(*) במיניסטריון האמת של טומי לפיד.

מבזק ב-ynet, היום:

לפיד לאלי ויזל: הבעיה איתך שאתה לא מטריד נשים

יו"ר מועצת "יד ושם", יוסף (טומי) לפיד, אמר בתגובה לדברי אלי ויזל על כך שאינו מעוניין להיות נשיא: "הבעיה איתך היא שאתה לא מטריד נשים".

מוקדם יותר אמר אלי ויזל כי "אני לא רוצה להיות נשיא, לא התכוונתי להיות נשיא, לא ביקשתי להיות נשיא וגם לא אהיה נשיא".

***

אמנם הדברים האלו מדברים בעד עצמם, אבל…. אני לא יודעת מה יותר עצוב כאן, העובדה שהתואר "יו"ר מועצת "יד ושם"" צמוד לשמו של טומי לפיד, או שכפי שהיה צפוי מראש, אלי ויזל ממש לא מעוניין. בעצם, אם חושבים על זה, שני הדברים קשורים זה לזה.

ועוד דבר מטריד באופן מיוחד – למה הניסיון העלוב של טומי, יו"ר מועצת "יד ושם", לספר בדיחת ארצ'י בנקר (שכידוע, תמיד יש בה יותר משמץ של אמת מצידו של המתבדח…), זוכה בכלל למבזק ב-ynet?

עוד סיבות למה המדינה הזאת כל כך מחורבנת, יותר ממקומות אחרים בעולם. ואין לי כוח להסביר את עצמי עכשיו. אולי אחר כך.

קול קורא (*) – "אם ישראל ביתנו בפנים – מפלגת העבודה בחוץ"

חברי המרכז: הצביעו נגד

אנו קוראים לחברי מרכז מפלגת העבודה להצביע בעד עזיבת הקואליציה עם כניסתה של "ישראל ביתנו".

עליכם להניח בצד את האינטרסים הפרטיים שלכם ולחשוב על טובת המשטר הדמוקרטי בישראל. כמו גם על הפגיעה האנושה שגורמת כניסת "ישראל ביתנו" לקואליציה לאמינותה של המפלגה וליכולתה לקיים את הבטחותיה לבוחר, הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי-חברתי.

מפלגת העבודה כנספחת סמרטוטית בממשלת ימין תמשיך בדעיכתה, ללא תלות בזהות היו"ר. כך היה עם היו"ר פרס, כך היה עם היו"ר בן אליעזר, כך עכשיו עם היו"ר פרץ, וכך יהיה בעתיד. אם המפלגה אינה יכולה להשפיע על התנהלות הממשלה, עליה לעזוב אותה. להוביל אופוזיציה לוחמת שתאפשר לה לשקם את אמינותה, להציג אלטרנטיבה רצינית לממשלת קדימה-ימין ומשם לחזור לשלטון.

חברי-הכנסת: סרבו

אנו קוראים לחברי-הכנסת ולשרים של מפלגת העבודה להתחייב אישית: אם ישראל ביתנו בקואליציה – אנחנו באופוזיציה.  

אם גם לכם נדמה כי החלטות מרכז המפלגה אינן מייצגות את רצון הציבור ואת רצון מצביעי המפלגה. אם גם אתם חושבים שה"ממלכתיות" מזויפת, ומייצגת שיקולים צרים של מקבלי ג'ובים ואינטרסנטים, אל תתנו למרכז להמשיך לדרדר את מעמדכם בעיני הציבור.

התחבאות מאחורי "דין התנועה" או מאחורי "מצב החירום הלאומי" לא תעזור לכם אישית ולא למפלגתכם ביום הבחירות. לא משנה כמה יועצים אסטרטגיים תעסיקו וכמה תשלמו להם, לא תוכלו למכור לנו את ישיבתכם בממשלת ימין מדיני וכלכלי כדרך אפקטיבית לקיום החוזה עליו חתמתם עם הבוחר ערב הבחירות.  

המצביעים: התפקדו והדיחו את ההנהגה

אנו קוראים למצביעי מפלגת העבודה, המאוכזבים וזועמים על התנהלות ראשיה מאז הבחירות, להתפקד בהמוניהם למפלגה עוד היום.

עליכם להשתמש בזעמכם בכדי להדיח את כל מי שתרמו באופן פעיל או סביל לזניחת ההבטחות לבוחרים ולסירוסה של מפלגת העבודה, בפרט בנושא תקציב 2007 ובעידוד או אי התנגדות לכניסתה של ישראל ביתנו לממשלה. עליכם להתפקד גם אם נשבעתם שלעולם לא תצביעו עוד למפלגת העבודה, כי זו הדרך היחידה שלכם להעניש אישית את האחראים.  

