צפון קוריאה ופני העולם

לצפון קוריאה יהיה נשק גרעיני, ובעצם, נראה שכבר יש להם. זו עובדה מוגמרת, ככל הנראה. הניסוי הגרעיני שלהם היה הכל חוץ ממפתיע. כל מי שעוקב אפילו בצורה השטחית ביותר אחרי ההתנהלות בעניין, יכול רק לגחך לנוכח הגינויים וה"הפתעה".

מצד אחד יושב פסיכופט, שעושה מה שבא לו איך שבא לו, יום אחד אומר כן למשא ומתן, ויום אחרי זה פורש, רק כדי לחזור, ותוך כדי לבצע ניסויים. מהצד השני יושבות כמה מעצמות שהעניין מזיז להן את קצה הישבן. וזה לא בגלל תבוסתנות יתרה. מי שמדבר כאן על צ'מברלייניזם, לא מבין את העולם. זה עולם של רווח ועכשיו, וצפון קוריאה לא מזיזה שום דבר לשום שוק. סכנות ארוכות טווח? איומים אמורפיים וללא הגדרות זמן? אפילו הבורסות במזרח לא מתרשמות יותר מדי, יום אחד בלבד אחרי הניסוי.

וחוץ מזה, איזה סנקציות בדיוק העולם חושב שהוא יכול להטיל על המדינה, שמדיניותה היא התבדלות עד הסתגרות קיצונית מהעולם כולו? קיצוץ במשלוחי סיוע הומניטרי לתושבים, שסובלים מאחד ממשטרי הדיכוי הקשים שפועלים היום בעולם?

בין שיטות הדיכוי של הפסיכופט הזה, אגב, ניתן למצוא השקעת כסף בפיתוח נשק גרעיני במקום באספקת מזון לתושביו (או בלשון אחרת – הרעבת האוכלוסייה – 11 שנים רצופות של מחסור במזון), וגם בידוד תקשורתי קיצוני עד כדי איסוף מכשירי הטלפון הסלולריים מהאזרחים שכבר היה להם (כ-20 אלף באוכלוסייה של כמה עשרות מיליונים, לפי דיווח מ-2004. קווים יבשתיים יש פחות ממיליון) בעקבות איזה חשד לניסיון התנקשות. ואיך שכחתי, שימוש בתאי גזים נגד מתנגדי משטר.

כן, בצפון קוריאה יש מחנות ריכוז ל"מתנגדי משטר". בלפחות אחד מהם, מחנה 22, מתבצעים ניסויים כימיים על אסירים בתוך תאי גזים. ה-BBC שידר על זה תחקיר מבוסס עדויות של צפון קוריאנים ב-2004. הממשל הצפון קוריאני הכחיש, כמובן. גם הנאצים אמרו לאנשים במחנה ריכוז, ממילא אף אחד לא יאמין לכם. ובמקרה הנוכחי, אף אחד פשוט לא התעניין.

***

הסיבות ליציאה למלחמות היום הן מאוד ברורות. מי שעוקב אחרי הדברים רואה שיש להן, ובכלל, לרוב הדברים, שני רבדים. האחד הוא רובד של נפיחות אוויר חם על ידי פוליטיקאים ודיפלומטים, שמשתמשים בביטויים גדולים ושפה מליצית – מצד אחד הפחדה מפני סכנות איומות ונוראות, מצד שני התייפיפות מוסרנית על שחרור עמים, דרך חיינו ודמוקרטיזציה. השני הוא הדיווחים על העסקאות, הקצאות הכספים והתנודות במחירים של מניות וסחורות. השני הוא המציאות. בראשון אין שום דבר חוץ מצביעות.

אין כמעט דיווח מהסוג הראשון שבו ראיתי על המלצות לצאת למלחמה נגד צפון קוריאה. תאי גזים או הרעבת אוכלוסייה הם כמובן לא סיבה מספיק טובה, אבל מסתבר שגם נשק גרעיני. רובם המוחלט של ה"מומחים" (גם אצלנו אגב, כפי שנצפה אתמול בפורום "חדר החדשות" ב-ynet) טוענים שזה רעיון רע מאוד, ועדיף סנקציות. לקים ג'ונג איל, אגב, זה לא מפריע לטעון ש"סנקציות מלאות" זה מבחינתו הכרזת מלחמה כללית. אחרי הכל, מדובר בפסיכופט. אבל אם לחזור לעניין הסנקציות, זו כמובן הצעה מגוחכת, מאחר וכבר הוטלו על צפון קוריאה סנקציות בעבר, שהשפיעו כמו כוסות רוח למת. וזה לא שהן לא היו חמורות. בכל זאת, הן הובילו להפחתת הסחר עם יפן ב-85%.

וגם עכשיו, על מה הם מדברים, אם לא על סנקציות סחר, בדיקת מטענים שיוצאים ונכנסים לצפון קוריאה, ואולי גם הגבלות תנועת בכירים. כאילו שצפון קוריאה אכן ייבאה את החומרים שאפשרו לה לעשות פצצה בדרכים שניתנות לבדיקה על ידי מועצת הביטחון או whoever. וכאילו שמישהו מסוחרי הנשק הפרטיים שפועלים בחסות לא רשמית של ארה"ב, של סין או שלנו יפסיק לרגע אחד למכור להם נשק בדרכים לא רשמיות כדי לעשות עוד שקל וחצי (מיליארד וחצי,  יותר קרוב).

***

העיראקים ש"שוחררו" מעולו של סדאם, אגב, מתים בהמוניהם. הדיווח הכי מצומצם מדבר על 50 אלף אזרחים עיראקים שנהרגו בפעולות האלימות שמתרחשות במדינה מאז ה"שחרור" ועד היום. הדיווח היותר מרחיב, שפורסם ממש אתמול, מדבר על יותר מ-600 אלף אזרחים עיראקים (וכולל גם גידול במספר מקרי המוות מסרטן והתקפי לב). כמובן שהוא "שנוי במחלוקת". איך לא, לפני הבחירות בארה"ב. שנוי במחלוקת, בערך כמו הקשר בין סיגריות לסרטן ריאות לפי חברות הטבק, או הקשר בין כורים גרעיניים למטרות "שלום" והגידול בתמותת תינוקות.

