גאידמק, לתשומת ליבך

ככה נותנים:

"ידיעות אחרונות", עמוד 17, היום:

"הנדבן הסודי שמציל את ילדי מגדל-העמק" – כבר שש שנים שהוא תורם מיליוני שקלים לטובת תלמידי בית ספר בעיר הסובלים מקשיי לימוד.

מאז שהציג את ההצעה הנדיבה, ולאורך כל השנים שבהן הוא תורם כסף, מתעקש הנדיב המסתורי שלא לחשוף את זהותו: הקשר בינו לבין בית הספר מתנהל באמצעות מתווכים ישראלים. אחד מהם מגיע לבית הספר מדי שבוע, רושם את הדרישות ומספק את הכסף ללא כל שאלות…. אנשי הקשר של הנדיב הלא ידוע מסרבים בכל תוקף לגלות את זהותו. "האיש רוצה להישאר אלמוני. מטרתו היחידה היא לסייע לילדי העיר".

ועוד קצת:

בבית הספר מספרים כי בזכות הסיוע ניצלו מאות תלמידים שהיו בסכנת נשירה. נגד כל הסיכויים, הם עברו בהצלחה את מבחני הבגרות, ורבים מהם אף התקבלו לאחר שירותם הצבאי לאוניברסיטאות.

***

ואילו גאידמק, הנדיב הידוע, מסביר היום את מהות התרומות שלו. לא, לא מדובר בלסייע לתלמידים לעבור בהצלחה את מבחני הבגרות ולקבל סיכוי לחיים טובים יותר. אותו עיתון, רק עמוד 4 עם אזכור בכותרת הראשית. "יש לי היום תמיכה ציבורית להיבחר לראשות הממשלה עם רוב גדול. אם אחליט להתמודד, אקבל 40 מושבים בכנסת. הפוליטיקאים יודעים את זה ופוחדים".

בוודאי הבנתם כבר שאין לי שום דבר לומר בעד עמיר פרץ בימים אלו. רק אתמול שאלתי כאן מי הוא בכלל שיירד על גאידמק. את אותה שאלה אני מפנה לגאידמק. מי אתה שתרד על פרץ? עוד לא עשית שום דבר טוב יותר ממנו בחייך. קצת כסף שאתה שופך במפגני ראווה לא נקרא "עשייה". ואם כבר אתה יורד עליו, למה זה צריך להיות כרוך בפגיעה בציבור נהגי המוניות בארץ, שלמרות נטייתו לוולגריות, לי אישית יש בעיקר התנסויות חיוביות איתו?

וגם היועץ של וולמארט, אייל ארד, האיש וה"לשים לו רגל על הצוואר וללחוץ", לא עושה יותר מדי רושם (מעריב, כותרת ראשית, היום). לא היו צריכים למנות את פרץ לשר ביטחון? הם לא היו צריכים להיות איפה שהם נמצאים היום. אחריותם על המחדלים והגועל שקורה כאן עכשיו גדולה אפילו מזו של פרץ. כאילו, דה, הם ראש הממשלה. הוא אכן צריך ללכת, אבל לא רק הוא. אם רק פרץ ילך, שום דבר לא קרה, ושום דבר לא ישתנה.

***

אגב, זו הפעם השניה מאז שצירף את ליברמן לממשלה שוולמארט אומר שליברמן לא מייצג את עמדת הממשלה (מעריב, עמוד 3). הפעם זה על דבריו לגבי הנהגת החמאס וגן העדן. וולמארט, אם ליברמן לא מייצג את עמדת הממשלה, ולמעשה אומר דברים הפוכים למה שאתה טוען שהיא עמדתך, אז למה הוא בממשלה? הוא לא אמור להיות באופוזיציה?

“תוכנית מרשל” בעזה – אתמול

(ואם לא אתמול, אז עכשיו)

לשר הביטחון עמיר פרץ, בעקבות דבריך המזעזעים לגבי הנחתת מכות כואבות על עזה.

