צר לי להרוס את השמחה הכללית ששוררת לאחרונה סביב מציאת ההיטלר החדש של התקופה. נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד, הוא אולי בן זונה, ובטח גם חרא של בן אדם (אם היינו בארה"ב, יריב חבוט היה מקבל בקרוב קנס של כ-600 אלף דולר… הייתי חייבת להכניס את החוק הזה איכשהו, סורי), אבל:
א. הוא לא היטלר, אפילו אם בוש והנשיאה הטרייה של מועצת יהודי גרמניה (אגב, זו פעם ראשונה שאני שומעת על קיומו של המוסד מועצת יהודי גרמניה) אמרו שהוא כן. ולהגיד שהוא היטלר, מהטעמים הדמגוגיים שבגללם זה נאמר, זו זילות שואה והגחכתה.
ב. הוא רחוק מאוד מלהיות משוגע.
ג. כדאי להתייחס לדברים שהוא אומר ביתר רצינות, ובפחות קיצוניות (לחיוב או לשלילה, אבל כמובן שהחיוב לא רלוונטי למחוזותינו).
אני אחד מהאנשים המופרעים האלו שנוהגים בדרך כלל לקרוא את מה שכתוב מתחת לכותרת ומעל הטוקבקים. הרבה פעמים גיליתי במקום הזה (ע"ע, הכתבה) דברים מאוד מעניינים, שלא ממש הלמו את הניסיון לדחוף אותם לעד שבע מילים שיביאו כמה שיותר טוקבקים. לפעמים זה היה קשור לדברים שאמר אחמדיניג'אד. במהלך הזמן, הגעתי לכמה מסקנות לגביו, שהן קצת שונות ממה שמציגים לנו בכותרת.
אני רוצה להדגיש – המשחק שהוא משחק, וגם מצליח לא רע (כמו שאנחנו רואים מהתוצאות כרגע), נראה לי כמו משחק הרבה יותר מסוכן ממשחקי הכבוד וההפחדה (פצצת אטום אמאל'ה אמאל'ה) שמציגים בפנינו בתקשורת.
אני מניחה, דבר ראשון, שהוא פוליטיקאי, ולא פוליטיקאי זניח, אלא כזה שיודע איפה הוא חי, יודע מה יש לו ומה אין לו, ויודע היטב מה קורה בעולם. אני גם מניחה שבמובנים מסוימים, הוא לוקח השראה מצ'אבז, אם כי הוא לא מגיע לקרסוליו מבחינה תקשורתית ופופוליסטית (אני חייבת להודות, צ'אבז מצחיק אותי מאוד, ואם הייתי יכולה לקלוט את הטלוויזיה של ונצואלה, הייתי בוודאי הופכת למעריצה של התוכנית שלו) (וכדי שלא תחשבו שאני מפגרת לגמרי, גם המהפכה הבוליבארית שלו מאוד מוצאת חן בעיני) (מצד שני, תחשבו מה שבא לכם).
אני גם רואה שהוא משחק לא רע במערך הכוחות הקיים (אפילו בתוך מועצת הביטחון של האו"ם עצמה), וכל הקשקושים לא מפריעים לו לחתום על חוזי ענק עם מדינות וחברות פרטיות. בכל זאת, יצואנית הנפט הרביעית בגודלה בעולם בתקופה שבה הנפט הוא בערך 70 דולר לחבית. והשאלות שהוא מעורר בנושא למי מותר שיהיה גרעין ולמי אסור (למה למשל העולם לא דורש מהמדינה היחידה שהשתמשה אי פעם בגרעין כנגד אוכלוסייה אזרחית להתפרק מנשקה? את זה אני שואלת, לא הוא), מה הקריטריונים, איפה השקיפות, ובכלל כל נושא הצביעות המערבית, הן שאלות שיש לתת עליהן תשובה טובה יותר ממה שנותנים היום (או להיכנע לו. כמו שעושים עכשיו).
ואז הוא בא ומדבר על השואה, וכולם קופצים. בלי לשים לב לדברים שהוא אומר, ובלי לשים לב לעולם שבו אנחנו חיים. הוא לא אומר "השואה לא התקיימה". הוא אומר שאולי השואה לא התקיימה כפי שאנחנו חושבים שהתקיימה (והוא צריך לברר את זה), ואם היא אכן התקיימה, אז אין שום סיבה שהערבים יאלצו לשלם את המחיר על פשעיה של אירופה. אני לא רוצה להתייחס לטענה השניה (שבסך הכל יש בה הגיון מסוים, ואני לא רואה שום רע בהקצאת חבל שופע מים ומשאבים טבעיים באירופה או שטח נדל"ן מניב בלב ברלין, נניח, לשימושם של היהודים. אבל נו שויין, זה כבר מאוחר מדי בשביל זה). דווקא הראשונה היא מה שמעניין כאן בעיני.
לנו כאן ברור שהשואה התקיימה בממדים ובצורה שבה אנחנו חושבים שהתקיימה. אין כאן (נראה לי) אדם אחד שלא מכיר ניצול שואה או מישהו שיש במשפחתו ניצול שואה או ניצול שואה שבא להרצות בבית הספר שבו למד וכו'. אין כאן אחד (מגיל מסוים ומעלה, כמובן) כמעט שלא נכח בטקסים, למד על הנושא בבית ספר, ראה את הסרטים ביום השואה, קרא את הספרים. (אני לא רוצה להתייחס לנושא טיולי ה"שבעה מחנות בשלושה ימים". זה עניין לפוסט אחר).