ובאפגניסטן שמענו מנאט"ו לאחרונה, כי אם לא ישתפר  מצבם של האזרחים, הם עלולים לחזור לתמוך בצורה גורפת בטאליבן, המשטר המופלא שאין כמוהו בדיכוי נשים, שנציגיו, אגב, עדיין חיים, קיימים ובועטים במדינה האומללה הזאת. דו"חות שמספרם הולך ומתרבה ושמופקים על ידי כל מיני ארגונים וסוכנויות מכובדים מראים שמצב הביטחון בעולם רק הלך והתדרדר מאז שארה"ב פתחה במלחמת הקודש שלה על הטרור העולמי. אבל הרווחים של האליברטון צמחו ברבעון האחרון ב-50%. וזה מה שחשוב. משלם המסים האמריקני שילם בשנים האחרונות מאות מיליארדי דולרים כדי להגדיל את הרווחים של האליברטון ב-50%, ועימם את הונו האישי של סגן הנשיא.

ברגע שמשטרים, כלומר – מספר קטן של אנשים – יכולים להרשות לעצמם לבצע כל זוועה, ואין שום תגובה כי לאף אחד אין אינטרס, וברגע שהטווח הכי רחוק שחושבים עליו הוא העסקה הבאה, ואין שום תוכנית, יעדים, תשתית מוסרית או כיוון מוסרי אמיתי לפחות, זה מה שמקבלים. ולכן אין מה להתפלא על הצטרפותה של צפון קוריאה ל"מועדון הגרעין". ולא יהיה גם מה להתפלא כאשר ישראל תוגש על מגש של אטום לאחמדיניג'אד תמורת זכויות פיתוח ושאיבה באיזה שדה נפט גדול, או הרבה פחות מזה.

זה נשמע כל כך מופרך, עד שאנשים מוכנים להתעלם מאוסף הולך ומצטבר של עובדות, נתונים ודיווחים שמוצגים בפניהם (כמובן, באופן מפוזר ובליווי טונות של רעש דמגוגי) ולהמשיך להאמין באמונה עיוורת שקיימת מטרה אמיתית מאחורי הטירוף הזה, או שככה זה בעולם. אבל האמת היא שזה פשוט לא. זה סדר העדיפויות של עולם שאזרחיו אדישים לכל דבר, אפילו לעצמם, ומעדיפים לוותר או לפנות לסוג כלשהו של רגרסיה, אלימה או סתם תבוסתנית, העיקר שלא יצטרכו לחשוב או לפעול. ושוב, אני אגיד את מה שאני אומרת תמיד – השינוי של זה באמת תלוי רק בנו – אזרחי כל העולם, בעיקר העולם המערבי –  וזה בהחלט יכול להשתנות. והצעד הראשון חייב להיות המלחמה ברציונליזציות והמאבק בפיתוי שהן מהוות.

ענייני דיומא, והרבה מהם

עד שלא יוצאים מהחרא, ולו רק זמנית, לא מבינים עד כמה הוא מסריח. והחזרה אליו מלווה בתסמיני לוואי, שכוללים בחילה עמוקה מעצם המחשבה על כתיבה. לומר שהתגברתי ושאני עושה את זה בשמחה עכשיו יהיה שקר. אבל, מה אני אגיד לכם, ההצגה חייבת להימשך. לפחות בינתיים.

בכל מקרה, הרבה דברים קרו בתקופה האחרונה. שלא לומר, יותר מדי. ועם זאת, לא קרה שום דבר. הניוון והדלות של החברה האזרחית כאן ממשיכים לבוא לידי ביטוי חריף גם אחרי שהבנו שעבדו עלינו בצורה חמורה, ושכל ההרס, הרצח והחורבן הזה היה מיותר לחלוטין.

דבר אחד היה חסר לי מאוד בדו"ח המלחמה ששודר אתמול בערוץ 10, והוא הביקורת העצמית של התקשורת, או מינימום הכאה על חטא. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" (של מה??) נרדם בשמירה, ומרוב להט להשביע רצון התעכב בשאלה של כל כך הרבה שאלות והעלאה של כל כך הרבה דברים ידועים מראש, ולא מילא את חובתו האזרחית, הציבורית והמוסרית, לשאול אותן, hell, לצווח אותן מראש כל מיקרופון וכל מצלמה, כשעוד אפשר היה למנוע את ההרג, ההרס והחורבן. וזה בלי להזכיר אפילו את הניסיונות הפאתטיים לספק צידוקים ו"סיבות לאופטימיות" על ידי כל מיני עלובי נפש כמו אלון בן-דוד. כן, גילית מילואימניקים נחושים ומחוייבים להגנה על המדינה, שהמדינה גומלת להם על זה ביריקה בפנים (וזה, כמובן, אחד מהאנדרסטייטמנטים הגדולים של המאה). אני באמת מרגישה הרבה יותר אופטימית עכשיו.

***

והיום, בכלל חשתי אופטימיות עזה, לאחר שהשר הנכבד אופיר פינס אמר בהרמת כוסית לרגל ראש השנה שמפלגת העבודה צריכה לייצר אג'נדה לצורך שיפור הרלוונטיות. לתומי חשבתי שהצבעתי בשביל אג'נדה, טובה, יפה, מוצקה ואף עם הוכחות בפועל, כאילו "סוציאל-דמוקרטיה". ולתומי חשבתי שמדובר במפלגה השנייה בגודלה בכנסת. אם פינס לא זוכר על מה הוא רץ, או שלא ידע אף פעם, אני מוכנה בשמחה לשלוח לו חומר כתוב. כולל תקציבים ושיטות פעולה של חלק מהמיישמות המוצלחות. נגיד שבדיה. שיהיה לו מה לקרוא ביום כיפור, כשהוא עושה את חשבון הנפש שהוא טוען שכל כך נחוץ.

