חברים, כולנו יכולים להתגאות בעצמנו. עשינו את זה. השנה, ה"טיים" בחר בנו להיות איש השנה. בנו. בך.

Time magazine's "Person of the Year" is You.

על השער הם שמו תמונה של מראה. או מחשב בעצם.

ולמה אנחנו, אתה, את, קיבלנו את הטייטל המרשים הזה? שימו לב – בהמשך לשיחותינו כאן – על זה שתפסנו את המושכות של התקשורת הגלובלית, שייסדנו והגדרנו את הדמוקרטיה הדיגיטלית החדשה, על זה שעבדנו בחינם וניצחנו את המקצוענים במשחק שלהם עצמם. כך אומר כתב הטיים, לב גרוסמן, לא אני. 

"For seizing the reins of the global media, for founding and framing the new digital democracy, for working for nothing and beating the pros at their own game, Time's Person of the Year for 2006 is you". 

טוב, נו, אנחנו כאן אולי עוד לא ממש שם. אבל שוב, בהמשך לשיחותינו, המהפכה התחילה ואף אחד לא יעצור אותה. בקרוב אצלנו.

ראש ממשלתנו וולמארט יצא השבוע במתקפת פליטות פה מביכות, שחושפות דברים שמדינת ישראל היתה מעדיפה לא לחשוף. בתחילת השבוע הוא השמיד את מדיניות העמימות בנוגע לפצצה הגרעינית הישראלית, והיום הוא השמיד את האשלייה שהיתה לכמה מאיתנו, שאנחנו מדינה עצמאית וריבונית שמחליטה בעצמה את החלטותיה וקובעת את המדיניות שלה בהתאם לאינטרסים שלה.

אגב, וולמארט, אם אפילו שוורצנגר, המושל הרפובליקני של מדינת קליפורניה שבארצות הברית, אומר את ההיפך מבוש ביותר מנושא מהותי אחד של מדיניות (נגיד, מחקר בתאי גזע עובריים. נגיד, איכות הסביבה), אני מניחה שגם לך מותר. אבל אם אתה מוכן לזרוק את האפשרות, קלושה ככל שתהיה, לשלום עם סוריה כדי שבוש ימשיך לחבב אותך, נו, שויין, גם זה שיקול חשוב מאוד, אין ספק. או שאולי אתה אומר את זה רק כדי לומר לפרץ מעל גבי העיתונות "נה נה נה, בוש אוהב אותי ואותך לא"?

תגיד וולמארט, אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שהטיעונים שלך בעניין מפגרים כמו טיעונים של ילד בן ארבע עם קליפת מוח שטוחה מהרגיל? אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שאין דבר כזה, ידידות, בפוליטיקה הבינלאומית? כולנו, גם אתה, יודעים שהכל זה אינטרסים על גבי אינטרסים. השאלה היא רק למה האינטרסים של ארה"ב – שעם ידידים כמוה באמת לא צריך יותר מדי אוייבים בשנים האחרונות, ושלא היא משלמת את המחיר הכבד מכל על מלחמות וטרור באזורינו – חשובים לך יותר מאלו של ישראל.

ונעבור לשירת ההמנון. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו, לשים את ידו על לוח ליבו, ולהפגין מידת התלהבות לאומית מספקת. אחרת, נשסה בכם את ליברמן.

Oh, say can you see by the dawn's early light
What so proudly we hailed at the twilight's last gleaming?
Whose broad stripes and bright stars thru the perilous fight,
O'er the ramparts we watched were so gallantly streaming?
And the rocket's red glare, the bombs bursting in air,
Gave proof through the night that our flag was still there.
Oh, say does that star-spangled banner yet wave
O'er the land of the free and the home of the brave?