אבל זה לא המצב בעולם היום. אולי רק בחלקים מסוימים של אירופה. הדור הצעיר (אפילו לא הנוער) שחי בעולם הוא "דור שלא ידע את יוסף". אנשים רבים חושבים שהשואה זה "רשימת שינדלר" של ספילברג (האיש והתודה לששת המיליונים). או לא חושבים שום דבר. ואז הם שומעים מאחמדיניג'אד או אחרת שאנשים נשפטים ונכלאים בגלל שהם עושים "מחקר היסטורי" שמנסה לבדוק האם אירוע מסוים אכן היה כפי שאומרים שהיה. במקומות של חופש ביטוי, שבהם אף אחד לא ייכנס לכלא אם ינסה לטעון שהשמש סובבת סביב כדור הארץ או שהשמיים עשויים מגבינה סגולה. מוזר קצת, לא? (ובל נשכח, שהכחשת שואת הארמנים למשל לא ממש זוכה ליחס דומה, וכולם עושים עסקים עם טורקיה).
בל נשכח גם שלרוע המזל, השימוש שנעשה בשואה אחרי סיומה לא תמיד היה אופטימלי. הטענה שהאירוע נופח מעבר לכל פרופורציה ומשמש בעיקר לצורכי תעמולה נשמעת קצת פחות רע בעיני רבים, כשהיא נתקלת בטענה שכל ביקורת ולו הקלושה ביותר על מדיניות הפנים או החוץ של מדינת ישראל רבת העוצמה הצבאית, שוורן באפט משקיע בה 4 מיליארד דולר, היא "אנטישמיות". וגם תמונות של מתנחלים עם טלאי כתום או תצוגות הילד מווארשה, שפונים נגד ממשלת ישראל, הצבא והמשטרה, שמשחקים כאן בתפקיד הנאצים, כשהן מופצות בסוכנויות לכל העולם, לא ממש תורמות. וגם לא שלל הסרטים הבדיוניים שנעשו בנושא (ושוב, אני אדחף את התודה לששת המיליונים. אני עדיין לא יכולה להירגע מזה, לא משנה כמה זמן יעבור, ולא משנה שהוא פיצה לגמרי עם מפעל התיעוד שלו).
אני מתחילה לגלוש, ולא רוצה לתת כאן את כל הביקורת שיש לי נגד ייצוג השואה וזיכרון השואה, מאז השואה ועד היום. זה נושא לעוד פוסטים רבים וטובים. ולכן אסכם את הנושא הזה ואומר שלדעתי, התגובה הרצינית לדברים כאלו שאומר אחמדיניג'אד או כל "מכחיש שואה" אחר לא צריכה להיות ביטול מוחלט או כל תגובה תוקפנית אחרת. גם חוקים נגד הכחשת שואה הם דבר מגוחך בעיני, שרק משרת את המטרה של מכחישי השואה, ולא של הנלחמים בתופעה. תופעות כאלו שורשן לעיתים קרובות הוא מבורות והיעדר של חינוך לאמפתיה. תגובה אלימה (או מתנפחת) נגדית רק תחזק את הבורות ואת היעדר האמפתיה. ואנחנו הרי לא רוצים עוד מלחמת עולם (או לפחות ככה אני רוצה להאמין).
על התגובות הנוכחיות של העולם יש לי רק דבר אחד לומר – ככה לא בונים חומה. יש לזכור שבערות היא אכן כוח. בעיקר כוח בידי האויב. שלא צריך אטום היום כדי לקום עלינו ולפגוע בנו קשות.
***
מישהו הביא כאן באיזה בלוג לפני שבוע בערך לינק לראיון שערך העיתון הגרמני "דר שפיגל" עם אחמדיניג'אד. הבלוגר ששכחתי את שמו טען שהשפיגל השפיטו אותו. קראתי את הראיון, וזה לא הרושם שעלה ממנו. האמת, קצת נלחצתי כשראיתי איך הוא פונה אל הציבור הגרמני, שברובו לא חי אז או שהיה בגיל חסר השפעה, ומדבר איתם על משהו שבוודאי הטריד אותם עוד קודם – עד מתי ייאלצו לשאת על כתפיהם את חטאי אבותיהם. לעניות דעתי, השפיגל לא התמודדו עם זה בצורה טובה. אבל אתם יכולים לקרוא בעצמכם ולשפוט (ואם אפשר, תנסו לראות את עצמכם רגע כגרמני צעיר שקורא את זה, לא כיהודים ציונים שחושבים שכל אזכור של השואה על ידי ערבי היא הכחשה ובזיון וצריך להפציץ אותו וכו'). וגם הסיפור עם ה"סרט הצהוב" היה די מלחיץ בעיני, דווקא בגלל שהיה לי ברור שהוא לא נכון ומשרת היטב את המשחק שמשחק האיש.
***
ויכול להיות שזה סתם הפחדים שלי מדברים, והוא בעצם כן היטלר. על זה רק הזמן יכול לענות.