פינס, בעוד אנדרסטייטמנט מזהיר, אומר שהמלחמה בלבנון "הסתיימה אחרת ממה שציפינו". הוא מדבר על הקשקוש הזה של ועדת החקירה שכולם מדברים עליה (כן, ראינו מה יוצא מהן. מי שנאסר עליו להיות שר ביטחון בישראל הופך לראש ממשלה), ועל לקיחת אחריות, מילה שאף אחד אצלנו כבר לא זוכר מה משמעותה, בכל הרמות. אבל הדבר הכי יפה הוא הציטוט האחרון ששומפלבי מביא ממנו, שהולך כך: "הפוליטיקה עומדת היום בפני צונאמי. ראיתי שראש הממשלה נסחף בזרם הפופוליסטי ומבקש לשנות את שיטת הבחירה. כבר ראינו מה קרה בשיטת הבחירה הישירה, זה מה שצריך לשנות – את שיטת הבחירה? צריך לשנות את התרבות הפוליטית, את תרבות השקר, שמנהיגי מפלגות מדברים אחד בפה אחד בלב". 

חוץ מהקטע הפופוליסטי עם ה"צונאמי" (כאילו, נמאס כבר מהשואה, דה, אז עוברים לשחוק עד דק את האסון הבא?), אני מסכימה עם דבריו לחלוטין. הבעיה לא נמצאת בשיטת הבחירה (אפילו אם העובדה הזאת מפריעה לליברמן (אביגדור, כאילו), לחלום על לשחק בפוטין וגרוזני. כי כשהוא אומר "נשיאותי" הוא לא ממש מתכוון ל"מנהיג העולם החופשי" עלק), אלא בתרבות השקר הזו, שהיום ראש מפלגתו של פינס, עמיר פרץ, הוא נציגה הבולט ביותר, אפילו יותר מהר וולמארט ותורמי הנדל"ן.

אבל איך משנים תרבות פוליטית בלי חברה אזרחית? איך משנים תרבות פוליטית כשאף אדם שבאמת ראוי לכהן כנבחר ציבור לא מעוניין בתפקיד הזה ולמעשה מעדיף לברוח ממנו כמו מאש? ואיך משנים את התרבות הפוליטית כשהירושה הכי משמעותית שלה בתקופה האחרונה היא הנצחת הטמטום והבורות, הרדידות והייאוש המובנה, על ידי הרס מערכת החינוך? זו כמובן שאלת מיליון הדולר שלנו. לי אישית כבר אין שום רעיון. וזו עוד סיבה טובה לבחילת הכתיבה העמוקה.

***

ואגב תרבות שקר, כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על נושא המע"מ, הורדת המס הפיקטיבית שהירשזון כל כך נצמד אליה, גם אחרי המלחמה. בנק ישראל כבר התחיל ללחוץ עליו להעלות בחזרה את המע"מ באחוז האומלל הזה, והוא בשלו – חס וחלילה, ישמור השם אם נחזיר את המס הנורא הזה. עדיף לגזור כמה שיותר גזירות על כמה שיותר חלקים מוכי גורל בציבור מאשר לעשות את הדבר הנורא הזה. ולהלן – התקציב.

הורדת המע"מ באחוז היא מס פיקטיבי, אפילו לא רק כשמדובר בישראל. הפחתת מס שמסייעת רק לחברות גדולות ולאנשים שקונים מוצרים יקרים במיוחד. הורדת מע"מ של אחוז על לחם היא לעג לרש. וכשמדובר בישראל, כפי שעולה ממחקרים שעשו כל מאן דהו, מארגון אמון הציבור דרך כלכלני לאומי ועד למחלקת המחקר של הכנסת, הסתבר שאו שהחברות פשוט לא טרחו לציית לחוק, או שהן העמידו פנים שהן מצייתות לו ושלשלו את העודף לכיסן. בכל מקרה, הצרכנים לא הרגישו את הפחתת המס הזאת.

האם העובדה שהפחתת המע"מ לא עזרה לאזרחים בשום צורה עומדת מאחורי ההיגיון שגורם להירשזון להסיק שההכנסות ממע"מ לא מגיעות לאזרחים ופוגעות באוכלוסיות החלשות? כי האישה החזקה בעולם, הקנצלרית מרקל, שנראה שהדברים שהיא עושה בינתיים מתחילים לעבוד על הנייר (מה שמעניין את חברינו בממשלה, כזכור) (ולראיה נתוני האבטלה, הצמיחה והאינפלציה, הפחתת הגירעון למסגרת האיחוד האירופי לפני הזמן ועוד כהנה וכהנה), דווקא חושבת שהעלאת המע"מ ב-3% היא רעיון טוב מאוד. והיא רחוקה מאוד מלהיות קומוניסטית. או אפילו סוציאל-דמוקרטית.

בהזדמנות אחרת, אגב, קראתי בעיתון שמישהו העלה הצעה ממש חדשנית ומבריקה, להטיל שיעורי מע"מ שונים על מוצרים שונים, אבל האוצר כמובן דחה אותה מכל וכל, בטענה שמדובר בדבר מסובך מדי לביצוע. ובכן, במקומות כמו שבדיה כבר קיים דבר כזה – מע"מ של 6% על מוצרי יסוד ושל הרבה יותר מזה על מוצרי יוקרה. ובעולם הממוחשב ובמדינת היי-טק כמו ישראל, לטעון ש"זה מסובך" זו בדיחה מאוד עצובה.

