נדמה לי שאני צריכה להבהיר את הנקודה הזאת קצת יותר. הדחייה ההולכת וגוברת שלי מכיוון הפעולה הפנים-פרלמנטרי כיום נובע משחיקת מעמד הפרלמנט – ועימו גם שחיקת מעמד החקיקה והחוק עצמו – במדינת ישראל. כשהפרלמנט עצמו עובר על החוק, מתעלם מהחוק, עוקף את החוק, שהוא עצמו חוקק – יש לנו בעיה עמוקה יותר, שלא יכולה, לעניות דעתי, להיפתר מתוך הפרלמנט.
כשה"מדינה" (מוסדות המדינה, ז"א) מתעלמת מפסיקות בית משפט, היא שוחקת את מעמד בתי המשפט כאוכפי החוק. כשה"מדינה" מלינה שכר, לא משלמת לספקים בזמן וכדומה – היא מובילה לשחיקת מוסר התשלומים, שחיקת ההתנהלות היומיומית הכלכלית – החמצן שלה עצמה – ושחיקת חוקי העבודה. כשה"מדינה" מסרבת בכל תוקף לתת הגדרה קונקרטית של המושג "קיום בכבוד", היא שוחקת את חוקי היסוד שלה עצמה. ומוסדות המדינה שלנו עשו את כל זה בשנים האחרונות.
נדמה לי שאת מקור בעיית האכיפה אפשר לחלק לשלושה תחומים רחבים (לצורך המינהל התקין והסדר הציבורי):
בורות: הציבור לא מכיר את החוק, לא מכיר את משמעותו בפועל, לא יודע מתי הוא מופר או איך להיאבק בהפרתו. מי יש בידו את הידע (נגיד, המעסיקים), מנצל את היתרון הזה כדי להפר את החוק. וה"מדינה" לא טורחת להגן על הנפגע, מאחר והפוגע משרת טוב יותר את האינטרסים שלה. אני נתקלתי בבורות הזאת בעיקר בתחומי חוק הגנת הצרכן וחוקי העבודה.
אי אכיפה ממסדית: זלזול, הזנחה או אי הקצאת תקציבים. אני חושבת שמלחמת לבנון הנוכחית היתה דוגמא מצויינת לכך (ענייני הציוד, המחסור באפודים למשל ועוד כהנה וכהנה). עוד דבר די מפחיד שאפשר להביא כדוגמא בתחום הוא הכתבה הזאת שהיתה די מזמן אצל עמנואל רוזן על "כוח גרגורי" (נדמה לי שככה קראו לו), לגבי האכיפה של תקנות משרד הבריאות על עסקי מכירת מזון. נדמה לי שגם עניין הפיקוח על הבנקים הוא עניין טוב להעלות בהקשר הזה.
חוסר עקביות באכיפה: צעדי ראווה ללא מעקב שוטף, ענישה לא מרתיעה, ענישה בלי שיניים (כמו למשל הטלת קנסות ואי גבייה שלהם).
שלושת הדברים האלו יכולים להוות מוקד של פעילות ציבורית – אזרחית – תקשורתית לא פרלמנטרית, שיש לה כבר תשתית כאן, ושכבר מתבצעת כאן בצורה לא מסודרת יותר מדי, ולכן גם לא אפקטיבית יותר מדי ברמה הכללית, של שינוי כללי המשחק (ואין בכך בכדי להפחית לרגע אחד מחשיבותן של הפעילויות הקיימות במקרים פרטיים רבים).
כשאתה נכנס לתוך הפרלמנט, לתוך המערכת הפרלמנטרית, אתה הופך אוטומטית ליותר מדי כבול לכללי המשחק – והבעיה נמצאת בכללי המשחק עצמם, לא באדם X או Y שנמצא במפלגה A או B. שינוי של כללי המשחק זה בהחלט הרבה יותר מדי ממה שיכול אדם אחד, או 20, לעשות מבפנים, בתוך כל הלחצים של המערכת. מפלגה של 19 מנדטים שפועלת בכיוון הזה היתה יכולה לעשות את זה. אבל היא לא. אני לא רואה איך "חבורת בנדיטים" שתתפקד למפלגה תעשה את השינוי הרצוי (לראייה, איפה בדיוק פייגלין נמצא היום?).
ולכן אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. בסופו של דבר, אחרי חילוף אחד, שניים או שלושה – המסר יועבר, וסביר להניח שעם לחץ ציבורי מספיק חזק, לא יידרשו יותר מדי חילופים כאלו. בכל מקרה, כשאתה פועל מתוך המערכת המפלגתית, אתה מאבד חלק גדול מאוד מה"עוקץ הביקורתי" שלך ומיכולתך להפעיל לחצים אמיתיים.
***
שחיקת מעמד הפרלמנט, אגב, הפכה את העבודה הפרלמנטרית למוקד משיכה לאנשים, איך לומר את זה בעדינות – שאיכותם מוטלת בספק. ניתן לראות את ההרס האמיתי שטמון בכללי המשחק כשאנשים "איכותיים" לכאורה נכנסים לפרלמנט, ומיד יורדים לרמת הזבל'ה שמסתובב שם, ברמת הדיון, רמת ההתבטאות, רמת הרצינות, רמת הביצוע, ולא מצליחים, או שמא לא מנסים אפילו – לפעול בכיוון ההפוך – להעלאת הרמה. באופן לא מפתיע, ביחד עם התופעה הזאת יורדת גם רמת האמון של העם בפרלמנט שלו. שיעור ההצבעה, אומר לכם משהו?
אני אגב לא רואה מישהו מאלו שמתווכחים איתי על העניין הזה, אנשים איכותיים ללא גרשיים וללא כל ספק, מציע להתמודד בעצמו על מקום בפרלמנט, למרות אמונתם המוצהרת במוסד הזה וביכולת לשנות דרכו.