חורבן בית שני לא התקיים לעולם. גם מלחמת האזרחים באנגולה, וקיצוץ האברים בסיירה לאונה. הג'נוסייד ברואנדה? לא קרה. יש לי הוכחות שהטבח בכנסיה היה מבויים. שואת הארמנים? המצאה זדונית. קוסובו? נו, בחייאת, באמצע אירופה? מישהו מאמין לזה? והשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, שהוא בכלל שטוח ועשוי מגבינת קממבר. וכמעט שכחתי לציין שאני נוטה לתמוך בטיעוניהם המדעיים הרציניים מאוד של מכחישי פתח-תקווה, ואשמח להשתתף בכנס מדעי פתוח שייבחן את הסוגיה.

יש מדינה בעולם שתעמיד אותי למשפט על מי מהאמירות האלו? יש מישהו שאחת מהאמירות האלו תגרום לו לצאת בקמפיין של צדקנות? או לומר מילה, חוץ מ"מי זו הדפוקה הזאת, מישהו צריך להכיר לה את העולם המופלא של התרופות הפסיכיאטריות?". 

לפני 500 שנה, אולי, היו סורקים את בשרי במסרקות ברזל על עניין גבינת הקממבר.

אז מה כל כך מטריד אותנו בהכחשת שואה (אותנו, ובעקבות לחצינו גם את אוסטריה, גרמניה, צרפת וכו')? למי אכפת מאוסף זניח של מטורפים אומללים וחסרי חיים או חשיבות, שמנצלים את האכפתיות הזאת כדי להשיג לעצמם את 15 דקות התהילה שלהם?

התשובה הרי ברורה, והיא שמכחישי השואה האלו מפילים אותנו לבור שכרינו בעצמנו. זה מאוד לא מתוחכם. הצמדנו את הצדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדקת כל דבר שהיא עושה מאז לשואה. טשטשנו את ההבדלים בין התנגדות שמקורה במציאות למעשים שעושה מדינת ישראל כיישות פוליטית ומדינית ושחקנית בזירה הגלובלית, שמחזיקה בכוח צבאי רב וחזק מכל שכנותיה ו-ב-פ-צ-צ-ה (וולמארט התחיל…), לבין אנטישמיות שאו-טו-טו תוביל לאושוויץ. ועכשיו זה חוזר אלינו כבומרנג. במלוא העוצמה.

נטורי קרתא שהשתתפו בכנס "הכחשת השואה" באיראן לא השתתפו בכנס כי הם מכחישים את קיומה של השואה. הם אמרו שם (בפרפרזה) – אנחנו יודעים שקרתה שואה. איבדנו רבים בשואה הזאת. אנחנו כאן כדי לקדם את היעלמותה של מדינת ישראל.

אחמדיניג'אד לא צריך פצצת אטום כדי לקדם את האג'נדה שלו. כמובן שמסעו אל פצצת האטום הוא יעיל מאוד במסעו הרחב ביותר לפיצוץ מבפנים של "ערכי המערב". האם הפכנו לכל כך מטומטמים ועיוורים, שאנחנו לא רואים מה הוא עושה? שאנחנו (המערב, ישראל) נופלים כמו דבילים מושלמים לכל אחת מהמלכודות שהוא מציב, בלי יוצא מן הכלל?

שימו לב, שימו לב, ברייקינג ניוז – השואה לא מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל. וגם לא הניסיונות להתייחס לספר הקדוש שלנו כאל שטר קניין ותו' לא. קיומה של מדינת ישראל היום מוצדק מעצם זה שהיא קיימת. קיומה של מדינת ישראל הזה לא יותר מוצדק ולא פחות מוצדק מקיומה של כל מדינה אחרת בעולם, שקמה על גופות של תושבי המקום המקוריים ומלחמות אחים, שקמה על עושק ניצול וגזילה, שקמה בדם. לא מוכרת לי מדינה, בוודאי שלא מעצמה, שאין בהיסטוריה שלה, הרחוקה או הקרובה יותר, אירועים כאלו. השאלה, מה לעשות, אינה רלוונטית.