ומה כל זה, ועוד הרבה יותר מזה, בא לומר? ששום גזירה בתקציב לא היתה נחוצה, שהכסף קיים באלף אלפי מקומות (פרט לעודפי התקציב שנבעו מתת-ניצול, הסתבר פתאום גם שיש עודפי גבייה ממסים), ושכל זמן שהחולירות המושחתים שם "למעלה" ימשיכו לקבל הוכחות יומיומיות שהנחת "הציבור מטומטם ונבער מדעת" שלהם נכונה, שום ועדת חקירה לא תעזור בכלום.

***

ואגב, אם כבר הזכרתי את מרקל, אני רואה פתאום שהבחורה טוענת שהר רצינגר, או ההולי פאפאס, בעצם קרא לדיאלוג בין הדתות בדבריו הקשים על האיסלאם בנאום שנשא באוניברסיטת רגנסבורג. אני לא יודעת, כשאני שמעתי חלק מהדברים האמורים, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאפשר להוציא את האדם מההיטלר יוגנד, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את ההיטלר יוגנד מהאדם. לפחות לא מהאדם הספציפי הזה. קדוש ככל שיהיה.

אני אגב באופן אישי חושבת שהאיש עומד בראש הדת הרצחנית, החשוכה, הנבערת והאיומה ביותר בעולם, שניתן לומר שהובילה או לפחות עמדה ברקע של הדברים הכי איומים מבחינה אנושית שהתרחשו בהיסטוריה, ממסעות הצלב ועד לשואה. קשה לי קצת להבין איך הוא מסוגל לדבר על עליונות התבונה, משהו זר מאוד לנצרות מהסוג שהוא עומד בראשה, זו שדנה בערך באותה תקופה של הטקסט שציטט אנשים למוות בעינויים בגלל גילויים מדעיים או תהיות פילוסופיות. ומה הקשר בין ה"רציונליות של האמונה" שמאפשרת את הדיאלוג בין הדתות האמור לבין ההתנגדות של קודמו בתפקיד לשימוש באמצעי מניעה באפריקה, ומיליוני התינוקות הנגועים באיידס שנולדו כתוצאה מזה?

נו, שויין. העיקר שעכשיו הוא חביב היהודים, נציג אותנטי של "גרמניה האחרת". חבל שגינתר גראס לא חשב על צירוף של איזו התבטאות אנטי-מוסלמית קטנה לווידוי המרגש שלו. ומצד שני, זה לא מפריע לו להיות בראש רשימת רבי המכר, אז what the hell.

***

ועוד קצת תרבות שקר לסיום: מסתבר שה"איום האיראני" הוא בסך הכל שידור חוזר של פרשת ה-WMD של סדאם. ולנוכח פרשת ה-WMD של סדאם, אני בהחלט מאמינה לסוכנות לאנרגיה אטומית. אבל כמובן שהנחת "הציבור המטומטם והנבער מדעת" הופכת גם את זה לחסר משמעות.

ובנימה אופטימית זו…

נחיתה קשה

ביום שישי לפנות בוקר חזרתי מחופשה בת שבועיים בברלין. לעת עתה, החזרה לכאן היא פיזית בלבד. מבחינה מנטלית ורגשית, אני סובלת מדיסאוריינטציה קשה.

זו הפעם השניה שאני מבקרת בעיר הזאת. האובססיה שלי בצורתה המיוחדת לי גרמה לי לחוש משיכה ארוכת שנים למקום, מבלי להיות בו אפילו, ובשנה שעברה מימשתי את המשיכה הזאת בפעם הראשונה בביקור של שבוע. והיא הסתברה כמוצדקת. אפשר לומר שהתאהבתי, ש"נוצר קליק". וזאת למרות שטרם הצלחתי לתפוס את העיר במזג אוויר נורמלי, ולמרות שאני בקושי יודעת גרמנית. בברלין, אני מרגישה שונה לגמרי מאיך שאני מרגישה בכל מקום אחר שבו הייתי בעולם (שזה כולל בינתיים מספר ערים באירופה ובארה"ב), ובטח מאשר כאן. טוב יותר, נכון יותר.

בביקור שעבר הקפדנו לכסות את רוב אתרי התיירות הגדולים, הדברים ש"חייבים לראות". זה הותיר אותנו תשושים ובלתי מסופקים. הפעם, התוכניות היו הרבה יותר גמישות, ונקבעו באופן ספונטני יחסית מדי יום ביומו ובלי דרישת היצמדות חזקה מדי. צורת התכנון הזאת הובילה לשבועיים מלאים בחוויות שונות לגמרי לעומת אשתקד, שעוד צריכות לעבור עיבוד.

***

אחד הדברים שתכננתי מראש לעשות היה לבקר במחנה הריכוז שנמצא כ-35 ק"מ מברלין, זקסנהאוזן (Sachsenhausen). אולי זה יפתיע אתכם, אבל מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז. בתיכון התנגדתי באופן ספונטני למה שאני מתנגדת אליו היום באופן קצת יותר מושכל, טיולי ה"עשרה מחנות בארבעה ימים". ואפשר לומר שתמיד קצת פחדתי מזה. אני מפחדת להרגיש יותר מדי, ואני גם מפחדת לא להרגיש כלום. יש לי "חזון" של ביקור באושוויץ, שאני מתכננת כבר זמן רב. אבל אני ממש לא מרגישה מוכנה לממש אותו. אז החלטתי להתחיל בזקסנהאוזן, גם כן, בלב לא שלם.

חיכיתי לשעת הכושר המתאימה, והיא הגיעה בבוקר גשום אחד, בערך באמצע השבועיים. תפסנו את ה-S-Bahn לתחנת אוריינבורג, ומשם לקחנו את האוטובוס המגיע למחנה. המקום נמצא בקצה של שכונת מגורים מאוד סימפטית – בורגנית למראה, עם בתים יפים, picket fences. אני עד עכשיו שואלת את עצמי איזה מן אנשים מסוגלים לגור שם, ועוד עם ילדים.