מר פרץ, אמרת בעבר שהנך איש שלום ושאתה הולך בדרכו של רבין. פרט לכך, העובדות מדברות בעד עצמן. אנחנו מנחיתים מכות כואבות מאוד על עזה כבר תקופה די ממושכת, ביניהן הרג מאסיבי של חפים מפשע, הרס תשתיות, חיסולים של מנהיגים לאומיים, דתיים ופוליטיים, ופגיעה קשה באיכות ותוחלת החיים של תושבי המקום המקולל הזה. במהלך התקופה הזאת, הטרור לא רק שלא נחלש, אלא התגבר, הקסאמים על שדרות לא רק שלא פחתו, אלא התרבו. תחושת הביטחון של האזרח במדינת ישראל לא רק שלא התחזקה, אלא נחלשה. מספר האנשים שרואה עתיד למדינה הזאת, עתיד מוחשי – רק הולך ופוחת. ולמקום שבו אמורה להיות המדינה נכנסים אוליגרכים (או סוחרי נשק?) מפוקפקים ופופוליסטים, ומצליחים להשיג בדיוק את מה שהם רוצים. דהיינו, תמיכה ציבורית רחבת היקף. מה שנקרא, "הלבנה".

ואתה, שר הביטחון של מדינת ישראל – תפקיד בכיר וחשוב, בעל השפעה רבה על מציאות חיינו – על מה אתה מדבר? להמשיך בדרך שנכשלה בצורה כל כך דרמטית? להנחית מכות כואבות מטעמי נקמה והשפלה, ולא אסטרטגיה? להגדיל את תקציב הביטחון – שאין בו שום חסר, אלא עודף היסטרי של שומן, וכולנו יודעים את זה? וחוץ מזה, אתה יורד על גאידמק? באיזו זכות? אתה עשית משהו טוב ממנו בתקופה האחרונה? מה אתה עושה בכלל במשרד הזה, אם זה כל מה שיש לך להציע? וזאת, בזמן שכולנו מכירים את ההיסטוריה וכולנו יודעים שיש דברים שכן עובדים, כמו למשל משהו בסגנון "תוכנית מרשל", משהו שישנם כבר אנשים שמוכנים לתרום לו (כמו סטף ורטהיימר, למשל), משהו שלפחות באירופה – היבשת שנחרבה בגלל השפלות ונקמה ושקמה לתחייה כתוצאה מהתוכנית הזאת ודברים דומים –  לא יקשה לגייס לו תומכים.

תתחיל להצדיק את המשכורת שאני משלמת לך, מר פרץ. לי נמאס לממן את ההתעללות בתושבי עזה, שפרט להיותה מעשה שלא יעשה, אנטי מוסרי, אנטי אנושי ואנטי יהודי – גם אין לה שום פואנטה ושום תוצאות. רצית להיות שר ביטחון – קיבלת. עכשיו תתחיל להתנהג כמו שר ביטחון שיש לו שאיפות גם להנהיג את המדינה, ולא כמו יצור נרפה וחסר חוט שדרה שנגרר אחרי כל בעל אינטרס קטן.

***

שוקי אמר לי לעדן את זה אם אני רוצה, נניח, לשלוח את זה. אבל מה, אין לי חשק לעדן, ולכן גם לא אשלח. יוצא לי עשן מהאוזניים בכל פעם שאני קוראת משהו שיוצא מפיו של פרץ. ממש עשן. כמה שבועות מחיים שלי הקדשתי לשכנוע אנשים שהוא לא טיפש, לא עוסק בענייני כבוד, לא מושחת ולא רמאי. אתם מתארים לעצמכם כמה אידיוטית אני מרגישה עכשיו, בעיקר אחרי שהזדמן לי לקרוא את מכתבו של גזבר העבודה, על שוד הקופה הריקה שהתרחש באותו זמן שבו הקדשנו זמן לא מבוטל, בהתנדבות גמורה, לשכנוע אנשים להצביע עבור המפלגה הזאת.

וחוץ מזה, כידוע לנו, האיש ממילא לא עונה.

דברי גזבר העבודה כאן.