וכל זה לא קשור לשאלה מי טוב יותר או פחות, או למי יש זכות לבקר את מי על איזה בסיס. לכולם יש זכות לבקר. מעשה רע שעושה מדינת ישראל היום ושאין לו הצדקה או שהצדקתו המוסרית לוקה בחסר לא יהפוך ליותר טוב כי צרפת עשתה משהו דומה לפני 50 שנה. ומעשה רע שעשתה ישראל אתמול לא מפחית מזכותי ויכולתי למתוח ביקורת חריפה על מעשה רע שעשתה ארה"ב שלשום או תעשה מחר. ""Practice what you preach רלוונטי ככלל לקובעי מדיניות ולאנשים פרטיים, וגם אז לא תמיד ולא באופן גורף ותלוי נסיבות וכו' וכו'. העולם מורכב, מה לעשות. 

המאבק על דמותה של מדינת ישראל, המאבק על מושג הלאומיות שלה, כל אלו הם דברים רלוונטיים, שרירים וקיימים. נושא ההצדקה – מגוחך. קיומי האישי, למשל, מוצדק מעצם זה שנולדתי (אני כמובן לא מתייחסת לדיון האקסיסטנציאליסטי הרחב שמציב במרכזו את "שאלת ההתאבדות"). קיומי כאן מוצדק מעצם זה שנולדתי כאן. זהו. אין יותר מזה. ולא צריך להיות.

במובן הזה, אנחנו עדיין חיים בעבר, ומתעסקים במושגים שלמעשה אין להם כל כך אחיזה במציאות. הגלובליזציה והגידול במוביליות האנושית (בעיקר של ה-privileged, כמובן, אבל העניין גם כולל את בעיית הפליטים הקשה) משנה לדעתי באופן מהותי את כל עניין לאומיות הקונטיינר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו חיים בעולם גלובלי ומתעסקים בבעיות של הגדרת לאומיות קונטיינר. היסוד הנפשי שלנו כאן רופף מאוד. ואני סוברת שרפיסותו הזאת נובעת במידה רבה מהצורה שבה בחרנו "לזכור" את השואה. 

ולכן, לעניות דעתי, במקום לעסוק במכחישי שואה וכנסי הכחשת שואה ואחמדיניג'אד, עדיף לנו לעשות קודם חשבון נפש עמוק מאוד. למטרות קיומיות, לא פחות. עדיף לנו לחזור ולעסוק בנושא זיכרון השואה, לקחי השואה, בראש ובראשונה על ידי ויתור על הלקח הממסדי, רול נאמבר 1, שוולמארט שלנו היטיב לבטא בדרכו המטומטמת בביקורו ברציף 17 בתחנת הרכבת בגרונוולד (אגב, התמונה שבראש הבלוג שלי – משם). את זה השגנו. עם זה אי אפשר לעבוד יותר. כל המשך עבודה עם זה, יחזק את אחמדיניג'אד ומטרתו – לגרום לנו לחסל את עצמנו מבפנים, בלי לנקוף אצבע.

***

תוספת הכרחית: הדברים האלו כמובן לא מייתרים את הצורך להגיע לפתרון עם הפלסטינים, שגם קיומם כאן מוצדק מעצם זה שהם קיימים כאן, וזכותם להגדרה עצמית לאומית (בין אם כמדינה עצמאית או כחלק ממדינת ישראל הדו-לאומית) מוצדקת מעצם זה שהם מעוניינים בה ושאין להם כזו עכשיו. אין פתרון של להעיף אותם מכאן, כמו שאין פתרון של להעיף אותנו מכאן. ארה"ב הגדולה, למשל, צריכה להתעסק עד היום בשאלות שקשורות לדברים חשוכים שקרו בעברה, אמנם בפחות דחיפות מאשר כאן, כמו מצבם של האינדיאנים בשמורות או בעיית המיעוטים האתניים, או בעיית ההגירה החוקית והלא חוקית וכו' וכו'. וגם בבעיות של הגדרה עצמית. העפת עניין שאלת הצדקת הקיום מסדר היום לא מביאה באורח קסם לפתרונן של כל שאר הבעיות הקשות שעימן אנו צריכים להתמודד. וגם לא מביאה באורח קסם לפתרון הבעיה הקיומית שלנו. קיומנו כמדינה מוצדק. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להפסיק להתקיים, אלא רק נותן לנו בסיס קצת פחות פאתטי, קורבני וקלוש להתמודד עם כל הדברים האלו.

