ממשלת ישראל מזכירה לי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. ובאופן ספציפי, את אלי האולימפוס. ולמה אולימפוס, תשאלו? ובכן, ממשלת ישראל כיום מקיימת מספר קווי דמיון לאולימפוס היווני. כמוהו, היא מורכבת מיצורים מושחתים ומנוונים, מנותקים לחלוטין מהאנושות שלמטה, שפועלים על סמך גחמות וקפריזות. כמו האולימפוס, גם היצורים האלו מצטיירים לעיתים מזומנות כפתיים שניתנים למניפולציה על ידי אנשים שמעוניינים לבצע אותה, כמו למשל אנשי ה"מה שלא עובד בכוח…" וגו', וכמוהו, גם ממשלת ישראל נתפסת בעיני ההמון הנבער מדעת והסוגסטיבי כסוג של אלוהות שיש לסגוד לה ואין לחלוק על מעשיה. ויחסית להמון הנבער מדעת, מאחר והם יושבים על מקור הנקטר, תקציב המדינה והבירוקרטיה שלה, גם להם יש כוח יחסי "בלתי מוגבל".

אלי האולימפוס היווני לא היו עסוקים יותר מדי בלשלוט, ולא גילו עניין רב בתוכניות ארוכות טווח או רחבות היקף. רוב מה שהעסיק אותם היה משחקים ושעשועים, אל אל לפי נטיותיו והעדפותיו. אך בני האדם לא נותרו בוואקום, והיו נתונים גם אז לחסדיהם של כל מיני אופורטוניסטים אנושיים בעלי שאיפות אלוהיות. מצביאים וגנרלים, that is. בסך הכל, אפשר לומר שלפחות כאן, למרות שהמצאנו את המונותאיזם ואף עברנו היטב את תהליך החילון, לא התקדמנו יותר מדי באלפי השנים האחרונות.

אני חשה כך עוד לפני שפרץ המבצע הנוכחי (שאסור לקרוא לו מלחמה, כי אחרת הם יצטרכו לשלם), אבל ככל שהעניינים מתקדמים, התחושה הזאת רק מתחזקת אצלי. השאלה, מי בעצם שולט במדינה. האם מי ששולט במדינה הוא מי שנבחר על ידי העם כדי לעשות זאת, דהיינו, הממשלה, שמטרתה היא לקדם מדיניות רחבת היקף וארוכת טווח שקשורה לאינטרסים של העם, או שמא גורמים אחרים, שניצלו את פרצת החולשה שנוצרה אחרי הבחירות הנוכחיות כדי לקדם את האג'נדה שלהם על חשבון כל דבר אחר? מאחר ואני שואלת את השאלה הזאת, אתם יכולים להניח שאני נוטה לחשוב שהתשובה השניה היא הנכונה.

***

ראשית יש לדון ב"היסטוריה" של העניין הזה. כדאי להזכיר – הטריגר של ה"מלחמה" הזאת לא היו הקטיושות, אלא חטיפתם של חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר על ידי החיזבאללה, ולפניהם חטיפתו של גלעד שליט על ידי הפלסטינים. הדרישות של הצד החוטף אצל הפלסטינים היו שחרור נשים וקטינים שעצורים בישראל במעצר ביטחוני ומינהלי. החיזבאללה לקח נקודת פתיחה רחבה יותר למו"מ, ודיבר על עצורים ואסירים רבים, ביניהם כל העצורים הלבנונים.

בדיווח אז נאמר: "לחיזבאללה אף הייתה הצעה קונקרטית, שכורכת את שתי פרשות החטיפה – בצפון ובדרום: שחרור שלושת החטופים תמורת שחרורם של אלפי אסירים, כולל אלה הלבנונים שעוד מוחזקים בידי ישראל". ההתחממות הנ"ל הוגדרה כ"סיוט במערכת הביטחון", שתואר כך: "בפיקוד הצפון חששו מניסיון של חיזבאללה להסיט את תשומת הלב מעזה ללבנון…הבוקר התממש הסיוט".

חודש וחצי לפני חטיפת החיילים היתה התחממות נוספת, שבמסגרתה נורו לשטח ישראל בין שלוש לשבע רקטות, שפגעו באזור הגבול. צה"ל הגיב באופן נקודתי (בדיווח הזה, אגב, לבנון עוד לא היתה מונוליטיות אחידה של לוחמי גרילה והמגן האנושי שלהם, אלא מדינה שפועלים בה כוחות ותהליכים שונים. מאוד כדאי לקרוא את שתי הפסקאות האחרונות של הכתבה שבלינק כאן).

השר לביטחון פנים אבי דיכטר אמר ב-7.7, אחרי חטיפתו של גלעד שליט: "אם ישראל תצטרך לשחרר כלואים כדי להחזיר חייל, היא תעשה זאת. עשינו זאת בעבר תמורת שחרור חטופים ותמורת רגיעה. כולנו מקווים שגלעד שליט יחזור הביתה בריא ושלם ואין אפשרות אחרת. זה לא ניסיון שכנוע עצמי" (כמובן, דיכטר הבהיר שאינו מתכוון לשחרור אסירים במסגרת משא ומתן, אלא לשחרור אסירים במסגרת… מה, בעצם?)

ולמה לא, בעצם, לנוכח העובדה שתמורת שלוש גופות וסוחר סמים אחד שחרר אריק שרון 400 אסירים פלסטינים, 23 לבנונים (ביניהם מוסטפה דיראני והשייח עבד אל כרים עובייד), חמישה אסירים סורים, שלושה מרוקאים, שלושה סודאנים, לובי אחד, 59 גופות של לבנונים ומידע לגבי פריסתם של מוקשים בדרום לבנון.

שאול מופז, אגב, אמר אז, אחרי ההחלטה על קבלת העסקה, ש"צריך לצאת מכאן מסר לכל מי שמשרת בצבא, שאנו עושים הכל כדי להשיב את הבנים הביתה, כולל בעניינו של רון ארד. אנחנו צריכים לנהוג לא על פי כללי החיזבאללה אלא על פי כללי פדיון השבויים שלנו". לך עכשיו, שר התחבורה היקר, ותגיד את זה לשליט, רגב וגולדווסר, עכשיו – אחרי שנכנענו באופן טוטאלי לתכתיבי החיזבאללה.

