בקושי שבוע עבר מהחלטת מרכז העבודה ברוב קולות גורף לתמוך בכניסתו של אביגדור ליברמן לקואליציה. בינתיים האיש ממשיך להתנהג כמו הפאשיסט הגזען שהוא, ומציע הצעה להפריד בין יהודים לערבים, כולל ערביי ישראל. בראיון ל"טלגרף" הבריטי. כולנו מופתעים עד עמקי נשמתנו. השר הרצוג מקווה ש"ראש הממשלה יערוך איתו בירור נוקב". השרה יולי תמיר מביעה מחאה, ואומרת "מדינה דמוקרטית בכלל ויהודית בפרט חייבת לתת מקום למיעוטים בקרבה, ועליה לעשות כל מאמץ לשתף אותם מעמדה של שותפות ושיוויון". זה נשמע כל כך משכנע כשזה בא ממי ששמה היה חתום על ההצעה לתמוך בכניסתו לקואליציה. מה קרה, פתאום גיליתם שמדובר בגזען? ומה יש לליברמן להגיד על זה? הוא מציע הבוקר להפוך את הנייה לשאהיד.

וזה מה שיש לאולמרט להגיד על זה: "הדעות של ליברמן הן לא דעותיי. זאת לא עמדת הממשלה ואביגדור יודע זאת. אני בעד שיוויון זכויות מלא לערביי ישראל ומעולם לא הסתרתי זאת. כל עוד אני ראש ממשלה זו תהיה מדיניות ממשלת ישראל". "כל עוד אני ראש ממשלה". גם כן נחמה.

ליברמן, אגב, גם מצוטט ב"טלגרף" כאומר: "הקמנו את ישראל כמדינה יהודית, ואני רוצה לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית וציונית". קודם כל, אני תוהה, ממתי ליברמן "הקים" את מדינת ישראל, אבל זה besides the point. הדבר החשוב באמת הוא שלמיטב ידיעתי, צביונה של מדינת ישראל, כפי שלמדנו בבית הספר ובכלל, הוא צביון של מדינה "יהודית ודמוקרטית", לא "יהודית וציונית". שאלה רטורית בשבילכם – האם זו שכחה מקרית, או שכחה מכוונת? ותגידו תודה לשרה יולי תמיר, שאגב, למדתי אצלה פעם קורס שנקרא "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

***

הדוגמא שליברמן הביא, אגב, היא מאוד מעניינת, ולא ממש מבשרת טובות לערביי ישראל. אני לא יודעת עד כמה השרים בממשלה מודעים לעניין טורקיה קפריסין, אבל הם לא צריכים לחפש יותר מדי כדי לגלות את העובדות. ליברמן, כמובן, מעוות אותן כרצונו. הוא טוען שלפני 1974 היוונים גרו לצד הטורקים, וזה הוביל לחיכוכים, שפיכות דמים וטרור, ואחרי 1974 הוחלט שצד אחד של האי יהיה טורקי, והשני יווני, וכיום יש שם יציבות וביטחון. נו, שויין.

למעשה, מה שקרה ב-1974 היה שטורקיה פלשה לקפריסין והפכה את החלק הצפוני של האי ל"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", שרק היא מכירה בה. למעשה, החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מ-1983 קוראת למדינות לא להכיר בשום מדינה קפריסאית חוץ מהרפובליקה של קפריסין. החלטה נוספת של האו"ם מאותה שנה דורשת נסיגה מלאה של כוחות הכיבוש הטורקים מהרפובליקה של קפריסין. טורקיה, כמובן, לא צייתה להחלטות אלו.

ב-1974 הידועה היה ניסיון להפיכה יוונית באי, ובתגובה טורקיה הכניסה צבא וחילקה את האי דה-פקטו. בין שני הצדדים עומדים חיילי או"ם מ-1974 ועד לעצם היום הזה. ב-2001 פסק בית המשפט האירופי לזכויות אדם כי טורקיה הפרה וממשיכה להפר את זכויות האדם של היוונים החיים בשטח הכבוש, וגם של הקפריסאים הטורקים (על זה אפשר לקרוא כאן).