מחקתי את הפוסט על העישון, מאחר ואני נמצאת בהיערכות לניסיון גמילה נוסף, לא בדיוק המצב הנפשי האידיאלי להתעסק עם … (אני עורכת את עצמי, למרות הדיסקליימר שלמטה, מאחר שגם לחטוף קריזה על קשקוש זה לא משהו שתורם לבריאותי ונחישותי).

ובכל זאת אני רוצה to pay tribute לאותו אדם יקר שבגלל מותו מסרטן הריאות כתבתי את הפוסט ההוא מלכתחילה, אלן קאר, הגורו של הפסקת העישון, שאמנם לא עזר לי באופן אישי להשיג את המטרה הסופית (אולי בגלל שלא קראתי את ספרו המיועד במיוחד לנשים), אבל בהחלט סייע לי בכל הנוגע לסידור הראש. יהי זכרו ברוך. ואני מאוד מקווה שאוכל לכבד את זכרו באמצעות היפטרות מהקוף הזה שיושב לי על הכתף

(ובכל מקרה, יונוס יותר חשוב מזה. אם למישהו יש דחף להגיב, שיגיב על הפוסט הקודם, ויתרום את תרומתו הצנועה למאבק בעוני העולמי. ובלי להזכיר סיגריות, עישון או כל נושא קרוב שלא בהקשר של העוני בעולם). (ואולי יש מקום להזכיר כאן את הדיסקליימר שלי, שאף אחד לא יגיד אחר כך שלא ידע למה הוא נכנס…)

מחקתי את הפוסט על העישון, מאחר ואני נמצאת בהיערכות לניסיון גמילה נוסף, לא בדיוק המצב הנפשי האידיאלי להתעסק עם … (אני עורכת את עצמי, למרות הדיסקליימר שלמטה, מאחר שגם לחטוף קריזה על קשקוש זה לא משהו שתורם לבריאותי ונחישותי).

ובכל זאת אני רוצה to pay tribute לאותו אדם יקר שבגלל מותו מסרטן הריאות כתבתי את הפוסט ההוא מלכתחילה, אלן קאר, הגורו של הפסקת העישון, שאמנם לא עזר לי באופן אישי להשיג את המטרה הסופית (אולי בגלל שלא קראתי את ספרו המיועד במיוחד לנשים), אבל בהחלט סייע לי בכל הנוגע לסידור הראש. יהי זכרו ברוך. ואני מאוד מקווה שאוכל לכבד את זכרו באמצעות היפטרות מהקוף הזה שיושב לי על הכתף

(ובכל מקרה, יונוס יותר חשוב מזה. אם למישהו יש דחף להגיב, שיגיב על הפוסט הקודם, ויתרום את תרומתו הצנועה למאבק בעוני העולמי. ובלי להזכיר סיגריות, עישון או כל נושא קרוב שלא בהקשר של העוני בעולם). (ואולי יש מקום להזכיר כאן את הדיסקליימר שלי, שאף אחד לא יגיד אחר כך שלא ידע למה הוא נכנס…)

מוחמד יונוס קיבל היום את פרס נובל לשלום. אני באופן אישי מרגישה שמעולם לא ניתן פרס נובל לשלום מוצדק יותר. מאחר ומדובר בפרס פוליטי, אולי אפשר לראות בפרס שניתן השנה ליונוס ולבנק גראמין שלו רוח טובה שנושבת בפוליטיקה. זה כמובן למי שלא ויתר עדיין לציניות, למרות הכל. 