***

ועכשיו נעבור במעבר חד לנובמבר אשתקד. עמיר פרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה. בנאום הניצחון שלו אומר פרץ, " אני רוצה לקבוע כאן מהו מעגל החיים החדש שעליו אנחנו מתכוונים להלחם. מעגל החיים הזה מורכב מכלכלה בשרות האדם, אדם בשרות השלום, שלום בשרות הכלכלה – וחוזר חלילה". בשדרות דיברו על "רעידת אדמה חברתית", ואף אמרו, "עם כל הכבוד לירי הקאסמים – אין ספק שזה מסוכן ומפריע מאוד – יש כאן אנשים שאין להם מה לאכול ונמצאים במצוקות חברתיות קשות מאוד". גם אלי מויאל היה גאה. "הוא הצליח לנצח את הגנרלים", שמחו שם. ארץ ישראל השנייה מול האחרת, אשכנזים מול מזרחיים, היו חלק מההתבטאויות.

פרץ עלה אחרי ניצחונו לקברו של רבין, הבטיח להמשיך בדרכו, ואמר: "אנחנו לא נרפה עד שיהיה הסכם של קבע שיבטיח את עתיד ילדינו בתקווה משותפת לאזור בטוח ולא לאזור שופע דמים. היום, עשר שנים לאחר רצח רבין, כל העם צריך לעשות חשבון נפש. כל אזרח צריך לקנן ולמצוא את הרבין שלו. רבין עבורי הוא המאבק באלימות, הדרך לקבוע סדרי עדיפויות, לטפל בעיקר ולהניח לתפל".

בין אז להיום היו גם בחירות. בקמפיין המשיך פרץ בקו העקבי של "כלכלה בשירות האדם, אדם בשירות השלום" וכו', והציע תוכנית כלכלית מפורטת, שכללה קיצוץ שנתי של 2 מיליארד שקל בתקציב הביטחון. 8 מיליארד ב-4 שנים. שמענו דברים רבים על הקשר בין הביטחון לכלכלה. במהלך הקמפיין, אגב, בנאום שנשא בכנס הרצליה, אמר פרץ "אצלי לא יהיו מסים חדשים ולא ילדים עניים". "בכוונתי להציע לציבור הישראלי מפת דרכים מוסרית הכוללת בתוכה גם פרק מדיני וגם פרק מדיני חברתי כלכלי", אמר.

***

מעבר חד נוסף, מאי השנה. אחרי הבחירות, המו"מ הקואליציוני והעברת תיק הביטחון לידי זה מלמעלה, עמיר פרץ. אותו אחד מהדברים שלמעלה פתאום אומר " קשירת תקציב הביטחון לרווחה – פופוליסטית", מתנגד לקיצוץ של חצי מיליארד (2 מיליארד בשנה? נעלמו כלא היו), ושרי מפלגתו נמנעים בהצבעה על התקציב, לא בגלל שהוא אינו כולל את כל מה שרצו עליו בבחירות בנושאים חברתיים, אלא "במחאה על הקיצוץ בתקציב הביטחון". פרץ מגדיל לעשות ואומר בישיבה, על הקיצוץ, "גורם בטחוני בכיר אמר לי כי מדובר באירוע הדומה למשיכת בלמי החירום במערכת". מממ…. גורם ביטחוני בכיר….

ברוורמן, אגב, לא הספיק להחליף את הדיסקט בזמן, ובאותו היום שבו אמר פרץ את אמירת ה"פופוליסטית", אמר: "על מפלגת העבודה לחרוט על דגלה שאת תקציב הביטחון יש לקצץ לטובת החינוך והרווחה. אלה נושאים עקרוניים אותם הבטחנו לקדם כדי שנוכל לבוא לבוחרים ולומר: הבטחנו – קיימנו". (דברי ברוורמן ופרץ – מבזקים ב-ynet)

התקציב, אגב, והקיצוץ, עברו. למגינת ליבם ומורת רוחם של ה"גנרלים". מופז נעלב, חלוץ הלך לפופוליזם לפי הגדרת פרץ מלמעלה ("קיצוץ בביטחון הוא קיצוץ בכלכלה ובחברה"), ובמטכ"ל נשמעו קולות "בכי ונהי".

***

ומה קרה מאז? כמה אירועים ביטחוניים שראינו כבר בעבר. שום דבר חריג באופן מיוחד. שום דבר שלא פתרנו בעבר באמצעות מו"מ או פעולות נקודתיות. אבל הפעם, החלטנו לצאת ל"מלחמה" (היום בג"ץ הורה למדינה לבסס עמדתה בנוגע לפיצוי עסקים בצפון. מי יודע, אולי בקרוב נוכל לקרוא לזה מלחמה בלי גרשיים). מטרות המלחמה? לכאורה, שחרור החטופים וחיזוק כוח ההרתעה הישראלי. בינתיים, החטופים נעלמו מסדר היום, ולגבי כושר ההרתעה, יש צורך לומר משהו לגביו אחרי שארגון שמונה כמה אלפים בודדים משפיט את צה"ל החזק עם כלי הנשק המתקדמים במשך יותר מחודש, ירי הרקטות רק מתגבר מדי יום ביומו, ואנחנו "נאלצים" לטבוח באוכלוסיה האזרחית, ליצור מיליון פליטים, חצי מהם ילדים, ובתוך כך גם למנוע מהם לקבל תרופות, מזון וצרכים בסיסיים בגלל ההיסטריה שלנו מהחיזבאללה? אחמדיניג'אד מעולם לא היה יותר רגוע.

ואם מסתכלים קצת על מה שקורה, ולא מפנים בכוח את הראש לכיוון השני, רואים שהטרמינולוגיה הולכת והופכת ליותר ויותר צבאית-מטומטמת, ופחות ופחות מדינית ואסטרטגית. מה המטרות היום? להרחיב את המבצע, להגיע עד הליטאני. למה? ככה. "כדי לפגוע בכל מה שהחיזבאללה מייצג". כמה שיותר עמום, כך יותר טוב.

ומה יש לשר הביטחון עמיר פרץ לומר בנושא היום? את זה: "שר הביטחון, עמיר פרץ, הציע להעלות מיסים לתושבי המרכז והדרום בשני אחוזים כדי לתקצב את המלחמה, או לחילופין לקחת מלווה ביטחון מן הציבור" (מבזק ב-ynet).

***

אז מי אמרנו ששולט במדינה? הממשלה? מיי אס. קונספירציה? באמת? לרוע המזל, המציאות עולה על כל דמיון. ולרוע מזלנו, גם הגנרלים של היום הם דגנרטים, לא רק הפוליטיקאים. איך אומרים, פעם ראשונה כטראגדיה, פעם שניה כפארסה.

***

עוד כמה דברים קטנים:

בשיטוטי וחיפושי נתקלתי בשני טורים של עופר שלח לאחר כניסתו של פרץ למשרד הביטחון. חומר קריאה מרתק.

מה יצא לנו מאזרח בביטחון?

פרץ, אל תירא

תהייה קלה – מה לא בסדר בתמונה הזאת? "ארה"ב וצרפת", מדווחות הסוכנויות, "קרובות להגיע להסכם על טיוטה בנושא המזרח התיכון". לא אמור להיות כתוב שם "ישראל ולבנון קרובות להגיע להסכם בנושא הפסקת אש"? מי זה ארה"ב וצרפת כאן בכלל? ואגב, למי שחושב שתמיכתה של ארה"ב חשובה ושהם החברים הכי טובים שלנו, מוטב שיקרא מוספי כלכלה ויעקוב אחר כל עסקאות הנשק הגדולות שהם מפוצצים לנו בחודשים האחרונים, חלקן עם לקוחות ותיקים כמו טורקיה. איך אומרים, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.

(ועוד אגב, יושב ראש פורום ישובי הגדר ומזכיר מושב מרגליות, איתן דוידי, רצית "לנצל את ההזדמנות". היא נוצלה. עכשיו אתה מרוצה?)

***

תוספות קטנות מהמשך היום: אגב שפה צבאית-מטומטמת, זה באמת שיא: "מוקדם יותר מתחו בכירים במערכת הביטחון ביקורת קשה על אולמרט ולבני: "אפשר היה לגמור את זה כבר. קונדוליזה שמונדוליזה, צריך לתת לצבא להתקדם במקביל לנושא המדיני". כן, נכון, זו לא המלחמה של ארה"ב וצרפת, והפסקת האש צריכה להיעשות על ידינו, אבל "קונדוליזה שמונדוליזה"? קשה להאמין.

ומשהו לשרת החינוך יולי תמיר, ציטוט שכבר הבאתי כאן: "המקום החשוך ביותר בגיהנום שמור לאנשים שנשארים נייטרליים בזמנים של משבר מוסרי". ההתבכיינות שלך עכשיו לא עושה שום רושם. מה בדיוק חשבת שיקרה?

ועוד משהו לפרץ – אחרי ההחלטה על קיצוץ של 6% במשרדי הממשלה והצעתך מהיום להעלות מסים, אתה עדיין חושב שלעשות קשר בין ביטחון ורווחה זה פופוליזם? 

בנעורי אהבתי מאוד את מילן קונדרה. הספרים שלו שימשו לי מקור השראה לא מבוטל ברמה הפילוסופית. מכשבגרתי קצת ולמדתי קצת, הערכתי אליו כהוגה דעות הלכה ופחתה, אם כי אני עדיין חושבת שהוא כותב נפלא, ותמיד תהיה שמורה לו פינה חמה בליבי, ותחושה נלווית נעימה בכל פעם שיוצא לי להרים כוס סליבוביץ' (בכלל, ספרות מהווה לעיתים תחושה נלווית נעימה לשתיה של כל מיני משקאות אלכוהולים שגרתיים פחות. לאריך מריה רימרק, למשל, שמור הקלבדוס).

לפעמים אני גם נזכרת בכל מיני קטעים שהשאירו בי חותם. למשל, בכל פעם שאני חושבת על פאשיזם או צנזורה, עולה לי בראש הקטע הזה של העורך שמדבר אל מכשירי ההאזנה שבביתו (ככה אני רוצה להתנהג כשליברמן (לא ג'וזף) יהיה כאן ראש ממשלה, פשוט). ומאתמול בבוקר אני חושבת על קטע אחד מתוך "אלמוות", שהולך כך:

"מתן כבוד לטרגדיה הוא מסוכן הרבה יותר מפטפוטי ילדים חסרי דאגה, האם אתה מודע לכך מהו התנאי הנצחי לטרגדיה? קיום אידיאלים הנחשבים לעולים בערכם על חיי אדם. ומהו תנאי המלחמות? אותו הדבר. מריצים אותך אל המוות מפני שלכאורה קיים משהו גדול מחייך. המלחמה יכולה להתקיים רק בעולמה של הטרגדיה. מראשית ההיסטוריה לא ידע האדם אלא את עולם הטרגדיה, והוא לא מסוגל להשתחרר ממנו. רק עידן קלילות הדעת יכול להביא קץ על עולם הטרגדיה. אנשים כבר לא מכירים את התשיעית לבטהובן מקונצרטים. הם יודעים רק את ארבעת הטאקטים מההמנון לשמחה שאותם הם שומעים יום יום בפרסומת לבושם "בלה". זה לא מזעזע אותי. הטרגדיה תסולק מהעולם כמו שחקנית זקנה וגרועה, ששמה את היד על ליבה ומדקלמת בקול צרוד. קלילות הדעת היא דיאטת הרזיה דרסטית. הדברים מאבדים תשעים אחוז ממשמעותם ונעשים קלים. באווירה כזאת, נעדרת כובד, נעלמת גם הקיצוניות. המלחמה תהיה בלתי אפשרית".

אתמול בבוקר, כשהוזכר לי שוב שפריס הילטון חשובה הרבה יותר מנתוני מאקרו בנוגע לכלכלת ארצות הברית, חשבתי על הקטע הזה, בעצב. זה כל כך נאיבי, לחשוב שבעידן קלילות הדעת המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אם כבר, בעידן קלילות הדעת המלחמה עוד יותר אפשרית, ועוד יותר מבחילה.

את אותו דבר שקונדרה כתב על התשיעית של בטהובן אפשר לכתוב היום על הפטריוטיזם. אנשים מכירים פטריוטיזם מפרסומות של סלקום (או שמא פלאפון?), ומקריאתה של שופרסל להעשיר אותה במסווה של משלוח חבילות לתושבי הצפון (שאני בטוחה שמחירן אינו מחיר עלות המוצרים ושינועם) וכדומה. אנשים מכירים את מדיניותה של ישראל ואת סיבותיה ליציאה למלחמה מפטפוטי שדרנים, פרשנים, יחצ"נים ואנשי פרסום, בעלי משכורות מנופחות ואגו מנופח לא פחות, שמלהגים ללא הפסקה בכל מדיום אפשרי. ואנשים מכירים עמדות נגדיות מסיפורי צבע על שקיות צואה. או בקיצור, סיקור שטחי ומגוחך. כותרות של רדיפת רייטינג. שעשועים ושעשועים. דיון? מחשבה? לא מבדר. NEXT.

דברים חשובים, כמו מצוקתם של עניי הצפון שנותרת ללא מענה, או התחמקותה של הממשלה מלהכריז מצב מלחמה כדי להימנע ממתן פיצויים מלאים ודאגה אמיתית לעסקים באזור, אם מופיעים בכלל, נעלמים מבלי שקיבלו כל תשומת לב. גם הם לא "בידור". הטרגדיה כבר מזמן איננה איתנו. הפארסה תפסה את מקומה. אין שום אידיאלים שגדולים מחיי האדם. גם חיי האדם עצמם כבר לא "גדולים מחיי האדם", אלא הופכים לכלי משחק בתוך ים ההבלים האינסופי. באווירה כזאת, הרבה יותר קל לרצוח בשביל כלום.

לעניות דעתי, ניתן ליצור מצב שבו המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אפילו בעולם הנוכחי. אבל המצב הזה לא יתבסס על קלילות דעת, וגם לא על טרגדיה. המצב הזה יתבסס על שיקול דעת אנושי במובן הכי רחב של המילה, שכולל בתוכו גם את התחומים המושמצים כל כך של הגוף והרגש. אפשר לעשות את זה, כמו כל התפתחות כזו במהלך ההיסטוריה, בין השאר באמצעות הרחבת הנגישות לידע ויכולת ההעמקה בו (ובאופן אישי, אני מאמינה שרוב בני האדם הם הרבה פחות מטומטמים ממה שמנהיגיהם עושים מהם, ומה שחסר כדי שיפסיקו לרצות להיות מטומטמים זה בעיקר תקווה).

דווקא חוסנם בתודעה ובפועל של הערכים המערביים, שבדרך כלל משמשים רק לצורכי צביעות, יהפכו אנשים כמו נסראללה לטריוויאליים במערך הכוחות הכללי, ליתוש קטן שעקיצתו הולכת ונחלשת. עידן קלילות הדעת, שמועצם ומקודם בתעשיית התקשורת שלנו, מנפח אנשים כמוהו לממדים עצומים, מעמיק ומרחיב את השפעתם, ומעניק להם את הניצחון על מגש של כסף. ולא בגלל חוסר פטריוטיות, אלא דווקא בגלל ה"פטריוטיות".

ועם זאת, יש לציין שלעיתים, כמו שאמר ניטשה, החיים רציניים מכדי להתייחס אליהם ברצינות.

המציאות חזקה מכל דמיון… אני לא קוראת עיתונים בדרך כלל (אינטרנט, רק אינטרנט), אבל אתמול במקרה נתקלתי בעיתון של שלשום ("ידיעות אחרונות"), וברפרוף מהיר נתקלתי בידיעה הבאה של איתן גליקמן, ואני לא נוגעת:

"שלשום בשעות הלילה המאוחרות הגיע כוח של חיילי גולני לנקודת הכניסה ללבנון סמוך למושב זרעית שבגבול הצפון. כמו בימי הלחימה האחרונים, העמיסו החיילים על הלאמות ציוד רב, אמצעי לחימה ומזון, שנועד לחלוקה בקרב החיילים.

אולם בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן צייתו הלאמות ויצאו למשימה הארוכה, הפעם נתקלו חיילי גולני בקשיים. בתום הליכה של כמה דקות בתוך שטח לבנון סירבה לפתע אחת הלאמות להמשיך במסע המפרך. החיילים משכו אותה שוב ושוב בניסיון להזיזה, אך היא נותרה בשלה – התעקשה ולא הסכימה לזוז.

בשלב מסויים החליטו החיילים להעביר שתי לאמות אחרות מסוף הטור לקדמתו בתקווה שהן ישדלו את חברתן הסרבנית להמשיך בדרכה. אולם המשכנעות השתכנעו בעצמן, והצטרפו לקבוצת מסרבות הפקודה. כעבור כמה דקות הבינו החיילים שלא ניתן להמשיך לנוע פנימה והחליטו לשוב לאחור".

יוחאי, אתה רוצה לשקול שוב את עמדותיך בנוגע לאינטליגנציה של הלאמה?

***

ריקי כהן שאלה שאלה שקצת מציקה לי (ולא מהסיבות שלה). היא שואלת – "כמה מאלו שחותמים ומפגינים נגד המלחמה הם בעלי ילדים?" אין לי מדגם סטטיסטי, אבל אני בהחלט מכירה לא מעט אנשים שמתנגדים למלחמה והם בעלי ילדים, ושאף נכחו בהפגנות ביחד עם ילדיהם. ועם זאת, השאלה במקומה. כשלאדם יש ילדים, הוא מאבד חלקים מסוימים ברציונליות שלו, חלקים מסוימים בחופש הפעולה המוסרי שלו. השיקולים הופכים למורכבים יותר, והפחדים לעמוקים יותר.

בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר, ב-20 ביולי 1944, השתתפו די הרבה אנשים עם ילדים, ולאחר הכישלון, גם ילדיהם מצאו את עצמם במחנות ריכוז. נכחתי לפני כמה שנים בהרצאה של בת של אחד מאותם אנשים, שאין לה טענות כנגד החלטתו של אביה, למרות המחיר הכבד שהיא נדרשה לשלם על דבר שלא היתה מעורבת בו. גם חסידי אומות העולם סיכנו, בעצם, את כל משפחתם, ולא רק את עצמם, בהחלטה המוסרית שקיבלו.

אבל זו שאלה מורכבת מאוד. מתי המצב הוא כל כך רע במובן המוסרי, שהפעולה נגדו הופכת לכל כך הכרחית, עד כדי כך ששום תוצאה לא משנה? מתי הכיוון הוא כל כך הרסני, עד כדי כך שהדחף לפעול נגדו מתגבר על הרגש הבסיסי כל כך, של אהבת הורה לילד, על כל השיקולים הקשורים אליה? אנחנו יודעים מההיסטוריה, שגם כשהמצב כן מגיע לנקודות האלו, עדיין, רוב האנשים עם הילדים מעדיפים לא לפעול בעצמם ועל סמך שיקול דעתם המוסרי כדי לשנותו, אלא מעדיפים להסתגר, להאמין, להיצמד לרוב, בתקווה שאולי זה יפסח עליהם ועל ילדיהם.

ויש בכך מן הפרדוקסליות, מאחר וזה בדיוק מה שמאפשר לעולם להמשיך ולהיות כל כך רע, ולהעמיד גם את הילדים האלו בפני אותן דילמות בדיוק כאשר הם הופכים לאנשים מבוגרים. תמיד אומרים שצריך לשנות את העולם או לעשות כל מיני דברים "למען עתיד ילדינו". בפועל, אנחנו לא באמת עושים את זה, ולעיתים קרובות מדי משתמשים בילדים האלו כתירוץ למה אנחנו לא עושים את זה.

ולגבי המלחמה בלבנון, השאלה אינה הוגנת. כי אם אני חושבת שהמלחמה הזאת הולכת בדרך ההפוכה מהדרך שתאפשר לילדיי העתידיים לחיות במדינה בטוחה יותר וטובה יותר, אם אני לא מסכימה עם הטענה שזו "מלחמת אין ברירה" למען עתיד ילדיי העתידיים האלו, מכל הסיבות והשיקולים המוסריים והפרקטיים שכבר ציינתי כאן, וחושבת, למעשה, שהמצב בדיוק הפוך, אז קיומם או אי קיומם של ילדים בחיי לא היה אמור לשנות בעצם את עמדתי כלפי המלחמה הזאת, חוץ מאשר במישורים הלא רציונליים והא-מוסריים של הפחד. השאלה הזאת לא מתייחסת לעניין הזה, ועושה מניפולציה לצורך הצדקת טיעון באמצעות העלאה של רגשות שאינם קשורים אליו. אני לא שופטת לחומרה את ההחלטות שמקבל אדם עם ילדים, גם אם איני מסכימה איתן. אבל קצת יותר יושרה בעניין הזה לא היתה מזיקה.

במקרה נתקלתי באוסף של ציטוטים, ומהם קיבצתי את הרלוונטיים ביותר לסוגיות הבוערות של היום, ושקשורים לכל הנושאים עליהם שפכתי כאן מילים למכביר. קצת חומר למחשבה, אף פעם לא מזיק. (טוב, תלוי את מי שואלים. גבלס דווקא היה חולק עלי).

אכן, צודק המגיב חייש, ולהלן תרגום זריז (ופתוח לביקורת) של הציטוטים:

"The people can always be brought to the bidding of the leaders . . . All you have to do is to tell them they are being attacked and denounce the pacifists for lack of patriotism". (Hermann Goering)

תמיד אפשר לגרום לעם לעשות את רצון מנהיגיו… כל מה שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים, ולגנות את הפציפיסטים על חוסר פטריוטיות. (הרמן גרינג)

"What good fortune for those in power that the people do not think". "It also gives us a very special, secret pleasure to see how unaware the people around us are of what is really happening to them". (Adolf Hitler)

איזה מזל טוב יש לאנשים שנמצאים בשלטון שהעם לא חושב … זה גם גורם לנו הנאה מיוחדת וסמויה לראות עד כמה האנשים שמסביבנו אינם מודעים למה שבאמת קורה להם. (אדולף היטלר)

"If you tell a lie big enough and keep repeating it, people will eventually come to believe it. The lie can be maintained only for such time as the State can shield the people from the political, economic and/or military consequences of the lie. It thus becomes vitally important for the State to use all of its powers to repress dissent, for the truth is the mortal enemy of the lie, and thus by extension, the truth is the greatest enemy of the State". (Joseph Goebbels)

אם אתה מספר שקר גדול מספיק וממשיך לחזור עליו, בסופו של דבר אנשים יאמינו בו. ניתן לשמר את השקר רק כל זמן שהמדינה יכולה להגן על אנשיה מההשלכות הפוליטית, הכלכליות ו/או הצבאיות של השקר. בשל כך, חיוני וחשוב שהמדינה תשתמש בכל כוחותיה כדי לדכא מחלוקת (או – התנגדות), כי האמת היא האויב הגדול של השקר, ולכן האמת היא האויב הגדול ביותר של המדינה. (יוזף גבלס)

***

"War will exist until that distant day when the conscientious objector enjoys the same reputation and prestige that the warrior does today". (John F. Kennedy)

המלחמה תמשיך להתקיים עד לאותו יום רחוק שבו המתנגד המצפוני יהנה מאותם מוניטין ויוקרה כמו אלו שמהם נהנה הלוחם היום. (ג'ון פ. קנדי)

"Few of us can surrender our belief that society must somehow make sense. The thought that The State has lost its mind and is punishing so many innocent people is intolerable. And so the evidence has to be internally denied". (Arthur Miller)

מעטים מאיתנו מוכנים לוותר על האמונה שהחברה חייבת איכשהו להיות מובנת והגיונית. המחשבה שהמדינה איבדה את דעתה ומענישה כל כך הרבה אנשים תמימים היא בלתי נסבלת. ולכן יש להכחיש מבפנים את העדויות. (ארתור מילר)

"I am a firm believer in the people. If given the truth, they can be depended upon to meet any national crisis. The great point is to bring them the real facts". (Abraham Lincoln)

אני מאמין גדול באנשים. אם נותנים להם את האמת, ניתן לסמוך עליהם שיעמדו בכל משבר לאומי. הנקודה העיקרית כאן היא להביא בפניהם את העובדות האמיתיות. (אייב לינקולן, חבר שלי)

***

"The darkest places in hell are reserved for those who remain neutral in times of moral crisis". (Dante)

המקום החשוך ביותר בגיהנום שמור לאנשים שנשארים נייטרליים בזמנים של משבר מוסרי. (דנטה)

"One of the penalties for refusing to participate in politics is that you end up being governed by your inferiors". (Plato)

אחד מהעונשים על סירוב להשתתף בפוליטיקה הוא שבסוף אתה מוצא את עצמך נשלט על ידי אנשים נחותים ממך. (אפלטון. הפילוסוף, לא הבלוגר)

"Never doubt that a small group of thoughtful committed people can change the world: indeed it's the only thing that ever has!" (Margaret Meade)

אל תפקפקו לרגע בכך שקבוצה קטנה של אנשים חושבים ומחוייבים יכולה לשנות את העולם. למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם עשה את זה. (מרגרט מיד)

את אוגוסט אני פותחת בקינה. קינה על "ימי התום", הימים שעוד אפשר היה לקיים במדינה הזאת שיחה אמיתית בין בני אדם, שכוללת חילוקי דעות, אפילו עמוקים. קינה על השרידים האחרונים של התרבותיות, החום והאנושיות שפינו את מקומם לקור וברוטליות, אי רציונליות תהומית ושום יכולת ליצור איזשהו גשר על פני התהום הזאת.

לו הייתי סופיסטית, הייתי דווקא מאושרת בימים האלו. מעולם לא היה קל יותר לנצח בוויכוח כמו היום. כל דיון שמסתיים בזה שהצד השני לא עונה על אף שאלה, לא מספק שום רציונל ולא מסוגל להסביר שום דבר, ובתגובותיו הוא מתדרדר למטח של כינויי גנאי וקביעות פסאודו-אקסיומטיות מגוחכות וחסרות בסיס, הוא ניצחון בנוקאאוט. אבל אני לא סופיסטית. ושונאת ניצחונות שבאים בקלות רבה מדי ובפועל אין להם שום משמעות.

זה גם דבר מפחיד מאוד בעיני, האילמות הרועשת והטמטום מרצון של הצד השני של הוויכוח, שרק הולך וגדל. זה כאילו שהצד השני אומר – התייאשתי מלחשוב. התייאשתי מלנסות להבין. אני מקבל אוטומטית את מה שמאכילים אותי כל בעלי האינטרסים, לא מטיל ספק, לא שואל שאלות. אין שיחה, אין מגוון של דעות, אין ניסיונות לשכנע. יש רק בוגדים ופטריוטים, שחור ולבן, טוב ורע, כמו באגדות. זו מלחמה צודקת (ולמי אכפת מה זה צדק), מלחמת אין ברירה (ולמי אכפת מה זה ברירה), וכל דבר שנעשה במסגרתה מוצדק אוטומטית. המטרה מקדשת את כל האמצעים, אפילו אם אף אחד לא יודע מהי המטרה הזאת בדיוק.

ושאר מילות התואר פומפוזיות בהתאם – סרטן, ציר רשע, איום קיומי על הציביליזציה המערבית (ולמי אכפת מה זה בכלל, הציביליזציה הזאת). אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מאוד מצחיק. אנשים, כולל וולמארט, נשמעים כאילו שהם מקריאים מאיזה ספר של טולקין, מרוב פומפוזיות והסתכלות שטחית על החיים. רק שוולמארט עושה בזה שימוש ציני. והאחרים כנראה באמת התייאשו מחיי האדם הקשים והמורכבים שלתוכם נולדו.

ופעם, בימים קשים אחרים, בשנת 2001, זמן קצר לאחר התקפת הטרור על מגדלי התאומים, הייתי חברה בפורום התנחלויות ב-ynet. היו שם כל מיני אנשים. ממתנחלים משיחיים ועד שמאלנים מגילמן. והיתה שיחה. אנשים דיברו זה עם זה, ניסו לשכנע זה את זה, פירטו, נימקו והסבירו. וגם אם המחלוקות התבררו, לאחר שיחה ממושכת, כמחלוקות ערכיות ובסיסיות, היתה אחווה אנושית כזאת, פשוטה, בין אנשים שאפילו לא נפגשים פיזית (חוץ ממפגש פורום אחד). אף אחד כנראה לא שכנע שם אף אחד לשנות את אמונותיו הבסיסיות, אבל כשיש שיחה, יש התקרבות. אפילו אם לא מסכימים, לפחות יכולים להבין. עד לנקודה שממנה אפשר לנהל משאים ומתנים, להגיע לפשרות ודרכי ביניים.

האנשים האלו נעלמו לי בינתיים. עברו הרבה מים בירקון. ימי טרור אינטנסיביים, "התוכנית להבראת כלכלת ישראל", ההתנתקות כפי שהתבצעה. ימים קשים ושוחקי סולידריות או כל סוג של רציונליות אנושית. המרקם של הפורום הווירטואלי, שגם ככה הוא קשה לתחזוקה, התמוטט די מהר. ומאז, במקום שיחה, רצון להתקרבות, באה הסתגרות קיפודית. במקום משא ומתן – חוסר סובלנות תהומי. במקום הסברים וניסיונות לשכנוע – קללות. ההתבהמות והזוהמה הטוטאליטרית חלחלו לכל מקום. ובעיקר הייאוש.

כי זה מה שאני רואה בכל התמיכה הגורפת והעיוורת הזאת במלחמה המטומטמת והמיותרת הזאת, בכל ההתקפות על התקשורת הלא פטריוטית ובכל ההצדקות חסרות כל ההיגיון לכל הדברים הפסיכיים לגמרי שהממשלה הזאת עושה. ייאוש מטורף. מוטרף. ייאוש טוטאלי וגורף.

***

אף אחד לא באמת יודע למה זה קורה, על מה נלחמים, מה המטרות של המלחמה או איך הצעדים שנעשים משרתים את המטרות שמדי פעם מגמגמים (או צווחים) לנו כל מיני גורמים צבאיים או מדיניים בתקשורת הלא פטריוטית. בין הגמגומים האלו לגבי מטרות ובין מה שקורה בפועל קיימת רק סתירה. אף אחד לא יכול להסביר גם, למשל, לאן בדיוק הולכים 400 מיליון השקלים שהועברו לביטחון, אם ממשיכים לשלוח הוצאה לפועל למילואימניקים וחיילים שנשלחים לקרב מתלוננים על הציוד שניתן להם. ואף אחד לא יכול להסביר מדוע ניצול עסקי ציני של אנשים במצוקה מוצג כמו גל של פטריוטיזם גואה, ולמרבה הזוועה גם משכנע בהצגתו זו.

אף אחד לא יכול להסביר גם איך יתכן שמבחירות חברתיות-כלכליות לפני ארבעה חודשים הגענו למקום שבו אנו עומדים היום, ואיך בדיוק אלו שלא נתנו בהם אמון לפני ארבעה חודשים, עם שיעור ההצבעה הכי נמוך בתולדות המדינה וכנסת שאין בה שום מוקד כוח משמעותי מבחינת מספר המנדטים, פתאום הופכים לגיבורי ישראל ומושאי הערצה עיוורת. עוד לא שמעתי עד לעצם היום הזה, בכל 20 הימים שחלפו, אפילו טיעון אחד שיש בו טיפה אחת של היגיון שנותן תשובה על אף אחד מהדברים האלו.

אבל כולם מתעסקים באיכות ההסברה. ומשבחים את ביבי. האיש שלפני ארבעה חודשים בקושי הצליח לגרד 11 מנדטים מקרב כ-60% מבעלי זכות הבחירה, וזה אחרי קמפיין הפחדה ממושך. כולם, גם אותו ערוץ שלפני ארבעה חודשים עשה עליו סרט תעמולה שכאילו יצא מתוך 1984 (שתי דקות השנאה), כולל מומחים לשפת גוף וכדומה. אז כן, הוא טוב בלסתום פיות של מגישים בריטים על ידי התקפות מגוחכות ולא רלוונטיות, אבל גם הוא לא מצליח להסביר את מה שאי אפשר להבין.

כמה זמן זה יחזיק ככה, הייאוש הזה שמתחזה לפטריוטיזם? ומה יבוא אחריו?

בחיי, כל מילה שכותב הבניוביץ' הזה מקפיצה אצלי איזה שניים שלושה פיוזים. אני פשוט חייבת להפסיק לקרוא אותו, זה מזיק לבריאותי. ואני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לו, האטימות המתנשאת הזאת, אבל אני מעדיפה לחשוב שזה מרדיפת רייטינג (ככה אני יכולה לתעב אותו פחות). בכל מקרה, עכשיו הוא "מתנצל", מסוג ההתנצלויות שמאפשרות להכשיר את הדרך להרבה דברים טובים. אני ממש מרגישה צורך להתנצל בפני העולם על ההתנצלות הזאת. אבל יתכן שהוא סתם לא מבין כמה דברים, ולכן אולי כדאי לנסות ולפנות לטוב שבאדם, ולהעמיד אותו על טעותו.

אז תבין, בניוביץ', שגופתו הקטנה של עומר פסחוב אינה מצדקת את 37 הילדים הטבוחים בכפר כנא. תבין גם שתחושת חמלה ואהדה כלפי הילד פסחוב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומשפחתו שנותרה אחריו, אינה מייתרת את תחושת החמלה והאהדה כלפי הילד ממשפחת שלהוב או חאשם – שאת שמו הפרטי ושיוכו המשפחתי המדויק לא הצלחתי למצוא – ילד שהועף מהבניין ונפגע קשות ברגליו, או אחותו שנהרגה, או המשפחה שנותרה אחריהם (שתי המשפחות הללו, כמו רבות אחרות שהיו שם, היו שם מסיבות יומיומיות לגמרי – לא היה להן את היכולת הכלכלית לברוח למקום בטוח יותר ולעזוב את מקור פרנסתם היחיד, שבלעדיו אין להם כלום).

אם אכן אתה רוצה לדבר על סבל וכאב, ולא מתוך צביעות או אינטרס, אז תבין שהסיבות לרצח הדו צדדי הזה אינן מעניינות במיוחד. משפחה שאיבדה ילד, אדם שאיבד את אהובו או אהובתו, ילד שאיבד את הוריו – לא באמת משנה להם למה קרה האובדן הזה. הם יודעים יותר טוב מכולם ששום דבר שייעשה לא ישיב את האבידה או יסגור את התהום הזאת שנפערה באמצע המציאות. מי שאיבד יכול לומר הרבה דברים כלפי חוץ. הוא יכול לקרוא לנקמה או לקרוא לשלום. בסוף היום הוא נשאר לבד עם האובדן שלו, לבנוני, ישראלי, סיני או קנדי. ושום דבר לא ישנה את זה.

אדם, שמסתכל על האובדן הזה מהצד, ורוצה בכל מאודו לסייע, ראוי שיפעל רק לכיוון אחד – אותו כיוון שבאופק האוטופי שלו אין יותר אובדנים מיותרים כאלו, ובפרקסיס שלו יש צמצום מתמיד שלהם, הימנעות מקסימלית מיצירתם, ואמפתיה אנושית בסיסית כלפי מי שחווה אותם. אפילו אם הוא סתם חקלאי לבנוני שהתחבא במקלט בכנא. והסליחה שצריך לבקש, למרות שאין לה שום משמעות אמיתית, היא לא מאף אחד מאלו שהזכרת. רק מהמשפחות.

רוצה לדבר על הצביעות העולמית? זה נושא חשוב ולגיטימי מאין כמוהו (אבל כמובן רק אם אנחנו מבינים שאנחנו שקועים בה עד צוואר גם מבפנים). אבל לא על גופתו של פסחוב, ולא על גופותיהם של נרצחי כפר כנא. אלו צריכים לעמוד לנגד עינינו כסמל וסימן של כאב מיותר, שיש למנוע. לא כשום דבר אחר.

ותבין גם את זה – דבריך רק הופכים אותך לזהה מהותית לחיזבאללה. כמוהם, גם אתה מרגיש צורך להיאבק בצורך האנושי אם לא למנוע יצירה של סבל כזה בקרב אזרחים, אז לפחות להתנצל עליו באמת, מתוך ליבך, בפנייה למשפחות. הרגש האנושי הבסיסי של האמפתיה לזולת. כן, יש דבר כזה. לא רק שנאה, קנאה, נקמה וכו'. כמו החיזבאללה, גם ליבך גס ותגובותיך ציניות, לא אנושיות. אולי כדאי לך לקרוא את מה שכתבתי כאן לא כל כך מזמן על נאום פוזן של הימלר. אולי זה יעורר אצלך ואצל התומכים בדבריך קצת מחשבה (ולא, אני לא חושבת שיש יותר מדי תקווה כאן, אבל עדיין, לעולם לא אתעייף מלנסות).

***

ראיתי כאן שהציבור רוצה שהתקשורת תהיה "יותר פטריוטית". ואכן, טורו (ולמעשה, טוריו) של בניוביץ' הוא דוגמא יפה לסיפוק "רצון" הציבור הזה. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים. וכמקובל ברומא הדקדנטית, שיהיו נוטפי דם ושטנה ככל הניתן. אני רק מקווה שעיתונאים אמיתיים, אם עוד נשאר דבר כזה, זוכרים שהעיתונות לא נועדה לספק לציבור את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא זקוק לו כדי להיות אזרח מתפקד במדינה דמוקרטית. דהיינו, מידע חופשי, כמה שיותר שלם, וכמה שפחות מוטה. וזה לא משנה שום דבר ש"יש מלחמה".

סיפורי ההרוגים של הצד השני לא יזיקו לזה, אגב. גם להם יש שמות, חיים ואנשים שאוהבים אותם ושמתאבלים על אובדנם. למוות, למרבה הצער, אין משמעות לאומית אמיתית. רק משמעות אישית. ואם היינו מכירים גם את כל מי שאנחנו הורגים, לא רק את כל מי שנהרג לנו, ההחלטות שהיינו מקבלים ברמה המערכתית היו נראות אחרת. והפעולות היו נראות כאילו שהיה מאחוריהן איזשהו תהליך מושכל של קבלת החלטות וקביעת מטרות. אומרים שהרבה יותר קל להפיל פצצה מהאוויר מאשר להסתכל לזה שאתה עומד להרוג בלבן של העיניים, בעיקר כשהוא פליט לא חמוש. וגם ללבנונים לא היה מזיק לדעת שאנחנו תופסים אותם, בניגוד לחיזבאללה, כבני אדם ולא כבשר תותחים. וגם ה"מטרה הלאומית" היתה יוצאת נשכרת.

ואין יותר פטריוטי מזה, מלרצות שהמדינה שלך אכן תהיה יותר טובה, פחות צבועה, יותר אנושית, ויותר חזקה מבחינה אנושית מכל ארגוני הטרור שמסביב. ולהיאבק על כך שזה אכן יקרה.

***

אגב, ממאמרה של זוהר שביט הגעתי למסקנה שאכן אהוד ברק הצליח במשימתו האמיתית, ולא נשאר יותר שמאל בארץ, לא כתנועה (אגב, פתאום שמתי לב ששביט היא חברת מועצת העיר ת"א. כתושבת העיר ת"א, זה מסביר לי המון דברים). רוב חבריה נכנעו לצורך "להיות רוב". ולנוכח כל זה, היום בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב שאולי טעיתי שאמרתי בעבר שלא יתכן שיהיה כאן משטר פאשיסטי. כזאת "תמימות דעים" של רצייה חברתית על כזה טירוף חסר כל הגיון, חסר כל מטרות וחסר כל פואנטה לא ראיתי בשום מקום מחוץ לספרי ההיסטוריה. ולהגיד לכם את האמת, זה די מפחיד.

האמת, אני מרגישה שדווקא יצא לי טוב, השם של הבלוג. במיוחד בימים טרופים אלו כשהוא עוסק במה שהוא עוסק, שאיך לומר – זה לא בדיוק מה שתכננתי לעסוק בו ב-1 ביוני. לנוכח העובדה שהפכו אותי במקום אחד לכ. עם אובססיית שואה, חשבתי שאולי, אם כבר יש הפסקת הפצצות אוויריות של 48 שעות, לעשות גם כאן הפוגה קלה, ולעסוק ברפלקסיה אקסהיביציוניסטית. (ובכל זאת מילה על המצב – התחייבנו, אבל אנחנו שמים על זה זין? מה לעזאזל??)

אני אוהבת דיסוננסים. אני בעיקר אוהבת להיות דיסוננס. להכניס את הדיסוננסים החביבים עלי לתוך ההוויה הגלויה שלי, שכמטריאליסטית אדוקה, אני לפחות אוהבת לנסות לצמצם כל הזמן את הפער בינה לבין ה"ערים הסמויות מן העין" שבפנים. החיים בעולם הנוכחי הם בעיני דיסוננס אחד מתמשך, ולעיתים נראה לי שהדבר הנכון לעשות, בכל מישורי החיים, הוא לאו דווקא לחתור להשגת הרמוניה והחלקת הדיסוננס, אלא להיפך. ללמוד לחיות איתו, ללמוד לעבוד איתו. זה גם מה שאני מחפשת בדרך הפילוסופית-אקדמית שלי, אבל לא רק.

הבחירה בשם המופרך, "כוסית עם אובססיית שואה", היא ביטוי של דבר כזה. כוסית זו מילה לא יפה, וגם שואה זה לא משהו, והאמת, גם אובססיה. לאף אחת מהמילים האלו אין משמעות חיובית על פניו, אבל כל אחת מהן לוקחת את השליליות הזאת לכיוון אחר לגמרי. וזה יוצר דיסוננס.

ה"כוסית" לוקח את העניין למרחבים של שטחיות, קלות דעת, הקשר מיני גס, ויש שיאמרו אף שת"פ עם ההגמוניה הגברית הדכאנית שמתייחסת אל האישה כאל חפץ, אבר מין בלבד. האובססיה מרמזת על תקיעות. השואה, טוב, נו, אני לא חושבת שצריך לפרט. אבל ענייני האובססיה והשואה לא יוצרים בעייתיות. אלו הם דברים רציניים, כבדי משקל, שמתאימים לסגנון הכתיבה הכבד ובעל המשפטים הארוכים (בהשראת קריאה רבה של תרגומים לועזיים של ספרות ופילוסופיה גרמנית), שמצליחים לקיים איזושהי הרמוניה בין התוכן לצורה. רק ה"כוסית" תקוע, כמו עצם בגרון.

***

אז למה כוסית? מאחר ודי ברור כאן שאני לא מחפשת שידוך, אז גם די ברור שזה לא ניסיון לתאר את תכונותיי הפיזיות בצורה מושכת – את האופציה הזאת אפשר למחוק. ובלי האופציה הזאת, נשארת איזושהי אמירה, שאכן נוגעת לעניין הנשי – גברי. או הפמיניסטי, לצורך העניין. כי כן, אני בהחלט פמיניסטית. מסוג מאוד מסוים, אבל פמיניסטית nonetheless. בתקופה האחרונה מצאתי סוף-סוף את השם של הז'אנר שאליו אני יכולה לשייך את עצמי, והוא נקרא "lipstick feminism" (אם כי אני לא נמצאת בקצה שלו, אלא במקום מתון יותר).

ברמה האינטואיטיבית, ובלי לעסוק ב"כתבי" הז'אנר, אני יכולה לומר עליו את הדברים הבאים: אני אישה, אני אדם מסוים בעל תכונות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, ואני גם יצור מיני. אני חיה בחברה שעובדת בצורה מסוימת. כאישה, יש לי דווקא כוח במקומות שבדרך כלל נתפסים כחולשה. אין שום סיבה הגיונית בעיני להטיל וטו אוטומטי על כל שימוש בסוג הכוח הזה כדי להשיג את שאיפותיי בחיים (וחוץ מזה, אני גם אוהבת אסתטיקה שימושית, איפור ונעלי עקב, וחושבת באופן עקרוני שעדיף להרחיב את העניין הזה גם לגברים מאשר לבטל אותו אצל נשים).

אם אפשר לפעמים להפעיל מניפולציות על השיטה באופן שמקדם אותי למקומות שבהם אני רוצה להיות – שאותם אני קובעת מתוך שיקול דעת ורפלקסיה עצמית מתמשכת, כמובן, בעיקר במצבים שבהם מבחינה חברתית לא נמצאים בידי (אפריורית) הכלים המתאימים לעשות את זה, אז למה לא. וזאת, כמובן, תוך הצבת גבולות ברורים עד כמה שאפשר, והחצנתם. וזה אגב, ברמה הכללית יותר, בהחלט יכול לאפשר סוג מסוים של "שינוי השיטה מבפנים".

בינתיים, אגב, זה עובד לי לא רע בחיים. אני לא רוצה להשתחצן או משהו כזה, אבל בתחומים שמעניינים אותי ובדברים שאני רוצה לעשות, אני לא חשה שום נחיתות, אינטלקטואלית או אחרת, כלפי שום גבר, שנובעת מהיותי אישה. הייתי אומרת פעם בהתרסה שאין דבר שגבר (שדומה לי בתכונותיו ורצונותיו) יכול לעשות שאני לא יכולה לעשות יותר טוב. ככה זה, כששייכים ל"מיעוט" מדוכא. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לעשות, כאישה, הקשורים לאימוץ של כל מיני נורמות התנהגות כוחניות וגבריות (סטריאוטיפית), בין אם זה לצורך קידום עצמי או כל מה שלא יהיה. יש לי עניין בשוויון הזדמנויות. אין לי עניין בחברה חד-מינית.

***

ומה בין זה לבין ה"כוסית"? את הקשר אני רואה בתגובות לשם הזה, שמעורר אי נוחות. איך יתכן שבחורה אינטליגנטית שיש לה מה לומר מקדמת את השימוש במילה המבזה הזאת? איך יתכן של"כוסית" יש אינטליגנציה ויש מה לומר? לראשונים אני אומרת – זה מוכיח עד כמה ההתעסקות במילים באה על חשבון ההתעסקות בדברים, בסובסטנציה. לאחרונים – טוב, נו, די ברור מה זה מוכיח.

ואחרי שהוכחתי את כל זה (אם לא לאחרים, אז לפחות לעצמי), אם למישהו יש רעיונות טובים יותר לשם שתופס את מהות הבלוג הזה, אני פתוחה להצעות (עוד בעיה קשה שיש לי – אני נוטה להשתעמם מהר מהדברים האלו).