צוות עבודה שחורה

* הקול הקורא האמור מתפרסם באתר "עבודה שחורה", ואנו פועלים להפצתו בקרב כמה שיותר בלוגרים ותומכים. אם אתם תומכים במה שנאמר כאן, בין אם הצבעתם למפלגה או לא, אתם מוזמנים לפרסם את הטקסט באתרכם, עם הפנייה לאתר.

***

ותוספת שלי (מטעמי ושמייצגת רק אותי):

אתם יודעים כבר שהצבעתי למפלגת העבודה, ואתם גם יודעים שאני עצבנית עליהם (כרגיל, אנדרסטייטמנט) מאז זמן קצר לאחר הבחירות, וה"עצבנות" הזאת רק גוברת לנוכח התנהלותם היומיומית של אלו שהצבעתי עבורם. אתם גם יודעים שאני מאמינה גדולה בצורך הגדול בפעילות של חברה אזרחית. "עבודה שחורה" היא סוג של פעילות כזו, סוג שעבד בעבר (בדרכים קצת יותר מיושנות, מכתבי נייר, כאילו), שעובד בהווה במקומות קצת פחות אפטיים משלנו, וסוג שיכול לעבוד גם כאן.

הפעילות הזאת רצה כבר כמה חודשים, וזוכה להיענות הולכת וגדלה מצידם של חברי הכנסת של "העבודה". אבל בולטת במיוחד שתיקתה של "ההנהגה הבכירה", דהיינו, היו"ר עמיר פרץ. הוא ממלא פיו מים, ולא מגיב לשום דבר. עכשיו, הגיעו מים עד נפש. סיפור ליברמן הוא קש רציני. מפלגתו של ליברמן מייצגת את כל הדברים ההפוכים לאלו שבשבילם הצביעו רבים למפלגת העבודה. באופן אישי, אני סבורה שהאיש והאג'נדה שלו נמנים על הדברים המסוכנים ביותר למדינת ישראל, ולהתנגד להם ולגידול בהשפעתם זו מחוייבות מוסרית מהדרגה הראשונה.

לתומי חשבתי שאדם כמו עמיר פרץ, שדיבר ארוכות על איך כולם אצלו יהיו שווים ורצויים באותה מידה, לא יוכל בשום תנאי לסבול ישיבה בממשלה עם אדם שמבחינתו 20% מאזרחי מדינת ישראל הם מוקצים, ושהפתרון לסכסוך עם הערבים בעיניו זה סוג צבוע של "יישוב מחדש". אבל היום אני רואה שמדווחים בתקשורת שהאיש שהבטיח מפלגת עבודה חדשה חוזר לתרבות הפרגמטיזם הקיצוני, תוך ויתור על כל ערך וכל עקרון, ותמורת סגן שר או ראש ועדה או מתנות פוליטיות אחרות מוכן להמשיך ולהיצמד לכיסאו, במקום לעשות את הדבר הנכון, לנהוג כאיש כבוד וללכת לחזק את האופוזיציה ולבנות אלטרנטיבה אמיתית לממשלת מרטין שלאף המתגבשת.

הוא מפחד להיעלם מהמפה הפוליטית אם יפרוש מהממשלה? אז בואו נעלים אותו מהמפה הפוליטית אם יישאר בממשלה, ונתחיל להבהיר למושחתים ולעלובי הנפש האלו – אנחנו שמנו אתכם שם, אנחנו משלמים לכם את המשכורת וההטבות. יש גבול לציניות, ויש גבול לשקרים.

אח, וולמארט וולמארט… עד מתי נאלץ לספוג את הדמגוגיה בגרוש עם חור שלך? השקרים, עיוות ההיסטוריה? ואני חשבתי שבתקופה שלך מערכת החינוך עוד לימדה איזה דבר או שניים בעלי ערך. אין לי כוח לזה, בחיי שאין לי, אבל אין ברירה.  

ראש הממשלה וולמארט אומר היום כי אסור לחזור על שגיאות מלפני 60 שנה. לפני 60 שנה, למיטב ידיעתי, היתה שנת 1946, והשגיאות שנעשו ב-1946 באירופה תוקנו כבר ב-1947, ועובדות יפה עד היום. 

חוץ מזה, אומר וולמארט ש"מאז השואה לא קם מנהיג של מדינה שמכריז בצורה גלויה שהוא קורא להשמדתה של מדינה". אם וולמארט מתכוון לומר שהיטלר הכריז אי פעם בצורה גלויה שהוא קורא להשמדתה של מדינה, אני חוששת שהוא קצת מפספס את הנקודה.  