בין ההאשמות שהושמעו במהלך הזמן היו האשמות לטיהור אתני, יישוב מחדש, מעשי רצח, מעשי אונס, גירושים המוניים, ביזה, עבודות כפייה ועוד כהנה וכהנה. אנשים רבים נעלמו במהלך הפלישה, וטורקיה מסרבת שוב ושוב לתת מידע לגביהם. בנוסף, היא גם הכניסה לחלק הכבוש כ-110 אלף מתנחלים.

דוגמא מאוד הולמת, שבהחלט מתארת את הפתרון המועדף על ליברמן.

אני רוצה לומר עוד כמה מילים בנושא צפון קוריאה. בימים האחרונים התבשרנו שהפסיכופט מוכן בטובו לחזור לשולחן הדיונים. הסיבה – חשבונות בנק במקאו and elsewhere, שהוא ממש חייב שיופשרו. זו, אגב, סיבה גלויה. לא תיאוריית קונספירציה. פשוט, זה מה שהנציגים שלו אמרו.

סין הצליחה להשיג את הסכמתו של הפסיכופט. ארה"ב מודה לסין, ובא שלום על העולם. ובינתיים עוסקת ארה"ב בהכשרת שרץ אינטנסיבית, וכמו שהקפיאה את החשבונות האלו מסיבות פוליטיות קטנוניות ובלי קשר לסנקציות של האו"ם (צפון קוריאה היא פשוט מגדולות זייפניות הדולרים בעולם), היא גם תפשיר אותם, כי חוקרים של משרד האוצר האמריקני מצאו עכשיו שלפחות חצי מהכסף במקאו מגיע מפעילויות עסקיות חוקיות. בין השאר, גם 2 מיליון דולר מעסקים עם חברת הטבק בריטיש-אמריקן. סיגריות הוא יכול לספק לעמו. אוכל לא.

אתם אולי לא יודעים את זה, למה שתדעו, אבל רבים מכנים את צפון קוריאה בכינוי "מחנה הריכוז הגדול בעולם". לפני כמה ימים צפיתי בסרט דוקומנטרי ביס דוקו, שעסק בכמה אנשים אומללים שמנסים לברוח מצפון קוריאה לסין. יש מיליונים כאלו. וסין, חסידת אומות העולם הידועה, מסרבת בתוקף להכיר בהם כפליטים, ומתעקשת שמדובר ב"מהגרים כלכליים" בלבד. למרות שהעונש בצפון קוריאה על ניסיון "עריקה" הוא מוות או KZ. כן. קאצט. לאגר. מחנה ריכוז. איך שלא תרצו. למרות שבגיל 7, בגלל מחסור במזון, ילד צפון קוריאני נמוך ב-7 ס"מ בממוצע מילד דרום קוריאני.

יום הזיכרון לרבין. 11 שנים עברו. איך הזמן רץ כשנהנים, בחיי. מבחינתי, יום הזיכרון הוא חסר משמעות. בדיוק בגלל המשמעות של אותו יום ב-4 בנובמבר 1995. בדיוק בגלל כל מה שהיה כאן ב-11 שנים האחרונות. לא נשאר הרי שום זכר, ואין שום מורשת. הפעילות הפוליטית מלאת ההתלהבות שלי (נוער עבודה) נפסקה באותו יום. אם אידיוט חרמן אחד (תוספת בדיעבד) עם אקדח יכול להחליט בשביל כל המדינה לאן ללכת, אז אולי מגיע לה ללכת לשם.

לא תליתי פוסטרים של רבין על הקיר, אבל אהבתי אותו. הוא היה שריד של נורמות מתקופה אחרת, שבה אנשים התפטרו מתפקיד ראש הממשלה בגלל דבר דבילי כמו חשבון דולרים. מעניין לכמה חברים היום בפרלמנט ובממשלה יש חשבונות דולרים, אירו, ין, בכמה בנקים בקריביים ובכל מקום אחר. מי יודע, בקנה המידה שלהם, יכול להיות שאפילו בשווייץ.