(הכי אהבתי את דבריו של כבל בסוף, אחרי ה"חימה הקדושה" וכל זה. "כולם נהגו כך". לא יודעת אם כהן הוא צדיק טהור וזך, אבל שמעתי מספיק "כולם נהגו כך" על דברים מספיק גרועים בשנה האחרונה, מספיק לכל החיים. וחוץ מזה, אני באופן אישי מסכימה לגמרי עם עמדתו של וורן באפט בעניין).

ושקדיה כתבה משהו שאני מזדהה איתו שקרוב לעניין.

***

ועוד יציאה גאונית מבית מדרשו של הגוף הקיקיוני "משרד החוץ הישראלי". בתגובה להחלטה הפחדנית של האו"ם רק לחקור את אירוע בית חנון ולא לגנות את ישראל, החליט הגוף הקיקיוני הזה לטעון שהדבר מהווה "פעולה נגד הנלחמים בטרור".

כן, לחקור את ה"טעות אנוש" או "טעות מכנית" או איך שלא הלבינו ומישפטו את הרצח המתועב הזה, זה באמת מה שמסייע לטרור. לתומי חשבתי שדווקא הצדקה של הרג של חפים מפשע ומעבר על דבר כזה לסדר היום הוא הדבר שמסייע לטרור, מאחר והוא הופך את אופן הפעולה הטרוריסטי – שזו הפואנטה שלו, ולא משנה אם עושה אותו מדינה או ארגון או אדם בודד – ללגיטימי, ושומט את הקרקע מתחת לכל טיעון מוסרי לכאורה נגד הטרור. אבל כמו שאמרתי קודם, רציונליות OUT, טירוף וטיפשות – IN. למה שהפארסה שנקראת כאן "משרד החוץ" תהיה חריגה – הרי כולם נוהגים כך.

הנחת הרציונליות מופרכת שוב…

"מישהו" פעם החליט שבני האדם הם יצורים רציונליים ששואפים למקסם רווחים. "מישהו" ביסס על זה תורות שלמות. "מישהו" קבע כך את התנהלות חייהם של מיליונים על מיליונים של בני אדם. אלא מה, שההנחה הזאת מופרכת ביסודה. לפחות ברמה המערכתית. בעיקר ברמה של מערכת מתפוררת, מנוונת ומתפרקת כמו מדינת ישראל. 

לא צריך לגייס אפילו טיעונים מוסריים שניתן להתווכח עליהם, לכאורה או שלא לכאורה, בעניין מה שקורה היום בעזה, או בשדרות. המצב כל כך אבסורדי, כל כך זר לכל מושג אנושי של רציונליות, שאני אומרת לכם בכנות, I'm in owe לנוכח הדברים. 

כבר שנים שאנחנו טוחנים לעזה את הצורה. הורגים בהם ללא רחם – כולל נשים ילדים קשישים וחמורים, כל דבר חי, צומח או דומם שאתרע מזלו להיכנס לטווח האש של "מנתחי המוח" של צה"ל – הורגים את מנהיגיהם הלאומיים, הדתיים, הפוליטיים, הורסים להם את התשתיות, פוגעים ביכולתם לקיים את עצמם, לא מאפשרים להם לנהל את ענייניהם באמצעות לחצים פיננסיים בינלאומיים, גם כשהם הולכים על דמוקרטיה, כי הבחירה שלהם לא מוצאת חן בעינינו – מה שנקרא "צביעות אמריקנית".  
 
זה לא עבד. לט'ס פייס איט. פשוט לא עבד. אם לפני יומיים אני שומעת שכל המומחים אומרים שהטרור בעזה רק התגבר מאז שהתחלנו באסטרטגיית ה-mayhem הזאת, אז איך אנחנו בדיוק יכולים להרשות למנהיגים שלנו להגיד שהם ימשיכו בדרך הזאת ושהם ינחיתו "מכה כואבת על עזה"?  מה אנחנו, עם של מפגרים?

ועל איזו מכה כואבת אתה מדבר, פרץ? משהו כמו בית חנון? אולי עוד הפצצה של תחנת כוח, שיהיה עוד קצת פחות חשמל שם? אולי נפריט להם את המים? ואולי משהו שמתקרב קצת יותר לכיוון הג'נוסייד? ייעוץ לגבי חוליות אונס כבר קיבלת? פשוט יש איזו מישהי מרואנדה שעומדת עכשיו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג על העניין הזה. נראה לי שיש לה הרבה זמן פנוי, ואולי יסכימו לשחרר את הבן שלה שלום בערבות כדי שיעזור לך לגייס חולייה של חולי איידס שיבצעו. זאת בוודאי תהיה מכה כואבת, אין ספק.   