אני אישית לא זוכרת התבטאויות של היטלר בעניין השמדת מדינות, אלא בעיקר בעניין השמדה של גזעים ו"טפילים חברתיים". מדינות הוא רצה בעיקר לספח, לצורכי לבנסראום. והבעיה עם היטלר, כמובן, לא היתה עם ההתבטאויות שלו, אלא בעיקר עם מעשיו. החל מניסיון הפוטש של 1923, דרך כל מיני דברים שקשורים לבריונים שמשתוללים ברחובות, שריפת הרייכסטאג, איחוד סמכויות הנשיא והקנצלר, ביטול חירויות האזרח, חרמות למיניהם, "ניקוי" הפקידות הבכירה, תוכניות המתת חסד של חולי נפש ונכים, ורק אחרי כל זה – סיפוחים, איחודים ופלישות, ורק אחריהם – "הפתרון הסופי". תהליכים קרובים ברוחם אני דווקא רואה בישראל של היום. הם בולטים במיוחד בדיבורים על "יציבות השלטון".  

וולמארט מנסה לטעון בהמשך שכהונתן הקצרה של ממשלות בישראל קשורה לחוסר יציבות בשיטת הממשל, ולא חס וחלילה בחוסר תפקודם של הממשלות והמוסדות, בשחיתות ובריקבון שפשו בהם, וחוסר המענה שהם נותנים לדברים שמעניינים את העם. הוא מרחיק לכת וטוען כי "יציבותה של מערכת פוליטית אינה נמדדת דווקא במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות". (ואיך שכחתי לציין את העובדה החשובה, שגם רפובליקת ויימאר סבלה מבעיה דומה של ממשלות שנפלו זו אחר זו) 

ברור, המערכות הרי לא צריכות לתפקד ולתת מענה לדברים שבשבילן הן קיימות. כל מה שחשוב זה שיהיה למדינה "בעל בית", שיוכל לעשות מה שבא לו, להעביר כל תקציב שבא לו, לצאת לכל מלחמה שבא לו, ללא קשר לרווחת הציבור או לאינטרסים של הציבור, בלי סיבוכים בירוקרטיים או בלבולי מוח של דמוקרטיה ייצוגית, ללא כל פיקוח מערכתי יומיומי. וזה בוודאי יבטיח יציבות. ואם לא, תמיד אפשר להקים משטרה חשאית. אני בטוחה שליברמן יסתפק בינתיים בתפקיד הראש שלה, ואף ישמח. אחרי הכל, תפקיד בכיר בקג"ב הפך את פוטין למה שהוא, והוא הרי המודל. ובאה יציבות לישראל.  

*** 

אז, וולמארט, לידיעתך – יציבותה של המערכת הפוליטית נמדדת אך ורק במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות, מול הציבור וזו מול זו. כשהמערכות לא מתפקדות, אם הן נגועות בשחיתות ובריקבון, שמופיע בכל גירוד של פני השטח, ולו הקל ביותר, אם הן לא מסוגלות להתמודד עם שום דבר בחיי היומיום – אם החקיקה היא בדיחה, האכיפה עוד יותר בדיחה, ההתנהלות הכלכלית של חברות ומעסיקים היא כמו במערב הפרוע, האלימות גואה, החינוך קורס, הבריאות על הפנים, הברונים שודדים והאזרחים פושטים רגל ועומדים בתור לבתי התמחוי, ובנוסף לכל הצרות גם צבא הגנה לישראל ומערכת הביטחון רקובים ומושחתים, ואינם מסוגלים לעמוד במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות אפילו במצב חירום, כפי שהתגלה בזרקור החזק שהיה המלחמה האחרונה – אז הבעיה לא נמצאת ב"שיטת הממשל".  

כל הדברים האלו, כולם, נמצאים בתחום סמכותך ויכולת ההשפעה שלך ושל שריך ושל הכנסת שלך, בשיטת הממשל הקיימת. כשאתה מדבר על שינוי שיטת ממשל, אתה מדבר אך ורק על התחמקות מאחריותך לעמוד במבחן היומיומי של התפקוד של מוסד ראשות הממשלה. ואם אתה באמת רוצה לשמור על תפקידך ואף להמשיך בו ללא בגידה עמוקה במדינה ובמייסדיה ובזכר השואה על ידי הפיכת ישראל לדיקטטורה פאשיסטית, עדיף שתתחיל לעבוד ותפסיק לזיין לנו את המוח.  

ואגב, תחליף כותב נאומים. הניסוחים המטומטמים האלו ממש מביכים.  