כשרבין אמר "אחריות", היתה תחושה שהוא מתכוון לזה. כשהוא דיבר על המדינה, היתה תחושה שהוא באמת רוצה בטובתה. הוא גם גמגם לפעמים, וזחל מתחת לשולחנות, והתנדנד מרגל לרגל, והיה לו קול בס וכותבי נאומים משובחים. והוא עשה צעדים ראשונים אמיצים בדרכים שלא ידענו, ושהתחילו להיראות כמו משהו חיובי. עד שבאו אלו שמעדיפים את החרא הישן והטוב, משני הצדדים – ספסרי המלחמות ואלו שבלי מצבי חירום אין להם חיים – ורצחו את כל זה. הם קיבלו את מה שהם רצו. אנחנו קיבלנו את וולמארט. כשהוא מדבר על רבין, בא לי לבכות מייאוש.

ממש מזל שירד גשם, חסך לי את הדמעות.

ומקס הזועם כתב על חגיגות רבין משהו שאני ממש חייבת להפנות אליו.

***

אז ליברמן בקואליציה, והעולם ממשיך כמנהגו. כמו שהוא המשיך תמיד, על סף, בעיצומו ואחרי כל חורבן זמני. כאילו לא קרה שום דבר. ומה קרה באמת. רק עוד צעד בטיהור השרץ הגזעני, כפי שכתב ב. מיכאל שלשום. כתב יפה, ולכן אצטט אותו:

"כך למשל, גרסו כמה וכמה מן התומכים בקידום הליברמניזם, כי אין כל מקום להתרגשות כולה, שהרי מפלגת העבודה כבר ישבה עם הדבר הזה בקואליציה לפני אי-אילו שנים ושום אסון לא אירע.

למרבה הצער, שכח המחזאי שכתב את תפקידיהם של מתנגדי ההישארות בקואליציה לציידם בעוד מועד בנימוקי הנגד לטיעון המוזר הזה. הלא לנגד עיניהם ממש התרחש בדיוק האסון שעליו התריעו אלה אשר התנגדו גם אז לטיהור השרץ הגזעני. הלא בזכות בדל הלגיטימיות שהוא קיבל בממשלה ההיא, הוא נעשה כשיר לבקש עכשיו – ולקבל – עוד מנה של מהוגנות פוליטית. הלא כך בדיוק דרכן של תנועות מן הסוג הזה: תחילה הן מחלצות משלטון ציני או תמים טיפה אחת של לגיטימיות, אחר כך עוד הכשר קטן, ועוד תעודת יושר, ועוד רישיון להסתופף בסלון הפוליטי, והופ – הם במטחווי פסע מן השלטון.

וכי באמת רוצה ראש התנועה הזאת במיניסטריון המגוחך שהוענק לו? האומנם עד כדי כך הוא מטומטם שהוא מאמין ברצינות ביכולתו לעצור במו נאצותיו הנרגזות ובמו עיניו הכעוסות את הצנטריפוגות האיראניות? חלילה. הוא פיקח דיו כדי לדעת שתכלית כל התרגיל הזה אינה אלא לזכות בעוד מנה דשנה של הכשר ציבורי".

***

ומי שרוצה הדגמה קלה לתשתית הפאשיזם יכול היה לקבל אותה מהדברים שכתב סבר פלוצקר (שאינו חביב עלי יותר מדי בימים רגילים, אך הפעם היה לי עניין רב בדבריו) על טקסי תקציב המדינה.

פלוצקר מספר לנו במה השתנה הטקס התקציבי השנה מקודמיו, והשינויים היו כדלהלן: החוברות המרכזיות, החוברות הנלוות, דף ה"תחזית המאקרו כלכלית" וכו' נצבעו בכחול לבן, וחלקם כללו את סמלי המדינה. היפ היפ הוריי.

מה עוד חדש? המפגש עם התקשורת הכלכלית ארך 74 דקות, במקום חמש שעות עד יומיים. מספר הנואמים קוצץ וכלל רק את שר האוצר, מנכ"ל האוצר וראש אגף התקציבים. מי לא נאם? סבר מפרט – החשב הכללי, אנשי החשב הכללי, ראש רשות המסים, אנשי רשות המסים, היועץ הכלכלי לשר האוצר (פשוט לא קיים דבר כזה עכשיו), הממונה על שוק ההון והביטוח, ועוד ועוד. לדבריו, חלקם בכלל לא נכחו, והשאר ישבו בצד ושתקו.

איך אמרו חכמים ממני: מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות, בערות היא כוח.

