מהעץ המדהים והלא כל כך מפלצתי שעמד באמצע סוני סנטר, והשתקף בבריכה המתכתית מתחת לכיפה המתכתית. ובכיכר פריז ליד שער ברנדנבורג עמדו עץ גדול וחנוכייה גדולה. ובלילה, כל העיר לבשה אורות. ואת כל אלו לא יכולתי לצלם. וגם לא את השוק המהמם בפוטסדמר, או את זה בקודאם, וגם לא את הקטן החמוד בהאקשה מרקט. פשוט טרגדיה. אילו רק הייתי קצת יותר יפנית – בחיים לא הייתי יוצאת מהבית בלי מצלמה.

***

אני לא יודעת על מה כל הוויכוחים כאן, ופרנקלי, גם לא רוצה לדעת. הצצתי בכמה משפטים, כמעט נרדמתי. מלחמות ו/או ניפוחי אגו מעניינים את קצה האומביליקוס שלי. אבל את הפוסט הזה של יובל אהבתי. גם לי נראה שזה העניין. אני בהחלט מסכימה עם דבריו של הר דרור כאן (ולא רק כאן). אני גם מאמינה, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים, בפוטנציאל החברתי והפוליטי של האינטרנט בכלל ורעיון הבלוגים בפרט, ובעיני לבחירה של ה"טיים" מהפוסט הקודם יש משמעות (ולא, לא נראה לי שזה בגלל מיעוט מועמדים. בכל זאת, ניצחנו את אחמדיניג'אד וקים ג'ונג איל). ואי לכך, אני רוצה לחזק את דבריו של יובל בפוסט האמור ולהוסיף שזה גם מעצבן אותי מאוד, כל בזבוז האנרגיה הזה. שלא לומר, מעצבן אותי עד ייאוש. איך אמר המחבר, כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן. ולא דרך הסכמות וסטטוס קוו והתעלמות. וגם לא מהפאקינג שממון הזה.

ועם זאת, גם האיש והחתול צודק. יש דברים כל כך קטנים, שבאמת עדיף לא לבזבז עליהם את הזמן.