לא רציתי טיול מאורגן, ולא רציתי אפילו לקחת את האוזניות האלו של הביקור המודרך. הדבר האחרון שהרגשתי בו צורך הוא אינפורמציה, מעבר לדברים הכתובים. לקחנו רק את המפה של המחנה באנגלית. המקום גדול. רובו שטחים פתוחים. וירד מבול. המקום הספציפי הזה עבר שלוש תקופות של זוועה. הוא התחיל כמחנה מעצר למתנגדי המשטר הנאצי (מרטין נימולר המפורסם היה כלוא שם), המשיך כמחנה ריכוז, וכאילו שזה לא מספיק, אחר כך הוא היה גולאג. הסבל נמצא שם בכל רגב של אדמה, בכל פיסה של קיר. החשש שלי לא להרגיש כלום התבדה, אם כי אני עוד לא יכולה למצוא את המילים המתאימות. בכל מקרה, החוויה היתה קשה.

אבל מה שאני לוקחת איתי הוא לא משהו רע. באמצע רחבת המסדרים הגדולה והריקה, מיד אחרי כניסת ה"Arbeit Macht Frie" הצינית, באמצע גשם שוטף, ראיתי כמה פרחים צהובים, בודדים, יפים בצורה בלתי רגילה. תקראו לי סנטימנטלית שוטה, אבל הם גרמו לי להרגיש טוב לרגע. ואחר כך, כשחיכינו לאוטובוס בחזרה, הפסיק הגשם והשמש זרחה.

כשחזרנו לברלין, מזג האוויר היה פתאום נעים. בערב יצאנו, ישבנו לשתות מוחיטו במקום מלא בודהות שבכניסה שלו עומד בחור מדהב שיודע שלוש מילים בעברית, והמשכנו למקום אחר שבו עישנו נרגילה (במחיר מופרך). לילה אחרי זה היה הלילה הארוך של המוזיאונים, שהיה גדוש באירועים סוריאליסטים משהו, כולל פגישה ביזארית עם ראש עיריית ברלין (אגב, הוא מבקש למסור לכולם שלום על ישראל או משהו כזה), מופע כלייזמר ביזארי גם כן (שלפניו זכינו לשמוע את מקהלת בית הכנסת (כנראה) מסלסלת ירושלים של זהב) בגשם שוטף, ותערוכה מצרית עתיקה בשתיים בלילה.

הפרחים האלו, השמש הזאת והעיר הזאת גרמו לי לחשוב על ארנסט בלוך וספרו "העיקרון: תקווה" (Das Prinzip Hoffnung), ספר שלדעתי מוקדש כולו לניסיון לבסס את העיקרון של התקווה כעיקרון מכונן מבחינה פסיכואנליטית וכעיקרון מנחה לשינוי העולם. בעבודה שעשיתי עליו פעם קראתי לזה "פסיכולוגית הגבהים של ארנסט בלוך". וזה מתחיל מכך שחוסר התקווה, לדבריו, הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו. אני לא יכולה להסכים עם זה יותר, למרות הכל.

 

***

דיסאוריינטציה כבר אמרתי, אבל אני חייבת עוד כמה מילים. אני מרגישה קצת כאילו שחזרתי לבית הכלא אחרי חופשה קצרה מדי. ולא כל כך בא לי למצוא שוב את הכיוון.

משהו קטן וספונטני על גינתר גראס

גינתר גראס גוייס לוואפן SS בדרזדן כשהיה בן 17. זה היה לקראת סוף המלחמה, 1944 ליתר דיוק. שמענו על זה ועל התגובות הסוערות לזה בתקשורת בימים האחרונים. לומר לכם את האמת, אני לא רק שלא מתרגשת, אלא גם לגמרי לא מסכימה שזה מטיל איזשהו דופי בהתנהלותו ובמוסריותו מאז תום מלחמת העולם השניה ועד היום, או מעמיד את הפציפיזם שלו והעקרונות שלמענם לחם מאז באיזשהו סימן שאלה, ולו הקלוש ביותר. אם כבר, אני חושבת שההיפך הוא הנכון.

אם ב-1944 הוא היה בן 17, אזי שבעת עליית הנאצים לשלטון הוא היה בן 6. הנאצים, כזכור לכל מי שזוכר, פעלו רבות לביסוס שלטונם באמצעות הכוח החזק ביותר והקל ביותר להשפעה – ילדים ובני נוער. היטלר יוגנד, that is. גם גראס היה חבר בתנועה כזו. לפני די הרבה זמן מצאתי במכירת חיסול של הספרייה איזשהו ספר שכתב עיתונאי בריטי על השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השניה בגרמניה. בינתיים, הספר אבד לי ואני לא זוכרת מי כתב אותו או אפילו איך קראו לו (בא בזול, הולך בקלות…), אבל דבר אחד שהיה כתוב שם לגבי הדה-נאציפיקציה נחרת בזיכרוני. נאמר שם שהתוכנית הוציאה מתחומה את כל מי שלא היתה לו את האפשרות לגבש דעה אחרת קודם לכן. כלומר – מי שגדל כילד ובן נוער בתוך המסגרת של שטיפת המוח הזאת, נחשב כלא בר שיפוט.

זה מאוד הגיוני בעיני, התפיסה הזאת. ודווקא במסגרתה, הסיפור של גראס נראה לי כמו סיפור מעודד ומלא תקווה. אדם שבילה את כל שנות ילדותו תחת שטיפת המוח הזאת של הנאציזם, ששיאה השירות הקצר בוואפן SS, מתגבר עליה, מגבש לעצמו עמדות הפוכות לחלוטין מאלו שעליהן התחנך, ופועל כל חייו בכיוון ההפוך, הוא דוגמא חיובית לכך שאנשים יכולים להתגבר על החינוך שלהם, לכך שאנשים יכולים להשתנות לטובה. בעיני, זה רק מקור להערכה, ולאופטימיות.