לא צריך יותר מטיפת הגיון קטנה וגם לא יותר מדי מעוף כדי שממשלה תעצור את ההשתוללות ותגיד – אוקי, ניסינו. לא עבד. עכשיו צריך לנסות משהו אחר. נגיד, תוכנית מרשל מסוג כלשהו. זה דווקא עבד יפה מאוד על חברת טרור אלימה לא פחות. למעשה,  יותר. 

על השפלות ונקמות לא מנהלים מדינה. על השפלות ונקמות הורסים מדינה. אין אדם רציונלי אחד שנוהג להסתכל למציאות בפנים ולא לברוח משום מסקנה, שרואה עתיד למקום הזה, כל זמן שמה שמניע את הגלגלים כאן זה כוח האנרציה, ושום דבר חוץ ממנו.

אז אולי די?

***

גאידמק בדרך להשתלט על המדינה. אבל זה לא בגלל גאידמק. אם גאידמק נותן לילדי שדרות שניים שלושה לילות של הפוגה מהפחד והסכנה, אז גאידמק עושה מעשה טוב. מעשה שהמדינה היתה אמורה לעשות. מעשה שהמדינה לא היתה אמורה ליצור את הצורך בו. 

אוליגרכים מסוגו של גאידמק מלכתחילה הם תוצר של מדיניות כלכלית רצחנית, שהובילה, פרט להתעשרותו, גם לירידה בתוחלת החיים ברוסיה, להתרוששותם של מיליונים וליצירת כלכלה חלופית של שחיתות שקשה אפילו לדמיין את היקפה. אנשים מסוגו של גאידמק נמצאים כאן ועושים כאן כרצונם כי המדינה לא אומרת יותר לא למאיר לנסקים. אנשים מסוגו של גאידמק לא מתים, רק מתחלפים, כל זמן שהפרצות שמאפשרות להם להפוך למה שהם ולפרוח קיימות.

המלחמה שלי היא לא בגאידמק. גאידמק לא מפחיד אותי. הממשלה כן.  מאוד אפילו.

 ***

אגב, סתם לידיעה, מילטון פרידמן מת (במקרה לגמרי, יצא לי טוב עם הפסקה הראשונה). גם הוא מפחיד אותי יותר מגאידמק, גם במצב הצבירה הנוכחי שלו.

מס על שקיות ניילון עכשיו~

שקיות נייר זה טוב. שקיות מבד ממוחזר זה אפילו יותר טוב. קונים אחת, ומשתמשים בה באופן רב פעמי. אפשר גם לכבס. יש לי שתיים כאלו מגרמניה, יורו וחצי לאחת. הייתי מאוד רוצה שיפסיקו כאן את השימוש המוגזם בשקיות ניילון. להטיל מס על שקיות ניילון זו הדרך לעשות את זה. אי אפשר, כפי הנראה, לשכנע אנשים בטוב – שזה חשוב ואקולוגי. אפילו בבירת ה-sustainable development, ברלין (וגרמניה באופן כללי), שם צנחה צריכת שקיות הניילון ב-70% רק אחרי שהממשלה הטילה עליהן מס, די קטן אמנם, אבל בכל זאת מס. יש עדיין שקיות קטנות לפירות וירקות, למשל, שלא עולות כסף, אבל בסוף הקניות, אתה לא משתמש בעוד 15 שקיות כדי להחזיר את המוצרים הביתה, אלא בא עם שקיות בד מהבית, קרטונים או עגלות. וזה נוח להפליא, ושקיות הניילון ממש לא חסרות.