ואחר כך בא ראש הממשלה וולמארט ואומר שמי שטוען שהתקציב אינו חברתי, כנראה לא קרא אותו. אם וולמארט עצמו קרא את התקציב, אני צנצנת. התקציב מנוסח באופן כזה כדי שאי אפשר יהיה לקרוא אותו ממש. וגם יש את חוק ההסדרים, שהופך את ספר התקציב לשום דבר חוץ ממשקולת ניירות, או אולי מעצור דלתות. גם באופן רגיל, השקיפות של הדבר הכי חשוב שעושות הממשלה והכנסת, שקובע בפועל איך נראים החיים שלנו כאן, לוקה בחסר. כל כרסום נוסף בשקיפות הזאת, בעיקר כזה שנצבע בצבעי הלאום, הוא סימן מבשר רעות. בכל מקרה, לפחות לפי כל אדם רציני שקרא לפחות חלקים מהדבר הזה, אין בתקציב הזה שום דבר חברתי.

***

האלוף אלעזר שטרן. איזה אדם, פשוט גאון הדור, צדיק אמיתי. לפני כמה ימים הוא הציע להכתים את המשתמטים מצה"ל, והיום אנחנו רואים מה היחס שלו לחיילים. "חלק מהכישלון במלחמה", אומר שטרן ל"מעריב", "נגרם בגלל רגישות יתר לחיי החיילים". יש מה להוסיף על זה?

"כל אזרח ישראלי ישבע אמונים…מי שיסרב להישבע אמונים, יקבל מעמד של תושב קבע, אך לא יוכל לבחור ולהיבחר ואזרחותו תהיה בבחינת "אזרחות מופחתת."

(נגנב מעמוס, נביא הזעם המינורי, שבעצמו ציטט מאתר האינטרנט של "ישראל ביתנו").

בואו ניקח דוגמא היפותטית. נניח שהיה לי בן זוג, שהיה בוגד בי בלי הרף, מתעלל בי, משפיל אותי, גונב את כספי, לא מאפשר לי להתפרנס בכבוד ולא נותן לי שום חלופה, דורך עלי, דורס אותי, ושולח אותי להילחם את מלחמותיו בלי שום הכנה ויכולת, והייתי נשארת נאמנה לו, מה הייתם חושבים עלי? איפשהו, לא יודעת למה, אבל נראה לי שהייתם הופכים לרגע לוורדה רזיאל ז'קונט.

ולא, אני ממש לא מדברת כאן רק על הערבים אזרחי ישראל, אלא על רבים מתושבי המדינה הזאת, ללא הבדלי גזע, דת ומין, רק משכורת ובונוסים, כולל רבים מאותו ציבור שהר ליברמן אמור לייצג, לפחות לטענת כל מיני פואדים.

שבועת אמונים למוסד בירוקרטי כמו המדינה הדמוקרטית באופן כללי, ובאופן ספציפי למוסד בירוקרטי לא מתפקד כמו מדינת ישראל זה רעיון מחריד. ברור לגמרי שלהר ליברמן יש בעיה קשה לתפוס במוחו את הקונספט של הדמוקרטיה (בכל זאת, היה קצת קשה ללמוד את זה ב"דמוקרטיה עממית"), או שאולי הקונספט הזה מעניין אותו כשלג דאשתקד. אני באופן אישי, בתנאים כאלו, מוכנה ומזומנה לקבל מעמד של אזרחות מופחתת, ואף אראה בזה כבוד. לבחור בזבל האורגני שמועמד כאן לבחירה ולהיבחר למוסדות הריקבון והשחיתות שמהווים כאן רשויות לא ממש מעיד על אזרחות עליונה במדינה הזאת. למעשה, זה כבר מזמן לא מעיד על שום סוג של אזרחות.

אבל מה כל זה משנה בכלל. העיקר שהמרכז אישר, באופן "דמוקרטי".

***

אגב שבועת אמונים, במקרה קראתי משהו על ההיסטוריה של "שבועת האמונים" האמריקנית, שהיום הולכת כך:

"I pledge allegiance to the Flag of the United States of America, and to the Republic for which it stands. One Nation, under God, indivisible, with Liberty and Justice for all".