אני לא לגמרי יכולה להבין את ההתנפלות הזאת עליו עכשיו. האיש הוא אולי זוכה פרס נובל, סמל ומופת, אבל הוא גם בן אדם. הרי ברור כשמש למה הוא לא שש לדבר על העניין הזה כל חייו. הסתירה העמוקה בין מה שעשה שהיה בן 17 לבין הדברים שעשה מאז ועד היום, אין לי ספק שברמה האישית היוותה עבורו מצוקה גדולה מאוד. למה הוא החליט לספר את זה עכשיו? אולי, כפי שאומרים הציניקנים, לצורך קידום מכירות לספרו החדש. ואולי אחרי כל כך הרבה שנים הוא הצליח לעשות איזשהו עיבוד של העניין, ומרגיש מספיק חזק כדי להתוודות עליו. ואולי לעת זיקנה הוא החליט שאינו רוצה לעזוב את העולם הזה עם נטל הסוד הנורא הזה.

יהיו סיבותיו אשר יהיו, זה לא משנה בכהוא זה את מי שהוא, את מה שעשה מאז, ואת מוסריותו. מוסר אינו מנותק מהאנושיות. מוסר הוא מאמץ אנושי אינסופי, יומיומי, בלתי פוסק למימוש האנושיות הזאת, "מותר האדם". אין ולא יכול להיות בו שום דבר "טהור", "נקי" או עקבי במאת האחוזים. בני האדם הם יצורים פגומים, לא שלמים ולא מושלמים. יש רבים שעצם ההכרה בזה גורמת להם לייאוש ולויתור על כל ניסיון לקיים איזשהו סוג של מוסר. ויש כאלו שמתוך ההכרה הזאת ממשיכים לנסות ולנסות. האנשים האלו הם שיאה של האנושיות בעיני, וגינתר גראס הוא אחד מהם. לא למרות הגילוי, אלא דווקא בגללו.

למה הוא מכר?

למה באמת לא קנה? ולמה לא עשה שורטים על המעו"ף?

עיתונאים במדינה הזאת, זה משהו מדהים. במקום שאנחנו רוצים להיות הוא, whistle blowers (חושפי שחיתויות, דהיינו) נחשבים לאנשים אמיצים שזוכים להיות אנשי השנה של ה"טיים". כאן, החבר'ה עושים עליהם את העליהום. מוטי קירשנבאום בכלל הרג אותי. בזמן האחרון האמת שהם די מעצבנים אותי, זוג החטייארים האלו, אבל במקרה עברתי בסביבה, ושמעתי אותו אומר משהו כמו שתום ליבו של חלוץ מובן מאליו, הרי הוא היה בטוח שננצח במלחמה, ובכל זאת מכר ולא קנה, אבל מה שחשוב כאן זה ההדלפה. מוטי? הקשבת לעצמך? זה פשוט ממש מביך, הטענה הזאת. ואחר כך אתם מדברים על התקשורת בסוריה? להם לפחות יש תירוץ – הם דיקטטורה. איזה תירוץ יש לכם להיות הפודלים של כל בעל שררה? אתם חיים בדמוקרטיה, אחרי הכל.

האמת, הטענה הזאת של קירשנבאום גרמה לי לחשוב. עד עכשיו חשבתי שאמנם לפי החוק זה לא מוגדר כ"סחר במידע פנימי", אבל בכל קנה מידה יש כאן עבירה אתית, וכמובן, בעייתיות בכך שהרמטכ"ל דקה לפני מלחמה מוצא זמן לשיחות נפש עם בנקאי ההשקעות שלו ולעשייה לביתו. אבל אחרי ששמעתי בחדשות את השתלשלות העניינים המפורטת, שאלתי את עצמי מה לעזאזל היה כל כך דחוף לחלוץ לצאת באמצע ישיבת מטכ"ל, אחרי שחטפו את שני החיילים, וכאמור, דקה לפני פריצת המלחמה, ולמכור תיק מניות בשווי של 120 אלף שקל? פתאום הוא היה צריך מזומנים? לא נראה לי.

אז מה עבר לו בראש? הרי אם הוא אכן היה בטוח שאפשר לגמור את הסיפור תוך מספר ימים באמצעות התקפות אוויריות, כפי שטוענים אנשים במטכ"ל שהוא היה בטוח, ואם הוא היה בטוח שאכן בעקבות ההצלחה הצפויה, לפי תחזיותיו, המצב באזור ישתפר לטובתנו ללא הכר, ואם הוא משקיע הגיוני ולא ספקולנט, אז הוא היה גם מעריך שהירידות של הימים הראשונים הם התגובה ההיסטרית הרגילה של המשקיעים למצב של אי יציבות, והתוצאות שהוא מתכוון להביא יביאו לעליות ניכרות בהמשך. במצב כזה, לפי הערכות כאלו, למכור זה אקט של טירוף. אז אולי הוא ידע שזה לא יגמר תוך כמה ימים ושהסיום לא יביא יציבות גדולה יותר לאזור? ואם אכן כך הוא הדבר, לא צריך לכלול את העניין הזה תחת ה"סחר במידע פנימי"? ואולי לדבר שוב על אחריותו על מותם המיותר של כ-150 בני אדם, במסגרת מבצע חסר מטרות וחסר הישגים, שבנוסף לכל הצרות, בוצע בשלומיאליות שקשה בכלל להאמין?