בקיצור, לכתוב כל מיני טורים דמגוגיים של "שוב אנחנו נשלם את המחיר" כמו זה שקראתי היום ב"מעריב" זה אידיוטיזם ובערות. כן, זה נכון שיש כאן הרבה דברים אחרים לעשות. במקביל, לא במקום ולא על חשבון ולא על תנאי. כי מה יועיל לנו לפתור את כל הבעיות האחרות, אם עוד 100 שנה, אחרי שנעשה, אם נעשה, שלום וביטחון וכלכלה וחברה, נגלה שהרסנו את הסביבה באופן כזה שלא מאפשר מחייה?

טוב, נו, לפחות ביפן המצב הרבה יותר גרוע.

"לנתק כל מגע עם מדינת ישראל"

ב-11.8 תהיתי אם יושב ראש פורום ישובי הגדר ומזכיר מושב מרגליות, איתן דוידי, שרצה בעבר "לנצל את ההזדמנות" ולצאת למלחמה בלבנון – בטענה ש"רק פגיעה עמוקה בתשתית הלבנונית תבהיר לממשלת ביירות את חומרת המצב" – מרוצה עכשיו, אחרי שנוצלה ההזדמנות וכיסחנו ללבנון את הצורה. היום קיבלתי את התשובה.

אותו אחד דוידי מודיע היום שהוא שוקל להתנתק מישראל ולבקש סיוע מממשלת לבנון. הוא מודיע כי החקלאים בצפון מתכוונים לפתוח במרד מסים, ואומר: "זהו צעד ראשון במאבק, ואם הבעיה לא תיפתר בכוונתנו להשבית החל מיום ראשון הבא את כל מערכות החינוך, ולנתק כל מגע עם מדינת ישראל. נקיים הפגנה המונית במושב אביבים הסמוך לגדר הגבול, מושב הצופה על הכפר מרון א-ראס, ונבדוק אפשרות לחתוך את הגדר ולבקש מממשלת לבנון שתדאג לנו, כי המדינה שלנו פשוט מתעלמת מאיתנו".

"החיזבאללה התעלל בנו חודש, אבל ממשלת ישראל ומס רכוש מתעללים בנו כבר שלושה חודשים והסוף אינו נראה באופק. זה אבסורד לראות כיצד החיזבאללה כבר סיים לשפץ את מרבית הכפרים שנפגעו בלחימה בדרום לבנון, ואצלנו שום דבר לא זז", הוא אומר.

ואכן, כבר ב-16 באוגוסט דווח כי החיזבאללה החל להציע לתושבי דרום לבנון כסף לסיוע בשכר דירה, שיקום ורכישת רהיטים חדשים, וכבר באותו יום החל במבצע רישום לקבלת סיוע, והתחייב לספק לאנשים שבתיהם נהרסו שכר דירה לשנה וכסף לרהיטים חדשים, ולאנשים שבתיהם נפגעו כסף לתיקונים ושיפוצניקים. לפי הערכות, איראן תרמה למבצע הזה ביד נדיבה. קצת על זה כאן, וכאן.

***

ומה אתם אומרים, אנשים כמוהו יחשבו פעמיים בפעם הבאה שמישהו יציע "להיכנס בהם"? או שמא טיפשות לעולם חוזרת?

מדרך הגאווה

הלכתי למדרך הגאווה (כל הזכויות שמורות לשוקי). ברמה האישית, היה נחמד. ברמה הפחות אישית, היה פאתטי. תיארתי לעצמי שזה מה שיהיה. לא תיארתי לעצמי עד כמה.

לא מזדמן לי להגיע לעיתים קרובות מדי לירושלים. העיר הזאת מעניינת אותי כשלג דאשתקד. שום אצטלה של קדושה והיסטוריה של אלפי שנים לא משנים בכלום את השחיתות, הניוון והדלות שהעיר הזאת נתונה בהם היום. ובנוסף לכל הצרות, שכבר הגעתי לשם היום, הייתי צריכה לעבור ליד בניינים קדושים כל כך, שיש לירוק כשעוברים על ידם. בנק ישראל. המשרד לביטוח לאומי. מינהל מקרקעי ישראל. משרד החוץ של ישראל. בניין אפריקה ישראל. כשהאחרון הוא הכי פחות גרוע שבהם. וזאת בלי להזכיר את הסמל הקדוש מכל שבו נתקלנו בשלב די מוקדם בכניסה לירושלים. ה-M של מקדונלד'ס.