מעניין לדעת שבגרסתה המקורית השבועה לא כללה את הביטוי "Under God", שהוכנס רק ב-1954 (היום, אגב, מנסים להעיף אותו שוב), והמחבר המקורי רצה ב-1892 להוסיף גם את המילה "equality", אך לא עשה כן משיקולים פוליטיים. אה, ובהתחלה היה כתוב שם "my Flag", ורק אחר כך זה הפך ל-"The Flag of the United States of America".

דווקא שבועה נחמדה בתיאוריה. חבל שהמציאות שם שונה. אגב, איפשהו לא נראה לי שהר ליברמן מתכוון למשהו כזה.

***

ועוד אגב, הרעיון להדיח חברי כנסת בגלל התבטאויות קיצוניות שהציעה האישה (?) (צר לי, היא נראית לי קצת כמו טרנסוויסט) המפחידה הזאת מ"ישראל ביתנו" כולל גם את ההצעות להעמיד חברי כנסת למשפט כמו במשפטי נירנברג (באדיבות הר ליברמן), או אולי את הטענה שלערבים יש פגם גנטי (באדיבות הר בוים), או כל דבר שיוצא מפיו של הר אלדד בערך? שאלה רטורית, לא?

***

תגידו לי שמה שקורה עכשיו זה רק חלום רע.

יש לי בעיה, שלא לומר מחלוקת, עם שלי יחימוביץ' עכשיו, מאחר ולפי דבריה ב"שש עם" בערוץ 2 עכשיו, היא סוברת שהכרעה "דמוקרטית" של מרכז הסיעה (ללא הצבעה חשאית, יש להזכיר) מבטלת את ההכרעה המוסרית. יתכן שתפיסת המוסר שלי ושלה שונות, ומכאן הבעיה. אני חושבת שכאשר אדם מחזיק בעמדה מוסרית, וסיעתו מחליטה החלטה לא מוסרית, אנטי מוסרית, פושעת – מחובתו המוסרית והאנושית של אותו אדם להתנתק מהסיעה הזאת. ואין אולי, אין "טעות מצערת, אבל…", ואין לפתור את זה מבפנים ואין חילוקי דעות. התפשרת על העניין המוסרי העמוק הזה, התפשרת על הכל – הכל עכשיו פתוח, הדלת נפרצה, כדור השלג התחיל להתגלגל, ועוד כל קלישאה שעולה על דעתך.

ומה שקרה אתמול בהחלט נכנס לקטגוריה הזאת. לשבת כמפלגה, בממשלה אחת עם פאשיסט גזען – ובואו לא נצבע את ליברמן בצבעים יפים או נטען שהוא "מייצג ציבור שלם" או משהו כזה – האיש הוא פאשיסט גזען, המצע של מפלגתו הוא פאשיסטי-גזעני, והם לא רק מדברים, אלא גם פועלים באמצעות הצעות חוק כדי לקדם את האג'נדה הפאשיסטית-גזענית שלהם – זו בגידה מוסרית.

אם לוולמארט מותר, אז גם אני אזכיר את גרמניה של שנת 1933, וקצת לפניה, אז אמרו אנשים דברים דומים מאוד על הנאצים. למה לא, שישבו בממשלה, עדיף ככה, שלא יעשו בלגנים בחוץ. למה לא, שיהיה קנצלר, ממילא כל שאר ראשי הממשלות שניסינו למנות רופסים וקורסים כל שבוע. ראינו איך זה נגמר.

ואגב, אני שמעתי את שלי אומרת שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית? חמש דקות אחרי ששמעתי שמדברים על זה שאהוד ברק – כאילו ג'יזס קריסטוס – אהוד ברק !! – יחליף את פינס, כדי להשלים את הרגרסיה? (גם אם זה ספין, זה לא משנה. המועמדים האחרים לא שונים מהותית).

כמה "משעשע" שאותו אדם שהתבדחנו על חשבונו לפני מספר ימים לאחר ששאל אותנו "מה זו סוציאל-דמוקרטיה" יצא בסוף הצדיק האחרון בסדום (וגם כן צדיק. להתמודד על ראשות העבודה, איזו בדיחה עגומה).

צר לי לומר זאת, אבל איזה מזל שטרם הספקתי להתפקד. כל המים הרותחים שבעולם לא היו מסירים את הזוהמה שהייתי חשה אם הייתי עכשיו חברת מפלגה.