למי שלא יודע, מוחמד יונוס הוא כלכלן מבנגלדש. הוא קיבל את פרס הנובל על ה"פרוייקט" שלו שמכונה בשם "מיקרו-קרדיט", או "מיקרו-פיננסים". בייסיקלי, מדובר בהענקה של הלוואות קטנות לאנשים ששום בנק רגיל לא היה יורק לכיוון שלהם, ללא ערבויות, לצורך הקמת עסקים קטנים. מה זה קטנים, זעירים. זו שקיבלה איתו את פרס הנובל בשם בנק גראמין היא אישה שלקחה הלוואה של 20 דולר כדי לקנות עז, והיום היא מנהלת מטע מנגו קטן, בריכת דגים ועסק זערורי של השכרת אופניים (3 זוגות). 

כ-98% מלוקחי ההלוואות הן נשים, ומכאן צמח הכינוי "נערות הטלפון" של יונוס, מאחר וחלק מהנשים רכשו מכשיר טלפון סלולרי שהן משכירות לאנשים אחרים לצורך ביצוע שיחות טלפון באזורים נידחים של היקום. אחת מהן סיפרה שפעם איזה זוג התחתן דרך הטלפון באמצעות השירות שלה. לבנק גראמין, אגב, שיעור החזר הלוואות של כ-98%. הרבה יותר מאשר בבנקים רגילים.

יונוס סיפר שכאשר העלה את הרעיון, נתקל בלעג, בוז וזלזול מצד הבנקאים בבנגלדש, וזו הסיבה שהחליט להקים בנק משלו. והיום, הגדולים שינו עורם ורוצים לקפוץ על העגלה הזאת של המיקרו-קרדיט. בנובמבר הם קיימו פסגה גלובלית בנושא מיקרו-קרדיט בקנדה, בהשתתפות, בין השאר, נציגים מסיטיגרופ (הבנק הגדול בעולם), דוייטשה בנק ועוד רבים וטובים. והכל כמובן מתוך הגיון כלכלי קפיטליסטי. הנציג של סיטיגרופ, למשל (רוברט אניבל), דיבר בכנס על "הרחבת הגישה לשירותים פיננסיים לכל שכבות האוכלוסייה", והוסיף ואמר כי "יש להם היסטוריית החזרים טובה… הכללה פיננסית היא דבר הגיוני". כמובן שהענקת פרס הנובל תרמה לקידום העניין. איך אומרים, "צדיק… מלאכתו…" וגו'. 

והיום, בטקס קבלת הפרס, נשא יונוס נאום, שבו פרש משנה פרקטית לגמרי, שהולכת מעבר לרעיון המיקרו-פיננסים, ורוצה לעשות "שינוי רדיקלי באופיו של הקפיטליזם". הוא לא מדבר על סוציאליזם, קומוניזם, או תיאוריה נשגבת כלשהי. שום דבר שצריך לחרוג מחשיבה (עמוקה) על העולם שבו אנחנו חיים ומציאת האפשרויות הקיימות בתוכו להרחבתו ושינויו. הוא מדבר תכל'ס. ואומר דברים שרבים אולי רוצים לסתור, אבל הקומון סנס של הטענות שלו וההנחות שעליהן הוא מתבסס הוא פשוט בלתי ניתן להכחשה. ואי אפשר להכחיש גם את העובדה שהאיש גרם לשינוי אמיתי בחיים של מאות אלפי בני אדם. אם לא מיליונים, כשסופרים את כל ה"חיקויים" לבנק גראמין שקיימים בעולם. אפילו בישראל. 

גרסה עברית מקוצרת של הדברים שאמר היום יונוס אפשר למצוא כאן.

הנאום המלא נמצא כאן, גם בווידאו וגם בטקסט.