היו הרבה שוטרים. הם היו מאוד חביבים. באמת, מאמץ משטרתי יוצא מגדר הרגיל. האנשים היו חביבים, הנאומים היו חביבים, המוזיקה אחלה, בירה, שמש, חבר'ה, באמת, סבבה. בדרך נדרשנו להראות תעודה מזהה, לעבור בידוק רגיל, ובכניסה, הדובדבן שבקצפת, קיבלנו סרטים ורודים עם מספר. ציינתי כאן כבר כמה פעמים שאני סובלת מאובססיית שואה, נכון? אז לא יכולתי להתאפק, ושאלתי את האיש החביב ביותר עם הסרטים הוורודים, "אז כאן רושמים מספרים על הידיים?" הוא כמובן לא נשאר חייב, ואמר "הפעם ניסינו לעשות את זה יותר ססגוני". זה היה יכול להיות משעשע. אם זה לא היה כל כך עצוב.


הפשרה שהושגה היתה פשרה מאוד מצערת. כן, אלימות זה אכן לא טוב, ופרובוקציות זה לא נחמד. ונכון, ידיה של המשטרה עמוסות אחרי רצח 22 בני האדם בבית חנון. אבל לעניות דעתי, היה עדיף לבטל את האירוע מאשר לעמוד שם, מספר קטן מאוד של אנשים, סגורים באיצטדיון העגום הזה, מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, שכולם בסדר, שכולם אוהבים את כולם, שבקרוב "נראה את הימים האחרים" וש"בשנה הבאה נצעד בירושלים". מה אני אגיד לכם, כולי תקווה שאתם צודקים. איפשהו, זה נראה לי קצת מנותק מהמציאות.

מה שקרה השנה היה צמצום של החופש, כניעה לטרור, ולא לסתם טרור, אלא לטרור מהסוג שמבוסס בעיקר על בורות, טיפשות, שממון וריקנות רוחנית. הסיבה היחידה שהגעתי, בן אדם שונא מצעדים ועצרות שכמוני, היה התקווה שמכאן יצא קול מחאה חד, חזק, רציני ופוליטי, מאוד פוליטי – התעוררות של חברה אזרחית שמבינה שדחפו אותה לגבול (וגם בגלל שרצינגר מההיטלר יוגנד טען שאסור לעשות את זה). אבל אם אפילו המאבק הזה נכנע להונאה עצמית, חד ממדיות ולכל שאר הקלישאות שבעולם, אז איפה בדיוק התקווה?


St Rabin

שמעתי מספר פעמים בימים האחרונים כל מיני אנשים, חלקם אף כותבים באתרים פופולריים, שטוענים נגד "חגיגות רבין" טענה מוזרה, בנוגע לאי קדושתו של האיש. אף אחד לא טוען שרבין היה קדוש. למעשה, האיש היה אחראי על כמה מפליטות הפה (או שמא הביטויים המכוונים) היותר גרועות שנשמעו כאן, והיו לו חטאים. לא, הוא לא היה קדוש. אבל הוא בהחלט היה בן אדם. וכשאומרים "דרכו של רבין", מי שעוד זוכר, מתכוונים ליכולת לבצע הערכה מפוקחת של המציאות, מתוך מחשבה על איזשהו סוג של "טוב כללי", או לפחות אינטרסים כלליים, ומתוך ההערכה הזאת לשנות כיוון, להזיז משהו בראש ובתהליכי קבלת ההחלטות, לצאת לאיזושהי דרך חדשה, או חצי חדשה. כזה היה רבין, וזה מה שהוא עשה. כמו שאמר אתמול גרוסמן, בערך.

***

עבורי באופן אישי הרצח הזה היה אירוע מאוד טראומטי, וגם די מכונן. בת 16 הייתי, מלאת להט פוליטי. "התגייסתי" לנוער עבודה ב-1992 לפני הבחירות. ליל הבחירות היה, איך לומר באנדרסטייטמנט, חוויה. והשנים שאחריו זכורות לי כשנים של תחושת פריחה עצומה, תקווה עצומה, הליכה לכיוון חדש וטוב. בחודשים שלפני הרצח, לעומת זאת, היתה תחושת דיכאון. לא היתה כמעט שום פעילות חוץ מהפגנות ההסתה של הימין. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי את עצמי למה לא עושים משהו, איזו הפגנת נגד, איזו עצרת.