כשאני חושבת על פיצול, האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש היא הדיאלוג המופלא בין בריאן ל-Judean People's Front בסרט המונומנטלי "Life of Brian". אבל היום אני חושבת שהדרך היחידה לעשות עוד ניסיון להציל משהו, לא רק מבחינת מפלגת העבודה, אלא גם בשביל המדינה כולה, היא שהחברים שהתנגדו לישיבה עם ליברמן יתפצלו מהמפלגה ויקימו סיעה חדשה.

חזית אחידה זה דבר חשוב. גם משמעת סיעתית זה דבר חשוב. פעולה משותפת כאיש אחד למען המטרה – אין חשוב מזה, או הכרחי מזה. בזמנים אחרים, דבריו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ בנושא אתמול היו יכולים להיות נכונים ומוצקים.

מפלגת העבודה של שמעון פרס היתה תמיד מפלגה פרגמטית. כל כך פרגמטית, שמרוב פשרות היא היתה מוכנה לוותר על כל עקרונותיה, על דרכה ועל מטרותיה, ובסוף נשאר ממנה איזה משהו רופס, שאנשים הצביעו לו מתוך הרגל, ושכוחו הלך והצטמצם בכל מערכת בחירות. פרץ הזכיר את היצור הרופס הזה אתמול, כשאמר שמפלגת העבודה ישבה כבר בקואליציה עם ליברמן ועם גנדי. אני באופן אישי, ורבים כמותי, לא הצבענו למפלגה הזאת שעליה דיבר, ולעולם לא היינו מצביעים לה.

60% ממצביעיו של פרץ בבחירות האחרונות הצביעו למפלגת העבודה החדשה, המתחדשת, זו שהוכרזה בקול גדול על ידי אותו אחד משופם בלפחות שלוש הזדמנויות שנכחתי בהן אישית, זו שמטרותיה הוגדרו בצורה מאוד ברורה ומפורטת, כולל סכומים, תחת כותרות מאוד יפות כמו "סוציאל-דמוקרטיה" ועוד מיני קופירייטינג, שבניגוד לסיסמאות רבות, יש מאחוריהם תוכן אמיתי – רעיוני ומעשי.

לא הצבענו לאותה מפלגת העבודה שתמכור את אמא שלה כדי לקבל תיק. הצבענו ל"נבחרת המנצחת", הצבענו לאלטרנטיבה אמיתית וריאלית, לא כדי לזכות שוב בכל הנכסים המסורתיים של מפלגת העבודה (דהיינו, תיק הביטחון), ולא כדי לראות שוב את המחזות הקשים והמוכרים של הזחילה לקואליציה.

לאט לאט, מאז הבחירות ועד היום, אנחנו מגלים שהידיים ידי פרץ, אך הקול קולו של פרס. המו"מ הקואליציוני נוהל בצורה מחפירה. ה"הישגים" הגדולים – נסיגה. איש השלום תמך במלחמה המיותרת והשלומיאלית ביותר בתולדות ישראל. ועכשיו הוא רוצה למכור לי שעדיף לו להפר הבטחה מפורשת לבוחריו ולשבת עם ליברמן בקואליציה, כי אחרת יהיה יותר גרוע, או כי כך הוא יוכל להשפיע יותר, מבפנים. הרי אופוזיציה זה רק האנשים שמגרבצים בזמן ההמתנה לשעת הכושר להיכנס לקואליציה, וחברי כנסת, שלדברי פרץ, זה לא נורא כל כך להיות, הם רק טוענים לכתר שעוסקים באיך להפוך לשרים כמה שיותר מהר.

ראינו את ההשפעה של מפלגת העבודה מבפנים על חוק התקציב וחוק ההסדרים (ויש כל כך הרבה מה לפרט כאן, שיידרש לזה טקסט נפרד לגמרי, אבל כולנו יודעים את עיקרי הדברים). ראינו את ההשפעה שלו מבפנים על היציאה למלחמה ועל התנהלותה, בעיקר ביממה האחרונה שלה. מה יש כאן לומר, חוץ מאשר שמדובר באפס השפעה במקרה הטוב?