*** 

ואם נעשו טעויות מצידה של הקהילה הבינלאומית, הן לא התחילו לפני שישים שנה, אלא לפני 87 שנים, ב-1919. לטעות הזו קראו "הסכמי ורסאי", והיא שהולידה את היטלר כפי שאנו מכירים אותו. עוד שלב בלידתו של האיש היה הטעות שעשתה גרמניה ב-1923, אחרי ניסיון הפוטש. טעויות אחרות נעשו מצידה של הקהילה הבינלאומית בשנים שאחרי זה, כאשר סירבה לשמוע, להתייחס ובטח שלתמוך בגורמים בתוך גרמניה שהתנגדו להיטלר והסתובבו בעולם בניסיון להשיג תמיכה, ושמעו בעיקר שזה לא ג'נטלמני לדבר נגד הממשלה שלך בחוץ. גם הקהילה היהודית בארה"ב עשתה טעות, לאחר שלא המשיכה באיומים בסנקציות כלכליות למרות  שראתה שזה עובד לא רע אחרי ניסיון החרם על העסקים היהודיים שהתקיים, אם זכרוני אינו מטעני, ב-1934, ביום שבת, בקול ענות חלושה. 

ב-1946 כמעט ונעשתה עוד טעות כזו, אבל היא תוקנה ב-1947, עם "תוכנית מרשל", שהשיגה תוצאות שמחזיקות עד היום. בקיצור, להפיל את כל הטעות על אדישותה של בריטניה של צ'מברליין לנעשה באירופה וזלזולן של מדינות העולם ב"התבטאויותיו" של היטלר זו בדיחה עצובה במקרה הטוב. במקרה הרע, זו בורות מכוונת ודמגוגית למטרות של הישרדות פוליטית קטנונית. ונראה שוולמארט מוכן למכור את כולנו כדי להשיג את המטרות האלו. איך אומרים, the high cost of low prices. כמה מתאים.

מבחני אישיות זה דבר נחמד. בעיקר כאלו שאתה עושה באינטרנט ביום שבת בבוקר אחרי שקמת מוקדם מדי עקב הצקות של חתולים רעבים ולא הצלחת לחזור לישון. המבחנים האלו הם כל כך שקופים, ובדרך כלל, ההנחות שעומדות מאחוריהם הן כל כך שבלוניות, ובתוצאות אני תמיד שומעת בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע – איזה בן אדם נפלא ומרהיב אני, וכמה שאני באמת בדיוק מה שאני חושבת שאני. הרבה יותר קל להגיע לזה כשיודעים בדיוק מה רוצים… (הפעם יצא לי שאני Advocating Idealist. כמה אפרופרייט).

[הנה, זאת אישיותי המדהימה…]

אבל מדבר אחד ממש נמאס לי, וזה עניין הנשיות והגבריות. הסטריאוטיפיזציה המגוחכת, שממשיכה להניח בתוקף שאם אני נוטה יותר לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות, אז אני חייבת לקבל ציונים גבוהים בגבריות ונמוכים בנשיות (slightly low femininity…), מביאה לי את הקריזה. אני באופן אישי לגמרי אישה. כל הנטייה שלי לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות היא נשית מעיקרה, ושונה באופן די מהותי מנטיות שאפשר לתפוס אותן על פני השטח כדומות אצל גברים. והפסיכולוגיה, אפילו הפסיכולוגיה בגרוש הזאת – כי בסופו של דבר פסיכולוגיה בגרוש על כל גווניה משקפת בצורה טובה מאוד את ההנחות הממסדיות הכי שבלוניות – can do better מאשר להמשיך ולשמר מבנים קונספטואליים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי.

***

ואגב מבנים קונספטואלים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי, וששימורם כמות שהם מהווה רגרסיה שלא עוזרת יותר מדי לחיים – רציתי לומר כמה מילים בנושא מוסד הנישואין, לנוכח הממצא ה"מדהים" שבארה"ב הפכו הזוגות הנשואים למיעוט בקרב משקי הבית ( די מפתיע, לנוכח הצבעתם והסיבות לה ב-2004 (או שזה רק מראה מי הצביע בבחירות)). וגם בישראל השמרנית והחשוכה יש כבר יותר ויותר אנשים שמוותרים על המוסד הזה. הנושא קשור בעיני גם לאותה סטריאוטיפיזציה מגוחכת שלמעלה (ונדמה לי שהקשר די ברור).

אני באופן אישי תמיד חשבתי שזה מיותר. אולי פעם היה הגיון חוקי להתחתן (מעמד של ילדים, חלוקת רכוש וכו'), אבל היום גם את זה כבר אין, וכשרוצים למסד לצורך הבאת ילדים או רכישת נכס גדול, אפשר לעשות את זה כמו כל חוזה אחר. מעולם לא רדפו אותי חלומות על שמלה לבנה ומפרנס יציב, אולם אירועים מפואר או צ'קים, ואני די סובלת בחתונות של אחרים. 