ואז באה העצרת הזאת, של ה-4 בנובמבר. התאחדנו, לראשונה מזה זמן לא מועט, החברים של נוער עבודה דאז, והלכנו. והעצרת היתה קתרטית משהו. כשהגענו לכיכר וראינו את כמות האנשים, מה אני אגיד לכם, הרגשתי שאולי יש עוד תקווה, שאולי הצווחים, ארונות הקבורה ומדי ה-SS הם לא הכל. קצת לפני שהתחילו השירים החלטנו שנלך לאכול. הלכנו, ישבנו באיזשהו מקום, אכלנו, היה שמח. ואז אנחנו חוזרים לכיכר, שבדרך כלל לא ממהרת להתפזר אחרי עצרות כאלו, בכל זאת, אירוע חברתי של שמאלנים, והיא ריקה מאדם. נטושה. ועוברים שם שני ערסים ברחוב וצועקים לנו "ירו ברבין, ירו ברבין", ואנחנו – מה פתאום, מה זו השטות הזאת, מי יירה ברבין. ואז עבר עוד אדם מבוגר ואישר את הידיעה.

את איתן הבר שמעתי בבית הקפה בגן העיר למטה, שם עבדתי איזו תקופה. גם שם היה נטוש, חוץ מהעובדים. אמרו לי שברגע שבא מישהו וצעק שירו ברבין, כל האורחים קמו כאיש אחד ופשוט רצו החוצה. אחרי שאיתן הבר אמר את מה שאמר, קמתי והלכתי לאוטובוס. נסעתי הביתה. היה די שומם. כל הדרך בכיתי. לא יודעת אפילו למה. זה לא שהאיש היה קרוב משפחה שלי, ואני לא מאמינה באבל לאומי. אבל היתה לי תחושה מוקדמת באותו רגע, שהאיש הזה עם האקדח, סטודנט למשפטים בבר-אילן, כפי שאמרה לי מישהי בתחנת האוטובוס, לא רצח רק את רבין, אלא גם את המדינה, את התקווה, את העתיד. לרוע מזלי, הסתבר לי שצדקתי.

הימין הזה יכול לטעון עד  מחרתיים שהשמאל מנכס לעצמו את רבין. בפועל, השמאל לא עושה את זה מספיק, מאחר והימין הזה, של ביבי נתניהו, של אריק שרון, של אביגדור ליברמן וכל שאר הדגנרטים שלו ושל איך קוראים להם אלו מאפי איתם בכנסת, וגם של אהוד אולמרט, שיכול לצבוע את עצמו בצבעים מתונים כמה שהוא רוצה – עלי לפחות זה לא עובד משהו – מתאפיין גם היום באותה שמרנות חשוכה, פחדים והפחדות, טיפשות וחדלות אישים כמו שאפיינה אותו אז. מורשת רבין, אם תרצו, זה האומץ להכיר במציאות ולמצוא פתרונות רציונליים, או לפחות לנסות למצוא פתרונות רציונליים, להיחלצות ממעגל הקסמים של הדם שאנו נתונים בו, אפילו אם הם לא מסתדרים עם מושגים ישנים וסיפורי אימה לילדים. רוב השמאל שייך היום לימין הזה, בהובלת מפלגת העבודה.

(והנה כותרת מרגע זה מהטלוויזיה, ממחישה את העניין: מבצע צה"ל בעזה: הצד השלילי – הקסאמים ממשיכים לעוף ופלסטינים חפים מפשע נפגעים).

באווירה של חרדות ופחדים, כל כך קיומיים וכל כך מועצמים לצורך השגת תקציבים (כפי שאמר עמי), פלא באמת שמישהו מחליט ללכת ולרצוח? ומישהו באמת טוען ברצינות שאין קשר בין האווירה לבין ההחלטה הזאת?