זה כל כך קלישאתי שבא לי להקיא מעצמי, אבל משבר גיל ה-30 כאן. אמרו לי אלף פעמים ש-30 זה ה-20 החדש. בעל המכולת השכונתית נתן לי 22. מקסימום. והוא שקרן לא רע. אמנם כבר מזמן לא הציעו לי לקנות כרטיסיית נוער באוטובוס, אבל מצד שני, מאז שהתחלתי ללכת יותר ברגל, אני לא קונה כרטיסיות…

בגיל 15 ידעתי בדיוק איך החיים שלי הולכים להיראות, מה אני אמורה להשיג בכל שלב. קצת כמו, למי שראה את 7UP, הילדים המדושנים האלו בגיל 7, אפילו בלי להיות מדושנת, סתם בת להורים מהמעמד הבינוני בעלי מקצועות חופשיים וכו'. הייתי במסלול הנכון עד בערך סוף השנה הראשונה של תואר ראשון. עם קצת שינויים, כמובן. בכל זאת, המציאות לימדה אותי שאני רק "בסדר" בפיזיקה, ושממש לא בא לי ללמוד פתולוגיה. ואז הכל התחיל להתפרק. מה שנראה פעם חשוב, נראה פתאום ממש אידיוטי, טריוויאלי, לא מעניין. מה שהיה ב"שוליים", הפך למרכז.

ועכשיו, ביום כניסתי לעשור הרביעי – פור גודס סייק – של חיי, אני יודעת הרבה פחות ממה שידעתי לפני 15 שנים. וזה לא ש"לא הספקתי כלום". בתחומים רבים, אין לי שום סיבה להתלונן.

נכון, עוד לא סיימתי דוקטורט (למעשה, בקושי התחלתי אותו), עוד לא כתבתי את "ביקורת התבונה הטהורה", עוד לא זכיתי בפרס נובל, ועוד לא הצלחתי למצוא את הדרך ההולמת להרוויח כסף בלי לבזבז זמן על שטויות חסרות תועלת ליקום. ושאלת השאלות לנשים בגיל העמידה כמוני – ילדים -היא עדיין בתחום הדיון התיאורטי בשבילי (למה, למה אנחנו לא יכולים להיות קצת יותר סוסוני ים…), חסרת כל קשר למציאות.

ומצחיק, כשחשבתי אתמול אלו דברים אני רוצה "להספיק" לעשות בחיים שלי לפני שאמות, חשבתי שאני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר, ללמוד לרקוד טנגו, ללמוד הונגרית, ללמוד איך לא לרצוח צמחים, דברים כאלו. שום דבר שלא יכול לחכות עד גיל 80. בינתיים, יש עוד הרבה עבודה (אבל כמה ימים של חופש אסקפיסטי, זה משהו שאני בהחלט יכולה להרשות לעצמי עכשיו).

***

אני יכולה לדון כאן בשאלה למה זה כל כך מלחיץ, להיות אישה בת 30. למה זה יותר מלחיץ מלהיות אישה בת 29. כנראה שיש משהו משוחרר יותר בקידומת "2". למרבה מזלי, אני לא מסוג הרווקות התל-אביביות בנות ה-30 שאת טוריהן אנו קוראים בכל עיתון רענן. זה נראה לי מאוד לא כיף, להיות מישהי כזאת. וגם לא מאוד פרודוקטיבי. אבל האמת היא שפשוט אין לי מושג. מבחינה אישית, אין למיני-משבר הזה יותר מדי היגיון. לחץ חברתי, כנראה. שום דבר שלא יעבור תוך יומיים…

בעצם, מה שאתם רואים כאן עכשיו זה פירוק רציונלי של משבר לא רציונלי, בסיוע של מוזיקה קובנית ומשקעים של שני מוחיטו גדולים. ואולי סתם התחשק לי לספר לכם שיש לי יומולדת ולהגיד איזה דבר או שניים על עצמי שלא הייתי אומרת כאן באופן רגיל, במסגרת ארבעת ימי האסקפיזם שלקחתי לעצמי, החל מהיום. פתאום אין לי חשק לכתוב דברים אינטליגנטים על פמיניזם ופוליטיקה ומבנים חברתיים בהקשר של שינוי הקידומת האישי שלי. אז זה יהיה רק עוד ניסוי קטן בשחרור.