ושלא תבינו לא נכון – אני לא איזו רדיקלית עם רסטות שמאמינה במין חופשי עם כל הבא ליד ובחירות מוחלטת (כזו שאין בה שום דבר לאבד). בסופו של יום ואחרי מחשבה מעמיקה על העניין, אני עדיין מאמינה במערכת יחסים מונוגמית עמוקה וארוכת טווח, שמבוססת על אהבה, כנות, אמון, פתיחות (עד כמה שאפשר) ותמיכה הדדית. ה"מוסד" הזה – הזוגיות המונוגמית וכו' (אפשר אפילו להגדיר את זה כאיזשהו סוג של משפחה גרעינית) נחוץ בעיני היום יותר מתמיד, בתוך העולם המשתנה בצורה כל כך עמוקה, והוא זיקוק של צורך ישן נושן, של האדם כיצור חברתי, שכוסה במשך כל הדורות מתחת לכל מיני מסגרות וסבל מהתערבות קשה של כל מיני מוסדות.

נכון, קשה יותר להשיג אותו ולשמר אותו כשהמסגרות קורסות, כשהמוסדות מאבדים את הסמכות שלהם, וכשהמציאות כופה עלינו יותר ויותר אטומיזציה. אבל, כפי שכבר נמצא פעמים רבות במחקרים רבים ושונים, הבדידות מזיקה לבריאות ומקצרת את החיים…

הליבה של מה שעמד פעם מאחורי מוסד הנישואין עדיין קיימת, וכל זמן שאנחנו עדיין בני אדם ולא רובוטים, היא תמשיך להתקיים. הצורות החברתיות להסדרתה – זה מה שהתיישן. החברה בגרסתה המערבית עברה תהליך של ליברליזציה, של גיוון – הארכת תוחלת החיים, הניוד ההולך וגובר (גלובליזציה, כאילו), טכנולוגיות חדשות, הגידול בחירות האישית (כלומר – הגידול במספר האופציות) – כל אלו הם לעניות דעתי דברים בעלי פוטנציאל חיובי ביותר, שבהחלט יכולים להוביל לעולם אנושי טוב יותר. הפחד מהם, שמתבטא תמיד ברצון לחסל את המגוון ולכפות מלמעלה צורת חיים אחידה שאינה הולמת יותר את המציאות, ולשמר מבנים קונספטואלים שאין להם יותר זכות קיום – זה הדבר המסוכן – מסוכן ברמה שפוגעת ביכולת ההישרדות.

והתשובה לסכנה הזו היא ממש לא אימוץ הגישה האנטי-הישרדותית של הריאקציה, כפי שבא לידי ביטוי בטוקבקים ובנפיחות אוויר חם מכיוון של פוליטיקאים ו"מובילי דעה" שונים, אלא בדיוק ההיפך מזה. לתת למושגים האלו להשתנות ואף למות, לאמץ בחום את השינויים והדעיכה האלו, ולנסות, מאחר ואנחנו בני אדם והמציאות היא משהו שאנחנו עושים, לכוון את השינויים האלו למקום טוב יותר.

והנה כך, מבלי משים (עלק), הגעתי לפואנטה האמיתית, ולקשר הרחב יותר – "מלחמת התרבויות" הנוכחית, ה"מלחמה" הצבועה שמציגה את ה"איסלאם" כאויב האולטימטיבי החיצוני שלה – הריאקציה היחידה ושיא החושך – כדי להסוות את האויב האמיתי, החיי ובועט מבפנים – ושלכל היותר ניתן לומר שגם האיסלאם סובל ממנו (כמו גם היהדות, הנצרות, הלאומיות וכל "שיטה" גדולה שעדיין עומדת), ובשל מעמדו ומצבו בעולם, הוא מבטא אותו כפי שהוא מבטא אותו.

איך אומרים, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. וזה גם לא יקרה. רוצים להילחם ב"איסלאם"? תתחילו בלהפסיק לשתף פעולה. גם עם מבחני האישיות…

קיומו של מוסד ייצוגי זה בסך הכל לא דבר רע. כמו שראינו בתאילנד, למשל, זה יכול להיות דבר מייצב ברגעי משבר קשים. שם זה אמנם מלך, אבל לנו אין היסטוריה של מלכים (ואין מה לקפוץ, לא שכחתי את מלכי ישראל, אבל 2,000 שנים זה לא טווח זמן בר ייחוס). ויתכן ששיקום המוסד הייצוגי הזה דווקא יכול להיות דבר חיובי, צעד ראשון בדרך לשיקום שאר המוסדות הרקובים והמנוונים שלנו.

אי לכך, הבוקר מצאתי את עצמי, לראשונה בתולדותיי, חושבת שהצעתו של הר וולמארט היא דווקא די חיובית. איך אומרים, לפעמים מתוך שלא לשמה. אלי ויזל לתפקיד הנשיא זה רעיון מצויין. קודם כל, בגלל שהוא יוצא (הרעיון ,כאילו), אפילו אם שלא במודע, נגד המנהג המגונה להפוך את המוסד הזה לפרס ניחומים (חחח) לפוליטיקאים שרוצים להיפטר מהם. אבל גם בגלל האיש עצמו.