לעניות דעתי לא מדובר כאן רק בתיק מניות, אלא במשהו עמוק וחמור הרבה יותר. והאמת, אם זה היה רק תיק המניות, זה לא היה מזיז לי עד כדי כך. בכל זאת, כאן זה לא יפן, שבה נטפלים לנגיד הבנק המרכזי על השקעה שהוא ביצע לפני שנים רבות, כשהוא לא היה נגיד, בהתאם לחוק אבל עם בעייתיות אתית קלה, אפילו שהוא כבר מכר, ואפילו שהוא תרם הכל לצדקה. אבל זה לא רק תיק המניות, אלא בעיקר השלומיאליות, והדברים שאומרים היום המילואימניקים, והדברים שאומרים בתוך הצבא. והמכתב הראשון שהוא שלח לקצינים, לפי מה שנכתב בעיתון, שבו לא הופיע שום זכר הנופלים או תודה ללוחמים, אלא רק "אל תדברו עם התקשורת על המהלכים הצבאיים בלי אישור" או משהו כזה. חסימת הביקורת הפנימית, לדבריהם.

***

בארה"ב, על כל פגמיה, נהוגה שיטת checks and balances, שמהווה מחסום כלשהו לסחף לא דמוקרטי, לא משנה כמה לא דמוקרטי הוא הנשיא או כמה פגומים שיקוליו של הקונגרס. בין השאר, נהוגים שם בחוק כמה סוגים של disclosure. חשיפה פיננסית, חשיפת הפרטים הבריאותיים וכו'. מתוך עקרון זכותו של הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת, לא רצונו של הציבור לדעת. אין לבלבל בין השניים.

אפשר לשאול את עצמנו למה זה מעניין מישהו, מצב הפוליפים של בוש, ואפשר גם לענות – זה לא מעניין. מצד אחד. ומצד שני, אם ראש הממשלה סובל מהפרעה בי-פולרית ובזמן מלחמה מסתגר בביתו בעיצומו של התקף דיכאון ולא מתפקד, אנחנו צריכים לדעת את זה? נדמה לי שכן. אותו הדבר לגבי הכספים. זה לא כל כך מעניין אותי לדעת מה שווי המתנות שקיבל בוש אשתקד מבונו או מאחרים, וכמה בדיוק הוא מרוויח בתפקידו כנשיא. אבל אם נכנסו או יצאו מחשבונו של ראש הממשלה סכומי כסף גדולים לחברות או אישים מסוימים, אנחנו צריכים לדעת את זה. זהו אמצעי של פיקוח, הרתעה, שנמצא בידי הציבור, שאמור להיות מי ששולט במדינה. בכל זאת, דמוס-קרטוס. אם הם ממש רוצים להיות מושחתים, סביר להניח שיצליחו בזה. אבל לפחות שיתאמצו קצת.

אבל אנחנו כנראה כל כך התרגלנו לנורמות של השחיתות, עד כדי כך שנראה לנו שככה זה צריך להיות, ושמי שצריך לצאת נגדו הוא דווקא זה שחולק על זה שככה זה צריך להיות. אם הרמטכ"ל שמוכר מניות בבוקר של פריצת מלחמה מנסה להסתתר מאחורי הטיעון של "אדם פרטי", ויש כאן עוד מישהו שקונה את זה, זה סימן רע מאוד. עוד סימן לגסיסה המתמשכת של החברה האזרחית בישראל.

***

אגב, אני רואה עכשיו ב-ynet שהמחסור בציוד ובמזון לחיילים בזמן המלחמה נבע מ"חוסר תקציב". מעניין מאוד, הטענה הזאת. חוסר תקציב? אין כמעט אדם אחד שנתקל במערכת הזאת שלא יודע לספר על מספר הקצינים הבכירים ושאר הפונקציונרים שיושבים כל היום בקריה ומשחקים בסוליטר, הולכים הביתה בארבע, ויוצאים לפנסיה מרופדת בגיל 40. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות להוכחה הניצחת שלא חסר כסף במערכת הביטחון ובצה"ל. אין שום מחסור בתקציב. מפלגת העבודה אמרה בימים שבהם עוד היתה סוציאל דמוקרטית לרגע קצר, לפחות בתיאוריה, שבאמצעות התייעלות במערכת הביטחון ניתן לחסוך 2 מיליארד שקל בשנה. השאלה היא לא כמה כסף יש, אלא רק לאן הוא הולך. אז בבקשה ממך, מר ראש אגף לוגיסטיקה שדבריו על ביזת החנויות בלבנון הוצאו מהקשרם (לא שהציטוט השני היה יותר טוב, מותק), אם אין לך מה לומר, עדיף שתסתום את הפה.

החיים הקלים של גדי טאוב…

יתכן שגדי טאוב צודק לגבי סוג מסוים של ביקורות וסוג מסוים של אנשים. אני לא חפה מביקורת קשה וחריפה כלפי מה שמכנה את עצמו "שמאל" בישראל, בעיקר, אגב, שמאל מסוגו של גדי טאוב (ובלי קשר לדבריו הנוכחיים). אבל ההקשר שבו נכתבו דבריו של טאוב הופך אותו לצבוע מהסוג הירוד. כזה, כפי שכתב אחד המגיבים, שנהנה להשתכשך במימיה החמימים של זרמת הפאשיזם. שמאלן כשנוח.

כמובן, שגם בהתנגדות למלחמה הזאת לא חסר הממד האוטומטי של מי שלקח לעצמו את הנישה הזאת מלכתחילה, כל מיני טיפוסים הזויים תומכי סטאלין שסוברים שחרושצ'וב בוגד, ילדים שמאמינים באנרכיזם בלי להבין מה זה, ועוד כהנה וכהנה. אך לצידם היו גם אנשים ששאלו שאלות, שלאף אחד לא היו עליהן תשובות ועדיין אין, ושגם טאוב לא עונה עליהן כעת. הוא מדבר על "השמאל שלא ידע לשאול"? איפה השאלות שלו, לנוכח הכישלון הקולוסלי והצפוי מראש, לנוכח העובדה שעכשיו, אחרי חודש לחימה, הרוגים רבים, הרס עצום, אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה שממנה יצאנו, רק במצב קצת יותר גרוע?

גדי טאוב לקח לעצמו הפעם את הצד הקל. כנראה נמאס לו לחשוב. אין ספק שהרבה יותר קשה להסתכל על הטירוף מהצד, בלי להיות חלק ממנו, לצעוק ולצרוח ולחבוט את הראש בקיר מרוב ייאוש, על זה שהמדינה האהובה שלך נפלה לידיהם של חבורת מושחתים, רדודים ועלובי נפש, ש"סוחפים" אחריהם את ההמון באמצעות הקלישאה הכי שחוקה בתולדות היקום, מלחמה לא חשוב על מה. הרי ידוע לכל אורך ההיסטוריה המודרנית, שמלחמה לא חשוב על מה תמיד זוכה בתחילתה לשיעורי תמיכה מדהימים ולחוסר ספקנות "חסר תקדים". כשהתותחים רועמים, כמעט אף אחד לא שואל על מה ולמה הם רועמים. מהן המטרות, איך אנו מתכוונים להשיג אותן, ובאיזה מחיר. ומי ששואל, הוא "שמאל רדיקלי ואוטומטי". נו, באמת.

וגם מה הקשר לרדיקליות? הרי גדי טאוב, בניגוד לרוב בני האדם, בוודאי יודע מה זה רדיקלי, ובוודאי יודע שאין שום קשר מהותי בין הטלת ספק בנחיצותה של המלחמה הזאת וההתנגדות לה מהרגע הראשון לבין עמדות עקרוניות מסוג של "פוסט" או ביקורת שורשים מסוג כלשהי. באופן אישי, זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לחשוב על רווחתה של המדינה כולה והציבור שלה על כל אזרחיו, ולא רק על רווחתה הפוליטית של ממשלתה או יוקרתם של מנהיגיה וראשי צבאה. זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לקרוא לשקר בשמו, להגיד בקולי קולות – הם עובדים עלינו, הם מרמים אותנו, הם שולחים אותנו אל מותנו בשביל שום דבר. אין זהות בין רווחת המדינה ליוקרתם של מנהיגיה, ולהטיל ספק במניעיהם הפעם נבע מהמקום הכי ציוני שיכול להיות. 

ואגב, להיות פתי ולקנות בלי ביקורת את תסריטי האימה לגבי האיום הנוראי של האיסלאם, בעיקר לנוכח מה שאנחנו יודעים על העולם היום, ובעיקר מה שאנחנו יודעים על יצירת תסריטי אימה לצורך השגת תקציבים (בחיי, חבל שלא הקלטתי את מה שהיה לעמי איילון לומר בנושא ברגע של כנות), גם כן לא נראה לי כמו פטריוטיזם מי יודע מה.

***

החלטת האו"ם היתה סולם שנזרק לנו כדי שנוכל לרדת מהעץ הגבוה והמטופש שעליו טיפסנו. לא היתה לנו שום ברירה אלא לקחת אותו. חודש נלחמנו בחיזבאללה, וביום האחרון של הלחימה (עד כה. אני לא אופטימית) נורו 250 קטיושות. לנוכח הצורה שבה פועל ארגון הגרילה הזה, גם אם היינו שם עוד שנה, או 15 שנה, לא היינו משיגים יותר. כמו בפעם שעברה. הטילים ארוכי הטווח שהארגון קיבל, מקבל ויקבל מאיראן וכו' יהפכו בקרוב גם את עניין הליטאני לבדיחה עצובה על חשבונינו. הצבא הסתבר כלא מצוייד, לא ערוך ולא כשיר. בכל זאת, כשמקצצים באפודי מגן ולא במספר הפקידות לכל אלוף או בשאר השומן, ושלא דואגים למזון בבסיסים במצב של מלחמה, ככה נראים הדברים. האו"ם לא הציע שום פתרון מעמיק וארוך טווח לסוגיות שיצרו את המצב הזה, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו? לפי הרמטכ"ל, לקראת יצירת מנגנון לחילופי שבויים. בדיוק איפה שהיינו לפני חודש, בהבדל אחד – מספר חיילי יוניפיל שישרצו בדרום לבנון. הסכם מדיני משופר, אין ספק.

הממשלה המושחתת המשיכה להתנהג בשחיתות גם בעיצומה של המלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל בראיונות שלהם ירו טאוטולוגיות ומשפטים חסרי פשר, והפגינו עליבות וגיחוך שאין כדוגמתם. ועכשיו (ובזה אדון באריכות בקרוב) הם גם מקצצים קיצוץ רוחבי של 9% בכל משרדי הממשלה, ומגדילים את תקציב הביטחון לשיא של כל הזמנים במדינת ישראל, מסרבים להתחייב לפיצוי מלא, ומציעים להעלות מסים. בקיצור, ממשיכים להעניש את אזרחי מדינת ישראל על מחדליהם, בזמן שהם עצמם לא משלמים כלום, והחברים שלהם רק מרוויחים. וזאת אחרי שהם דיברו שוב ושוב על כמות העודפים המדהימה שצברנו. ועכשיו זה לא רק כסף, אלא גם 150 הרוגים.

אין לי שום צורך אפילו להעלות טיעונים מוסריים לגבי ה"אחר" כדי להתנגד לזה. לא היה צריך להיות גאון גדול או שמאלן רדיקלי כדי להסתכל על הדברים בראיה מפוקחת כבר לפני חודש, ולראות לאן זה מוביל. אבל, כפי שעולה מדבריו של טאוב, כנראה שככל שהסיבה עמומה יותר וקלושה יותר ותלושה יותר לנוכח המציאות, כך גדלה עוצמתו של הצורך ברציונליזציות. איך אומרים, "הטיעון לא משכנע. להרים את הקול". 

אני רק מקווה שהקריאות שכבר החלו ושככל הנראה רק ילכו ויתגברו להקמת ועדת חקירה רצינית עם שיניים שתחקור את המחדל הזה לא יגרמו לממשלה המופרעת הזאת למצוא סיבה להפר את הפסקת האש. אם כי, כמו שאמרתי, אני לא אופטימית.