אגב, אני מצהירה בזאת שהביטוי "סמולנים" כבר הפסיק לשעשע אותי.

***

מתחושות לא בונים חומה, ולכן הלכתי לחפש גם כמה נתונים שיגבו את תחושת האופטימיות שהיתה לי בתקופתו של רבין. מצאתי שיעורי צמיחה של כ-7% עד 1995 (חוץ מאשר בשנת 1993), ואחריהם ירידה מתמדת לאזור ה-2%-3%, חוץ משנת 2000, שאז היה 6% (וגיליתי גם במהלך השנים והתנסות בתחום שלמדיניות כלכלית ואירועים דרמטיים יש השפעה הרבה יותר מיידית על צמיחה, אבטלה ושאר ירקות מאשר מנסים למכור לנו. טוב, בעצם תלוי מתי מנסים למכור לנו).

גם האבטלה, כך מספרים הנתונים, ירדה משיעורים של 10%-11% לפני 1992 לשיעורים של 6%-7% בתקופת רבין. האבטלה בקרב העולים מבריה"מ לשעבר (היה אז גל עלייה) ירדה משיעור של 28.6% ב-1992 ל-12% בסוף 1994. שנת המפנה, אגב, לפי הלמ"ס, היתה 1993, אז נוצרו 101,000 משרות חדשות. ומה קרה אחר כך? ב-1995 ו-1996 עוד עמדנו על איזור ה-6.7%. ב-1997 כבר היינו ב-7.7%. ב-1998 ב-8.5%. 99 – 8.9%. בשנת 2000 עמדנו על 8.8%. ב-2001, מיתון וכו', הגענו ל-9.4%. 2002 עד 2004 – מעל 10%. וב-2005, יש אלוהים, עמדנו על 9%. (את הנתונים האלו אגב השגתי מארגון העבודה הבינלאומי (ILO), מאחר ובנק ישראל רצו שאשלם על ה"סדרה", ובלמ"ס למצוא משהו עדכני ורלוונטי זה לא ממש ריאלי).

עוד נתון מעניין היה העלייה הרצופה והמתמדת בפשיעה החמורה והמאורגנת מ-1995 עד 2005, באדיבות משטרת ישראל. אבל הנתון המדהים ביותר היה זה של מספר הפיגועים והנרצחים בפיגועים. מסתבר שבתקופת רבין, אוסלו לדין וכו', 1993 עד 1995, היו 10 פיגועים, עם 78 הרוגים. בתקופת ביבי היו גם כן, 10 פיגועים, 85 הרוגים. אחר כך, שנתיים של רגיעה (3 פיגועים, 0 הרוגים), ומ-2001, שינוי הכיוון במדיניות, תקופת "ניכנס בהם כאילו אין מחר" של אריאל שרון, עד היום היו 97 פיגועים, עם 550 הרוגים. אז איפה הקריאות – פושעי מדיניות היד הקשה לדין?

***

ואגב גרוסמן, אני חייבת לומר שכמה שהנאום שלו "שיקף את התחושות של כולנו", היה במקום, חזק ומדוייק, הוא גם עורר בי קצת ייאוש. לא יודעת. במקום נורמלי, במצב כזה, אחרי נאום כזה, ואפילו כאן פעם, אנשים היו מסתערים על הרחובות. וכאן, מחאו כפיים בנימוס, הלכו הביתה בשקט, וחוץ מהתקשורת המאוננת שלנו, שראתה הזדמנות לחגיגה, שום דבר לא זז. והיחידים שמסתערים על משהו הם האוונגליסטים היהודים, שבקרוב יעמדו כאן עם שלטים עליהם כתוב שהומוסקסואלים ילכו לגיהנום, ויתראיינו לטלוויזיה ויגידו – הם הולכים לגיהנום, אני חושב שמגיע להם לדעת את זה. ואלו יהיו המתונים שבהם.

בנושא הזה, אגב, אין לי מה להוסיף על מה שכתב מקס, שבזמן האחרון נוטה יותר ויותר להוציא לי את המילים מהפה. קטע משובח. ממש הזכיר לי את הקטע המשובח של סורקין עם בארטלט ושדרנית הרדיו השמרנית.