אלי ויזל יכול להיות בדיוק האיש שאנחנו צריכים. אני באופן אישי אוהבת את איך שהוא מדבר וכותב, ולרוב גם את הדברים שהוא אומר. אבל בעיקר את האופן שבו הוא אומר אותם. הוא דמות ציבורית מוערכת בכל העולם, וכמו שהוא מביא כבוד לסיגט, הוא יכול להביא כבוד גם לישראל כולה.

עכשיו יש רק בעיה אחת – איך לשכנע אותו להסכים. אני מעריכה שהסיכויים קלושים, ובסוף ניתקע עם כל מי שיתמודד מול פרס.

Elie Wiesel's Foundation of Humanity

אורי דן מדבר היום בטור הדעות שלו ב"מעריב" על "הרוח הצ'רצ'ילית" של ממשל בוש, לנגד ה"רוח הצ'מברלינית" שהולכת וגוברת עם הנטייה למיאוס בבוש ולמעבר לתמיכה בדמוקרטים, כפי שעולה מהסקרים האחרונים לקראת הבחירות לסנאט ולקונגרס. הטיפשות הזאת לא מפסיקה להדהים אותי. ועוד יותר מדהימה אותי הסגידה הזאת לבוש, שמאפיינת את הפאשיסטים הישראלים, והטענה הנואשת והמגוחכת שהוא "ידידותי לישראל" ו"מבין את סכנת הפאשיזם המוסלמי הקיצוני לשלום העולם".

"סכנת הפאשיזם המוסלמי" שבוש מבין כל כך טוב היא בדיחה עצובה, סיפור שהומצא ונופח על ידיו בעקבות הפיגוע בתאומים, באמירת ה-"Crusade" הידועה ובכלל. בכל זאת, צריך איזה מחליף לקומוניזם הרשע והטוב. מאז שהחל במלחמת הקודש שלו ב"ציר הרשע", הסכנה הזאת רק הלכה והתגברה. וזה די ברור שהיא רק תמשיך להתגבר, כשהדיווח האחרון על מספר ההרוגים האזרחיים בעיראק מאז ה"שחרור" עומד על יותר מחצי מיליון מתים. מה שנקרא, נבואה שמגשימה את עצמה.

במקרה, אגב, יצא לי לצפות באופן יצירת הסכנה הזאת באמצעי התקשורת בארצות הברית, כחודש אחרי הפיגוע בתאומים, אחרי שבוש גילה שבאפגניסטן אין שום דבר מעניין (חוץ מסמים, כמובן). מחזה באמת מרתק למי שחקר התקשורת והשפעתה על העולם מעניין אותו. מייקל מור הציג את זה בצורה מרוכזת בסרטו המצמרר, פרנהייט 9/11 (וגם ב"באולינג לקולומביין", בהקשר אחר).

ובינתיים, בארה"ב הולכות ומתרבות הטענות שמר וו. הוא כנראה הנשיא הגרוע ביותר שהיה להם בכל הזמנים. הוא הכניס את המדינה לגירעונות מטורפים, החליש בצורה דרסטית את מעמדה בעולם, בכל הבחינות – גם כלכלית, נתן למוסלמים שדן כל כך מפחד מהם לקנות עוד ועוד נכסים בארה"ב, ולהאליברטון של צ'ייני כל חוזה שיקום אפשרי בכל מקום אסון בעולם, בעיקר עיראק. ומה שהם עשו עם חוזי השיקום האלו אפשר לגלות היום בכמה וכמה בתי משפט.

וכמובן שזה לא נעצר בחוץ. בבית פנימה, הוא עסק בעיקר בניסיונות להרוס את כל מה ש"דרך החיים" שהוא רצה ללמד את העיראקים מהווה בארה"ב. ממעצרים ללא משפט ועינויים ועד להאזנות סתר ללא צו; מקיצוץ אכזרי בכל דבר שמשפר את חייו של האמריקני הממוצע, כולל ביטחון, ועד לשפיכת ים של כספים על יחצ"נות, כולל תשלומים לעיתונאים ושליחת קלטות מוכנות מראש כסיפורי חדשות למערכות של כלי תקשורת גדולים;.ובל נשכח גם את הפרדוקס הרפובליקני הגדול, קיצוצי מסים בהיקף עצום (שהטיבו עם פרומיל מהאוכלוסייה) לצד ניסיון להתערב באספקטים הכי פרטיים של החיים, כמו נישואין, ילודה ומוות (כשהניסיון החמור ביותר בעיני היה ניסיון להעביר תיקון בחוקה נגד נישואי הומוסקסואלים).

והכי גרוע, ממשלו ה"צ'רצ'ילי" של בוש נמנע מלטפל בכלל בכל אחת מהבעיות החמורות שדן מדבר עליהן ועוד יותר מזה, עד לאותו רגע שהן הגיעו למשבר, ואפילו אחריהן. צפון קוריאה לא עוסקת בפיתוח גרעין מאתמול, וגם לא עושה את זה בחשאי. ועם זאת, ארה"ב מצאה לנכון להפר את הסנקציות הקודמות שהוטלו על צפון קוריאה. צפון קוריאה, אגב, גם מכניסה אנשים לתאי גזים. על זה אנחנו יודעים כבר כמה שנים. ועם זאת, היום אנו שומעים שבוש אומר שאין לו שום כוונות לצאת למלחמה בצפון קוריאה.

ובוש אפילו לא מחזיק במדיניות של "פייסנות" (או יותר נכון, בדלנות), כמו המדיניות שבה החזיק צ'מברליין. הרעיון שעומד מאחורי מדיניות החוץ שלו היא – אני גדול ושהעולם ישתחווה. בפועל, הוא מחזיק במדיניות של ילד בגנון, של "לא מדברים עם רעים", כלומר – שום דבר שאפשר לקרוא לו בשם "מדיניות". עם ידידים כאלו, שגם נוטים מדי פעם להרוס לנו עסקאות נשק גדולות, באמת אין לנו צורך באוייבים.

ממשל בוש כנראה הניח שכמעצמה החזקה ביותר בעולם, הוא יכול לעשות מה שבא לו ללא שיהיו לעניין הזה תוצאות. אבל העולם לא עובד כך, וכשארה"ב לא פועלת, נוצר ואקום, שאליו נמשכים כוחות אחרים, עם אינטרסים אחרים. סין, למשל. מעטים תרמו כל כך הרבה להתחזקות מעמדה של סין בעולם בשנים האחרונות כמו הנשיא וו. הוא חשב שסחר חופשי משמעו שהוא יוכל לכפות את תנאיו על העולם, ושה-WTO נמצא אצלו בכיס הקטן. הסתבר לו, למרבה ההפתעה, שזה לא בדיוק נכון.

ואגב, לידיעתו של דן – המפלגה הרפובליקנית, Great Old Party, כפי שהיא מכונה, לא צונחת עכשיו בסקרים בגלל איזשהו סוג של תבוסתנות שמאלנית, אלא לאחר שהתגלה פדופיל בשורותיה (טוב, פדופיל זה אולי מוגזם. הם היו בני 16), והסקנדל הולך ומתרחב גם לדובר הבית, שכנראה ידע על פעולותיו של אותו אדם. וזה רק סיפור נוסף ברשימה שהולכת ומתארכת של סיפורי שחיתות וניוון הקשורים לבכירים במפלגה.

הסיבה שהאמריקנים אומרים כי יעדיפו לתמוך בדמוקרטים היא שנקעה נפשם מהצביעות והשחיתות הזאת. הם ממש לא בטוחים שהדמוקרטים טובים יותר, אבל הרציונל אומר שכשאחד לא טוב, מנסים את השני. כך הם עושים מדי פעם. חבל בשבילם שהם לא עשו את זה ב-2004. נקווה בשבילם שיעשו זאת עכשיו.

***

דן, אגב, כמובן מברך על כך ש"בישראל, שטיפת המוח השמאלנית עדיין לא הצליחה להגיע להישגים דומים". גם זה לא מפסיק להדהים אותי, העובדה שמפרסמים דברים שנראים כאילו כתב אותם ילד בתיכון במקרה הטוב. במקרה הרע, הייתי בקלות יכולה לחשוב שמדובר בתרגום מהדר-שטירמר. כל המאמר הזה רצוף בבלה בלה פאשיסטי על ההסתה הערבית הנוראית וגינוי עקרון חופש הביטוי הדמוקרטי (כאשר הטיעון הוא שמה שהישראלים חושבים וכותבים על עצמם, דהיינו – ביקורת חופשית ופתוחה במדינה דמוקרטית – זו כמובן הסיבה לכך שהמוסלמים הולכים למחוק אותנו מהמפה). אם הוא היה חי בבלגיה, לא קשה לנחש למי הוא היה מצביע.

***

אגב, אני חייבת לומר שממה שקראתי, לא ממש הצלחתי לראות מה היתה תרומתו המדהימה של צ'רצ'יל למהלך מלחמת העולם השניה, חוץ מנאומים חוצבי להבות וציטוטים מרשימים, שהביאו לו אחר כך פרס נובל בספרות. הדבר המובהק היחיד שבולט זה שהוא הבין את היטלר יותר טוב מצ'מברליין, שחשב שכל מה שהיטלר רוצה זה לבטל את הסכמי ורסאי, ולא ראה בזה סיבה מספיק טובה לזניחת מדיניות הבדלנות המזהירה. וזה לאו דווקא אומר דברים טובים על צ'רצ'יל. כשהיה צריך, צ'מברליין נכנס למלחמה, ולהלן נאומו מה-1 בספטמבר 1939. בייסיקלי, נראה שכל הפייסנות הגדולה שבה מאשימים את צ'מברליין היתה המשך המדיניות של "אנחנו מעצמה גדולה, שהעולם יתיישר לפינו, ואת מי לעזאזל מעניינת צ'כוסלובקיה" (פלוס כל מיני "הו הו הו, אמהות מודאגות, אני איש שלום" וכו'). האמת, דווקא די מזכיר את בוש היום.

אני מתנגדת עקרונית לכל דבר שיוצא מבית מדרשו של אביגדור ליברמן. בעיני הוא אחד האנשים המסוכנים ביותר במדינה. מבחינתי, אם זה נראה כמו פאשיסט, הולך כמו פאשיסט ומשמיע קולות של פאשיסט, זה כנראה פאשיסט. ולכל דבר כמעט שיוצא מפיו של הר ליברמן יש הד, הד של אנשים אחרים שאמרו את הדברים האלו לפניו והשתמשו באותן הסוואות מתייפיפות, של סדר חייב להיות וביטחון מעל הכל וטרנספר – אבל מרצון (ואם לא יהיה רצון? אף אחד מאלו עוד לא הסביר לי מה יקרה במצב הזה) וחילופי שטחים ושבועות נאמנות ועוד כהנה וכהנה. וכבן אדם שמעוניין ללמוד מההיסטוריה, ולא לחזור עליה, ההד הזה והתגובות אליו לא מבשרים טובות.

אבל…

אם כבר הוא מעלה את העניין הזה של שינוי שיטת הממשל, ואפילו אם הוא מעלה אותו כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" לדבריו (כלומר, בעברית פשוטה למי שלא הבין – לקרב אותנו עוד צעד לדיקטטורה, רצוי, ככל הנראה, בראשותו), אולי כדאי לרכב על הגל ולהעלות על סדר היום את הפאק המרכזי, לפחות בעיני, בשיטת הממשל הישראלית. ז"א, עקרון הפרדת הרשויות. ליברמן הזכיר את העניין בכמה מילים, כדי שעניין הדיקטטורה שאליו הוא שואף לכאורה לא יהיה שקוף מדי. אצלו זה לא העניין המרכזי, אבל אצלי כן.

צריך לעשות שינוי בשיטת הממשל בישראל, אבל לא כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" או להגדיל את היציבות השלטונית. אימוץ של דברים כמו השיטה הנשיאותית נוסח ארה"ב (או החזרת הבחירה הישירה) זה חרטא. המבנה של ישראל הוא לא מבנה אמריקני, לא גיאוגרפית, לא פוליטית ולא מבחינת גודל האוכלוסייה. אני לא רואה שום אופציה הגיונית לעשות כאן ממשל פדרלי מרכזי לצד ממשלים מקומיים חזקים, ומעבר לשיטה של אלקטורים או שתי מפלגות נראה לי, במקום הזה, כמו סלילת דרך המלך אל הטוטליטריזם. גם שיטה נשיאותית כמו השיטה של פוטין לא נראית לי יותר מדי כמו חיזוק הדמוקרטיה ו/או היציבות, אלא אם דיכוי טוטליטרי נחשב בעיני מישהו כיציבות רצויה.

אבל ניתוק בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, קביעת מספר קבוע ובלתי ניתן לשינוי של שרים בממשלה, ביטול הרעיון שמשרה של שר זו מתנה, ולא תפקיד חשוב שמשמעותו מתחילה ונגמרת בשירות הציבור באורח מקצועי, ובחירת השרים על פי קריטריונים מקצועיים קבועים מראש והעמדתם לבחינה מול הפרלמנט בנושאי משרדם שתקבע אם מינויים יאושר או לא – כל הדברים האלו דווקא נראים לי כמו משהו חיובי ביותר. אם נוסיף על זה רפורמה בוועדה לבחירת שופטים, שתנתק אותה עד כמה שאפשר מהמשחקים הפוליטיים, זה יהיה אידיאלי. ואם אפשר, הייתי רוצה גם להכניס את עניין הדיווחים הפיננסיים והרפואיים.

בשינוי כזה בשיטת הממשל אני מוכנה לתמוך בלב שלם ובפה מלא. כל זמן שכל הקריטריונים יהיו שקופים, ושהבחינות שיעברו השרים המיועדים ישודרו במלואן בערוץ הכנסת. ושהמושג המתועב הזה, "שר בלי תיק", שחוץ מלהעיד עד כמה הנבחרים מזלזלים בציבור שבחר בהם אין בו כלום, יימחק לחלוטין מהלקסיקון הישראלי.