בימים אחרים, ההתלבטות האם להישאר או לצאת היא הגיונית. אבל כאשר המחיר שצריך לשלם כרוך בוויתור "פרגמטי" על כל ההבטחות, כל הערכים, כל הקווים האדומים וכל העקרונות – אז על איזו השפעה בדיוק אנחנו מדברים כאן? מי בדיוק ישפיע? ולאיזה כיוון? נכון, לטלטל את הסירה זה לא תמיד רעיון טוב. אבל כשמדובר בסירה רקובה ומלאת חורים, ושהקמים להצילה הם שודדי-ים, זה הזמן לנטוש.

כמה אנשים הראו לנו אתמול שהם עדיין מאמינים באותם דברים שבשבילם הצבענו, לפחות  מהפה לחוץ. כמה אנשים אמרו דברים נכוחים לגבי קווים אדומים וערכים. אני רוצה לקרוא להם להפוך את הדברים שלהם למעשה – מעשה חשוב, שיכול להחזיר תקווה ללא מעט אנשים, ואולי אפילו שמץ של אמון. אני רוצה לקרוא להם להיפרד מהמפלגה השוקעת הזאת, להקים סיעה חדשה, ללכת לאופוזיציה, ולתת אופוזיציה.

ויש ביניהם אנשים שמסוגלים לזה – אנשים שמסוגלים לתת דוגמא, אנשים שמסוגלים להוביל לדרך חדשה, אנשים שמסוגלים לקרוא את ספר התקציב ולהציע לו אלטרנטיבה אמיתית, אנשים שמסוגלים להתמודד עם התקשורת של היום בצורה מוצלחת, אנשים שמסוגלים לייצג ערכים שעליהם לא מתפשרים. אמנם, השפל הכללי הוא חסר תקדים, אבל האנשים האלו, גם אם אינם גאוני הדור, אינם פחותים מאותם אלו שמובילים וכותבים את ספר התקציב הזה היום (מאחר ונמוך מזה קשה למצוא). 

המדינה הזאת סובלת. העם שחי בה – סובל. סובל מסחף נורא של אדישות, אין אונים, חוסר אמון קיצוני. במצב כזה, אנשים שיגידו "הבטחנו – אז לפחות ננסה לקיים", ויהיו מוכנים לשאת במחיר האישי ולהקריב את ההקרבות הנחוצות – אם יעשו זאת נכון, עשויים למצוא את עצמם ככוח הפוליטי העולה והנשאר, בניגוד לשאר משיחי השקר של השנים האחרונות. בכל מקרה, במצב העניינים הנוכחי, זה נראה לי כמו ניסוי שראוי לערוך, בעיקר לנוכח העובדה שאני פשוט לא רואה שום דרך אחרת חוץ מוויתור וייאוש טוטלי.

***

יתכן, כמובן, שאני טועה לגמרי, ושיש היגיון לדברים שקורים היום. אבל אני באופן אישי, כמו עמי איילון, חושבת שליברמן הוא אדם מסוכן ביותר, ובניגוד לעמי איילון ולנוכח ידיעותיי ההיסטוריות (המוטות, כמובן), אני סוברת שהדרך היחידה להתמודד עם סכנה כזו היא פעולה נגדה ונגד כל מה שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות חינוך וידע – שהן פעולות ארוכות טווח, אבל גם באמצעות טריוויאליזציה של השפעתה ושל כוחה במישור הפוליטי-מעשי עד כמה שניתן בטווח הקצר.

ישיבה איתו בקואליציה היא ההיפך הגמור מזה. למיטב הכרתי, זו פתיחת דלת בפני הסכנה, והסכנה כמעט אף פעם לא תימנע מלנצל את ההזדמנות הזאת להיכנס בדלת הפתוחה. ומכאן, הדברים יכולים בעיקר להתדרדר למחוזות שאף אחד מאיתנו לא מדמיין, למרות שכולנו יודעים את האופציות. אני באופן אישי לא מסוגלת בשום צורה לתת יד לדבר הזה, אפילו לא ברמז, ובטח שלא בשתיקה.

כאילו שלא מספיק הגועל שקרה היום במרכז, אז גם גיליתי תומכת ליברמן אצלי בבית. ולהלן ההוכחה: