אם יש דבר שאני שונאת, זה טיעוני ה-wartime president. בעיקר עכשיו. יש מלחמה? אתם מתנגדים לה? אתם חושבים שנעשים בה מעשים שלא יעשו? אתם חושבים שהממשלה מסלימה את המצב ומשחקת בחיי אזרחי מדינת ישראל בלי שום הגיון? אתם חושבים שהממשלה מבטאת חוסר אונים והיסטריה, וגוררת את מדינת ישראל למשבר שייפגע בה אנושות? אתם חושבים שאפשר לנהוג גם אחרת? אתם חושבים שאתם חיים בדמוקרטיה שבה הממשלה היא רק כלי, ולא איזה ערך עליון פאשיסטי שצריך להתייחס אליו בייראת קודש, ולכן מותר לכם לדרוש ממנה שתבטא ותיישם את הדברים שהכי טובים לרווחתם של אזרחי מדינת ישראל, ואף שתבטא ותיישם את הערכים והתוכניות שהחברות בה התחייבו לבטא וליישם לפני שנתתם להן את קולכם? אז תחשבו. עכשיו אתם צריכים לסתום, ולהמשיך לצפות בממשלה משתוללת וגוררת את המדינה אל סף התהום, ואז לוקחת צעד גדול קדימה. אסור לכם לעשות שום דבר כדי לנסות ולמנוע את זה. אסור לכם להגיד שום דבר בגנותם. הם הפכו עכשיו לאלים קדושים שאסור לדבר נגדם. הטמטום שלהם הועלה לדרגה של כתב קודש. יש מלחמה.

אבל אני הכי שונאת את טיעוני ה-wartime president כשהם מועלים בצורה סנטימנטלית מפגרת כמו דבריה של איזו מעופפת אחת שחיה בחיפה, שחושבת שמשום שאתמול החיזבאללה הוציא אותה מתרדמתה הדוגמטית, אז מותר לה לפתוח את הפה ולצפצף בגנות ה"תל-אביבים" – המושג החדש-ישן הפאתטי הזה, שמנסה לתאר את העיוות הנוראי שברצון לחיות חיים נורמליים. ניסיון הסחיטה הרגשית הזה מגעיל אותי אפילו יותר מצדקנות. קשה להאשים את ynet שפועל לפי מיטב עקרונות הפרסום השיווק והמסחרה של התקופה שבה אנחנו חיים (בכל זאת, החיים חייבים להימשך והכסף חייב להמשיך ולזרום לכיסם של הבעלים), ומפרסם זבל אורגני כזה לצורך השגת רייטינג, שיביא יותר פרסום ביותר כסף. אבל אני לא מתכוונת להסתפק בטוקבק זועם אחד בתוך ים של צווחות הפרומיל צמא הדם.

ליבי ליבי עם המסכנים שיצאו אתמול מה"בועה", ולא יכולים לחכות שזה יגיע גם אלינו לת"א, כדי ש"נצא מהבועה" בעצמנו ונפסיק להפגין נגד השתוללות הממשלה. במיוחד לאחר שאתמול גיליתי שאין לי מקלט שאפשר להשתמש בו באזור, שחילקו לי הוראות למצב חירום בעבודה ושפיקוד העורף אמר לי לשמור על עירנות (עירנות למה, בדיוק? כי לא ברור לי איך העירנות שלי תעזור לי להימנע מפגיעת טיל ארוך טווח מאיראן, שפועל בטכנולוגיה שהועתקה מהסינים, שבעצמם העתיקו מארה"ב או מאיתנו, ושסביר להניח שעבר פעם בידיים של איזה סוחר נשק ישראלי, כמו זה שנפל על הסטי"ל, למשל) (כדור שלישי לשואה, נראה לי שאני אפילו אכין איזה תיק לשעת חירום).

אבל זה ש"ליבי ליבי" איתם, לא אומר שכל עוד יש רוח באפי, אני אפסיק להתנגד לממשלה. יופי, אז הם במצב של מלחמה, שהם עצמם יצרו. כן, הם עצמם יצרו. כל בר דעת יודע שהיה אפשר להפסיק את הטירוף הזה עוד לפני שהתחיל, עוד בשלביו הראשונים, עוד היום. ואני לא מוכנה שהם ימשיכו את זה בשמי, בכספי ובאמצעות שתיקתי. המחיר האנושי בכל הצדדים של המלחמה הזאת הוא גבוה מדי. עכשיו רק נשאלת השאלה מה המחיר שמוכנה תושבת חיפה שהמדינה שלה והעיר שלה ישלמו, מה המחיר שהיא מוכנה לשלם, כדי להגיע בסוף בדיוק לאותו המצב. ורק נותר לי לקרוא לה ולדומיה – צאו מהבועה, תצטרפו להפגנות.

מתוך ידיעה ב-ynet: "השר פרץ ביקש להעביר מסר לציבור ברחבי הארץ, ואמר כי "עמידתו האיתנה של הציבור היא שתקבע כמה זמן יימשך המבצע. אם חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו הם יאריכו את המשבר"".

לשר הביטחון עמיר פרץ

בתגובה לפנייתך ה"נרגשת" ל"ציבור", אני רוצה לומר לך כמה דברים.

לפני ארבעה חודשים בערך היו בחירות. בחודש שלפני הבחירות הטרדתי את כל מי שרצה או לא רצה לשמוע בדיבורים עליך, על מה שאתה מייצג ועל האידיאולוגיה שאתה מקדם. המילים "סוציאל-דמוקרטיה" עלו על שפתי בערך שישים פעם ביום. וגם האמונה, שסוף סוף יהיה כאן מי שיקצץ באומץ בביטחון, שסוף סוף יהיה כאן מישהו שיקדם באומץ ערכים אמיצים של שלום, של אהבת אדם, של מחשבה לפני מעשה, של תכנון לפני ביצוע, שסוף סוף מישהו יקבע סדר עדיפויות, וגם יפעל במרץ ליישומו.

אחרי הבחירות שמחתי מאוד. 19 מנדטים, 60% מצביעים חדשים, רוח של שינוי, מספיק אנשים שרוצים את אותם דברים כמוך, כמוני. קיבלת את המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, כאשר המפלגה הראשונה בגודלה אינה מספיק גדולה, ואינה יכולה בשום צורה שהיא להרכיב ממשלה בלי המפלגה שלך, לנוכח האג'נדה המוצהרת של ראש הממשלה המיועד שלהם. הספינים של הימים הראשונים באמת לא עשו עלי שום רושם. העתיד נראה ורוד. או לפחות בצבע אפרסק.

אחד הדברים שהכי רכשו את אמוני והכי עודדו אותי לכל אורך הקמפיין היה הדיבור הישיר שלך. אמרת במה אתה מאמין, אמרת מה אתה הולך לעשות. קראת לדברים בשמם המפורש. מפת דרכים מוסרית, סוציאל-דמוקרטיה, אף אדם לא ירגיש כאן לא שייך, תוכנית כלכלית מפורטת, סכומים מפורשים לקיצוץ בביטחון. אני זוכרת הכל, עמיר, גם אם הורדת את הדברים האלו כבר מאתר המפלגה.

אני סוברת שהמלחמה הכי קשה שצריך אדם לנהל במהלך חייו בתקופה שלנו היא המלחמה בציניות. הציניות היא הפתרון המפתה ביותר, והרקוב ביותר. להיות ציני זה לא להאמין בשום דבר, זה לאבד כל משמעות לחיים. לפני הבחירות, היית בעיני שותף למאבק הזה. היום, עמיר, אתה האויב. בה' הידיעה. הפנים מאחורי ההונאה הכי גדולה, אפילו בסטנדרטים של מדינת ישראל. ואתה לא יכול לסבן אותי ב"חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו". יש מחלוקת בינינו, וגרוע מזה. והגורמים המאיימים עליך יכולים לראות מה שבא להם. זה מעניין אותי כקליפת השום. כי הגורם שמאיים עלי הוא אתה. לא נסראללה.

ברשעות ובזדון, בשקר וברמייה, גנבת את הקול שלי, כמו ספסר הקולות הכי גרוע ברפובליקת הבננות הכי עלובה. שר ביטחון רצית להיות, לשחק קצת בטנקים ביחד עם החבר שלך, הקונסיליירי שקורא לעצמו ראש הממשלה. כל ההבטחות לשינוי סדר עדיפויות ולאג'נדה כלכלית חברתית הוכחו כמילים ריקות, מהסוג הכי גרוע – כזה שמזלזל באינטליגנציה של הבוחרים, עם כל ה"הירשזון הבטיח" ושאר העליבויות של החודשים האחרונים.

ועכשיו, כדי להוסיף חטא על פשע, בשלומיאליות מבחילה, המשחק שלך בטנקים הפך למלחמה. שבמסגרתה אתה, בשמי, עם הקול שלי, בכספי המסים שלי – רוצח ילדים – hell, משפחות שלמות, מה שבא, מפוצץ תחנות חשמל ושדות תעופה, ועושה במו ידיך אסונות הומניטרים. ואתה עוד מעז בחוצפה מדהימה לומר שזמן המבצע תלוי בעמידות הציבור? קשה לי אפילו לכתוב מרוב כעס. אם היית עומד מולי עכשיו, הייתי עושה לך את מה שעשה זידאן למטראצי. הרבה יותר מהכבוד של אמא שלי ואחותי עומד כאן על הכף.

אני לא אשלח לך את המכתב הזה. ממילא לא סביר שתקרא, כי מה חשובים דבריהם של ניירות הטואלט המשומשים. אני גם לא אכבד אותך בנגיחה שבטח תעלה לי הרבה ולא תשנה שום דבר. אבל אם כבר אמרת שזה תלוי בציבור, אז זה אולי המקום לומר כמה דברים לגבי הציבור הזה.

הציבור לא בחר בך כדי שתעשה "מבצעים". וגם לא באולמרט. לפני ארבעה חודשים, הציבור בחר באולמרט כדי שיבצע התכנסות, ובך כדי שתבצע רפורמות סוציאל-דמוקרטיות. הציבור גם בחר בכם, באופן כללי יותר, כדי שתפתרו בעיות נקודתיות באופן שתואם את האינטרס של הציבור, שהוא להמשיך את שגרת חייו בביטחה. זה פשוט כל הקטע הזה של הדמוקרטיה, חברה, כלכלה וכו', הדברים הטריוויאלים האלו שאנחנו קוראים להם חיים. גם כשהציבור, או החלקים הקולניים וחסרי החיים שבו, צועק "דם דם", הציבור לא רוצה שמנהיגיו יקשיבו לזה. בשביל הדברים האלו לא צריך מנהיגים, מוסדות או מדינה. מספיק חבורות של אנשים שמתרוצצים ועושים לינצ'ים. וזה כבר נוסה, ולא עבד משהו.

הציבור גם רוצה שלא תערב אותו בהחלטות החשובות שאתה צריך לקבל. הן לא מתפקידו של הציבור לקבל, ולא הציבור אחראי עליהן. אתה אחראי. שום סקר דעת קהל ושום אויב לא ימחק את הדם מהידיים שלך, או את המצוקה שאתה יצרת. והציבור רוצה שתיקח על עצמך את האחריות הזאת ושתפעל בהתאם, בשיקול דעת, ורצוי ששיקול הדעת הזה יתבצע לפני המעשה. הציבור לא רוצה לראות מבצעים בביירות שמשדרים אך ורק היסטריה וחוסר אונים, אפילו אם זה כן נותן לחלקים ממנו קצת פורקן בטווח המיידי. והציבור גם יעמוד בשחרור אסירים, כמו שעמד בזה תמיד, אפילו כשזה התבצע בשביל חלאה קטנה כמו טננבאום ושלוש גופות. וגם הממשלה תעמוד בזה, אפילו אם זה יעצבן כמה אנשי ימין קיצוני צווחנים, שמשמעות החיים בעיניהם זה שאנשים אחרים מהעם שלהם מתים כדי לחזק את הזיקפה הלאומית שאף אחד אף פעם לא ראה.

הציבור הזה הוא חסר עמידות לחלוטין, אחרי שנים שבהן רוסק על ידי השלטון שלו עצמו. הציבור הזה הוא לא מי שאתה רואה צווח בטלוויזיה או קורא את ציטוטיו בעיתון. וגם לא המספרים שאתה רואה בסקרי דעת קהל. הציבור הזה הוא האנשים שיושבים עכשיו בבית ובוכים. שמרגישים במדינה שלהם כמו בבית כלא אחד גדול, שכל מגע שלהם עם המדינה ומוסדותיה הוא מקור למפח נפש וכאב לב, וששום מלחמה שתעשה לא תשנה את זה.

מאחר ואני נאבקת בציניות, אני אגיד גם את זה: עוד לא מאוחר מדי, מר פרץ, לא לתת לאויב האמיתי לנצח, להפסיק את הכל, להחזיר את הטנקים והמטוסים, לעשות חילופי שבויים ולהתחיל לדבר. עוד לא מאוחר מדי לעשות את כל מה שהבטחת לעשות, בכל האומץ שבו ידעת לדבר על זה לפני הבחירות. ואם נותרה בך טיפה אחת של הגינות אנושית, טיפה אחת של כבוד לעצמך, למילה שלך, לבוחרים שלך, לעם שלך – זה בדיוק מה שתעשה. והציבור יעמוד בזה, למרות שזה נראה לך אולי קשה אפילו יותר ממלחמה.

בכבוד מועט ביותר,

יונית

אני צריכה להגיד משהו לגבי זה, למרות שכל העניין לחלוטין לא מרגש אותי, ובטח שלא מפתיע. במדינה כמו ישראל, כבר שנים אין שום ערך ל"ייצוגיות". כשמתדרדרים לכזו רמה של שחיתות ועליבות ציבורית, כמה שננסה לשמור על פאסון מכובד בפוליטיקה או בתחום המדיני, בסוף נגמור עם "שערוריה". יש גבול לכמות הריקבון שאפשר לשמור מתחת לשטיח. אפילו ה"לפחות אנחנו לא דרום קוריאה" כבר לא תופס. הייתי כבר מעדיפה שילכו מכות בכנסת. לפחות אז החולירות שם היו גם סופגים את האלימות, לא רק יוצרים אותה.

ותסלחו לי, באמת (כאילו שאכפת לי), אבל זה שהנשיא הטריד או לא הטריד עובדות שלו, כמה רעש שלא ינסו לייצר סביב זה, הרבה פחות מזעזע אותי מהעובדה שאברהם הירשזון הוא שר האוצר של ישראל או מהמדיניות הביטחונית שלנו. ולמי שרוצה לקפוץ כאן ולטעון שאין קשר, כדאי לחשוב שוב. תשומת הלב הציבורית היא לא דבר כל כך רחב, ולא דבר שאפשר לנהל ולחלק ולמקד בצורה יעילה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. וכשמסך העשן של הנשיא קצב משתלט עליה, בטיימינג מצויין, כל שאר הדברים החמורים והנוראיים שקורים כאן, שמשמעותם הרבה יותר חמורה מבחינתו של כל אחד ואחת מאיתנו, ממשיכים לפעול באין מפריע מאחוריו. ואיש לא פוצה פיו ומצפצף.

ובכלל, הצביעות הזאת מבחילה. לכל כך הרבה חרא אנשים כאן מגיבים באדישות במקרה הטוב או בגזענות, צרות מוחין ושנאה מבחילה במקרה הפחות טוב. אבל קצב – מה נאמר – ממש מזעזע. ממרומי תפקידו חסר כל המשמעות, תפקידו הרם, שאמור לתת דוגמא לילדי ישראל ולחנך אותם להפסיק לדקור את החברים שלהם, להשמיד את רכבי המורים שלהם ולהטריד מינית ילדים קטנים מהם, הוא מעז להתנהג בדיוק באותה רמת שחיתות, עליבות וריקבון כמו כל ראשי הצבא, מערכת הביטחון, מערכת ביטחון הפנים, הרכבת, החברות הציבוריות, החברות הפרטיות והמערכת הפוליטית (אם שכחתי מישהו, אני מתנצלת מראש). איזה אסון, מי ישמע. מכזה מאור הגולה כמו קצב, איש כל כך חזק ומזרה אימה שממש מפחיד להיטפל אליו, ומכזה מוסד מכובד כמו מוסד הנשיאות, ממש ציפינו ליותר. NOT.

***

איש אינו רגיש פחות  מהאנשים הרגשניים. זה משפט שאת מקורו המדוייק אני לא זוכרת – ככל הנראה נאמר על ידי דיקנס, או קפקא. איכשהו, הוא נשמע לי יותר ויותר רלוונטי ככל שהזמן עובר. בעיקר כל פעם כשאני שומעת או קוראת את הסופרלטיבים בנוסח ה"מזעזע", ולא כל כך משנה באיזה הקשר.

***

יש אולי לברך על "כניעתו" של הנשיא וו. לפסיקת בית המשפט העליון ולהחלטתו ה"אמיצה" להחיל את אמנות ז'נבה על עצורי גוואטנמו, אבל קשה להתעלם מההפגנה המרשימה הזאת של עוד צביעות מבחילה. הכרזת  מלחמה על הטרור. עצורי גוואטנמו הם שבויי המלחמה הזאת, לטענתך. אבל האמנות שאתה חתום עליהן בנוגע ליחס לשבויי מלחמה, רק עכשיו החלטת שמן הראוי לקיים אותן? אם "מנהיג העולם החופשי" מתייחס בכזה זלזול לחתימה של המדינה שלו, מה יגידו אזובי הקיר? ועוד יותר מזה, איך בדיוק אתה חושב שתוכל להצדיק את השעיית הערכים שלמענם אתה שולח את אזרחי המדינה שלך להיהרג במדינות אחרות בביתך שלך? לעיראקים מגיעים חירות, שוויון ודמוקרטיה, ולאמריקנים לא? הם אולי טיפשים, אבל בסוף גם בגולגולת האטומה שלהם זה ייקלט. אולי אפילו לפני השירים של נימלר. ואולי אפילו אצלנו, אם ירצה השם או כל יצור אמורפי ומופשט אחר.

***

והנה, אנו עדים להצלחתה המרהיבה של מדיניות הפיל בחנות חרסינה של הממשלה. החיזבאללה החליט שגם הוא רוצה חלק בחגיגת ההשפלה העצמית של ישראל, וחטף גם הוא שני חיילים. עד מתי נמשיך במצעד האיוולת שלנו על גבם של ילדי עזה הדוויה? האם יש תחתית לבור הטמטום האנושי? האם יקום סוף סוף הפוליטיקאי הישראלי שיגיד, אוקי, למרות שזה נוגד את האינטרסים האישיים שלי ושל שאר חברי המושחתים ועלובי הנפש כאן, עכשיו עוצרים, מפסיקים לגמרי, יושבים וחושבים מחדש על הכל, ובינתיים חוזרים מיד למשא ומתן גלוי ורשמי ולא משנה עם מי? או שמא הכבוד האישי שלהם וקופות השרצים האישיות שלהם והפעולה מתוך אנרציה וחוסר האחריות האישית שלהם תימשך עד שכולנו נפסיד את הכל? (אגב, אני ממש מצרה על כך שכנראה לא היו משחקי וידיאו בתקופת עיצוב אישיותו של אריה אלדד. אולי זה היה מאפשר לו למצוא פורקן לדחפיו האלימים בדרך שאינה מתנהלת על גבנו. זה מאוחר מדי לשלוח לו איזה משחק מלחמה ממכר?)

הייתי מוכנה לתת כסף כדי לדעת מה מטראצי אמר לזידאן (אבל אני מניחה שמחר זה יתפרסם בכל מקום, אז אני אתאפק).

גם כן, המטראצי הזה. גועל נפש. (הכל היה נמנע אם הם היו מפסידים כפי שהיו צריכים להפסיד בחצי).

***

אני מרגישה צורך להביא את התירוץ המלא של מטראצי. זה פשוט כל כך מפגר ומעורר רחמים שקשה להאמין:

"What's sure is that I never called him a terrorist: I am not cultured and I don't even know what an Islamic terrorist is. My sole terrorist is her…," he added, pointing at his sleeping 10-month-old daughter… "I certainly did not talk about Zidane's mother. For me, mothers are sacred".

(אני שמעתי שהוא אמר משהו על אחותו. כנראה שאחיות זה לא משהו קדוש במיוחד)

מוגש באדיבות המגיב המתמיד ק.ה רומינגה, שהביא גם את הלינק לסקירה כללית של תולדות הנגיחה, שמגיע לה מקום של כבוד.

***

ועוד תוספת אובססיבית (טוב, נו, לפחות אני עושה את זה רק בשעות הפנאי…): שני קוראי שפתיים בלתי קשורים, אחד של ה"טיימס" (הבריטי) ואחד של "דיילי מייל", הגיעו כל אחד בנפרד לאותה מסקנה: מטראצי קרא לזידאן "בן של זונה טרוריסטית". לא יודע מה זה טרוריסט, אמהות זה דבר קדוש, בלה בלה בלה.

***

ואחרון בנושא (התחלתי להתעייף מהאובססיה הזאת. נראה לי שבקרוב נחזור למקורית): טור נחמד של איזה אחד מאיזה עיתון, שמציע את תמליל השיחה באדיבות קוראת השפתיים החירשת של הטיימס הלונדוני, ואת הרעיון הנחמד שאולי יקחו לאיטליה את הגביע (אם כי גם הוא מודה שזה remote possibility).

וזה ממש ממש מצחיק: Zidane headbutt outrage: new video evidence.

***

אה, ומרוב הטראומה, כמעט ושכחתי: למה, קלינסמן, למה?? 

(ולגרמנים: אמרו חכמים – אין אדם שאין לו מחיר).

בהתפתחות מפתיעה בפרשת אנרון, הסתבר אתמול שהמייסד והמנכ"ל לשעבר, קנת' ליי (או "קני בוי", לפי וו.), נפח את נשמתו, חטף התקף לב ומת. באוקטובר החרא היה אמור לשמוע את גזר הדין, שיישלח אותו לכלא לשארית חייו. והיתה לו עוד את החוצפה להתפגר בלא פחות מאשר בית הנופש שלו באספן.

בכתבה ב-AP אומר איש אחד, שעבד פעם באנרון והפסיד חסכונות לפנסיה בהיקף של 1.3 מיליון דולר, בזמן שליי המשיך לבלות באספן, שהוא לא מרוצה, אבל אולי זו הדרך של אלוהים לעשות צדק (אין ספק. אבל איפה הוא היה בשואה?). האיש החביב מדגיש שהוא לא מאחל מוות לאף אחד, אבל הוא שמע על עובדים לשעבר באנרון שמתכננים לערוך מסיבות לרגל האירוע. שיהיה להם לבריאות. ומצד שני, יש כאלו שמאוד מעוצבנים. אפילו רותחים. איך, איך החרא הקטן הזה הצליח לצאת מזה, ולהתפגר לפני ששמע את השופט אומר "30 שנה"? ולפני שהממשלה הצליחה לקבל ממנו בחזרה את 40 וכמה מיליוני הדולרים שהשיג בהונאה?

את תגובות המשפחה אני אפילו לא טורחת להביא. הם מגעילים אותי. ה"חלום האמריקני" שלהם עם התחזוקה היקרה שלו, שפשוט חייבה אותם לרמות בנקים, עובדים ומשקיעים, עלה ביותר מדי סבל ליותר מדי אנשים אחרים.

טוב, נו, לפחות נשאר סקילינג. אם הוא לא יחליט בסוף כן להתאבד.

אנרון זה כאן.

במהלך המונדיאל טורחים הפרשנים ושאר המלהגים לפרט בפנינו כל הזמן את הסטטיסטיקות. גרמניה אף פעם לא מפסידה בפנדלים אבל אף פעם לא מנצחת את איטליה במונדיאל ומצד שני מעולם לא הפסידה בדורטמונד. למשל. אני תוהה למה לא עושים את אותו הדבר בתחום המדיני-ביטחוני. חיסול מעולם לא הביא לרגיעה, למשל, בעיקר כשהתלווה אליו רצח של חפים מפשע. חיסול או פעולות דומות מעולם גם לא הביאו להפחתה בירי קסאמים. במרבית המקרים, חיסול או פעולה צבאית כגון הנוכחית הביאו להסלמה – לניסיונות רבים יותר לפיגוע, ולירי קסאמים רב יותר או רחוק יותר. למשל, הביטו נא בהשתלשלות האירועים האחרונה, שנתחיל אותה מהקסאמים על שדרות:

קסאמים על שדרות > חיסולים (+ רצח חפים מפשע) > חטיפת חייל > כניסה לעזה > קסאמים על אשקלון.

מי אמר מעגל קסמים ולא קיבל?

ומה הלאה? כיבוש השטחים והפלת ממשלת חמאס > קסאמים על תל אביב > פצצת אטום על עזה ושלום נצחי על ישראל (חוץ מהמסכנים שישרדו בישראל, ויסבלו ממחלת קרינה והשמדה מוחלטת של כל החקלאות וסביבת המחיה באזור וכדומה)? או שבכל פעם כן מסתכלים על הסטטיסטיקות, אבל אומרים "אולי הפעם"? (נשמע מוכר? לא פלא. היה לפני לא יותר מדי זמן מבצע צבאי שכונה בשם הזה). לא עדיפות פעולות שיש להן סיכוי סטטיסטי סביר יותר לצמצם את מידת הנזק, כמו למשל משא ומתן? ומכיוון שיש עדיין יש דבר כזה בעולם, פלסטינים, אז הקשקוש של "אין עם מי לדבר" הוא פיקציה. כל זמן שקיים צד שני, יש עם מי לדבר. נקודה.

עדיפות? טוב, כמובן, תלוי מה המטרה. 

אבל אנחנו מוכנים שמפגרים ימשיכו לשחק לנו בחיים על סמך "שיקולים" שמבוססים ומעוגנים באוזלת יד, טיפשות תהומית, אגו אישי (ותשכחו מזיקפה לאומית. זה רק אישי שלהם. אנחנו סתם חבורת הפראיירים שמעמידים פנים שמשהו מה"כבוד" הזה מגיע גם אלינו, למרות שמעולם לא נמצא לעניין הזה שום ביטוי מעשי) ושחיתות. העיקר שירביצו לכמה ערבים בדרך. כן כן.

***

נועם שליט, אביו של החייל החטוף, ממשיך להצדיק את מעמדו בעיני כאחד מהאנשים האחרונים שנשמעים כאן שעוד ראויים להיקרא "בני אדם" (Mensch). היום הוא קרא לממשלה לנהל מו"מ עם חוטפיו של גלעד, אפילו אם המחיר עבור החזרתו בשלום יהיה שחרור אסירים. בנוסף, נאמר ב-ynet, "לאחר 11 ימים של חוסר ודאות, הוא אינו מבין מדוע משא ומתן כזה עדיין אינו מתנהל, ומקווה שמו"מ כזה בכל זאת מתנהל בערוץ חשאי ללא ידיעת המשפחה".

נועם, אני בטוחה שאתה מבין. אני בטוחה שאתה מבין טוב מאוד שאין שום קשר בין המבצע בעזה לבין תפילותיך לחזרתו של בנך בשלום. אני בטוחה שאתה מבין שרוכבים על גבך כדי לעשות אלוהים יודע מה (ולא נראה לי שהם בעצמם יודעים מה). אבל זה שמבינים, כמובן, לא אומר שצריכים לקבל.

נקווה שלמרות כל זה, יקרה בכל זאת איזשהו נס וגלעד יחזור הביתה, בריא ושלם.

פשוט בן זונה. היה פנדל, ולא היה ספק בכלל שהיה פנדל. אני ממש מתאפקת לא לשחרר אמירות גזעניות נגד מקסיקנים, וזה רק בגלל שאני אוהבת את האוכל שלהם. אפילו בחירות הם לא יודעים לעשות כמו שצריך.

ומצד שני, זה בכל זאת רק משחק. אז קלוזה אהובי, להמן, שוויינשטייגר, לאם, נו, טוב, גם באלאק (למרות היום), וכל שאר המדהימים, ומעל הכל, כמובן, יורגן קלינסמן – הייתי גאה להיות אוהדת, הפעם יותר מתמיד. תודה. ונתראה בגמר 2010…

מאחר ושכחתי אותו שלא בצדק, אז אני אוסיף אותו בשורה נפרדת – פודולובסקי, תודה גם לך.