גרפיטי שצילמתי בברלין. טוב לראות שיש גם שם אנשים שחושבים כמוני…

(התרגום של מה שכתוב שם: המלחמה בנאצים טרם הסתיימה).

עוד אחד, קצר יותר, על אגמבן: בחלק מהספר, כמו כל פילוסוף טוב, הוא דן באטימולוגיה של המילים המשמשות אותנו להתייחסות לאירועי השואה.

העיסוק במילים הוא מטריד בעיני ממש כמו העיסוק במספרים, אם לא יותר, ותמיד מרגיש קצת ציני, קצת עקר. כשאני נוכחת בשיחה שעוסקת במילה הטובה ביותר, או בכזו שבה מישהו נתפס למילה על חשבון הרעיון (רק כשזה נעשה בשם הפוליטיקל קורקטנס, כמובן), בא לי לבעוט במישהו. אבל העיסוק הפילוסופי במילים, או האטימולוגי, למען הדיוק, הוא מדהים. ואינפורמטיבי מאוד, בעיקר לגבי ההנחות הסמויות שהנחו את מי שטבע את המילה.

אגמבן דן במילה "Holocaust", למשל, ואומר כי המונח נטבע על ידי אלי ויזל, שהתחרט מיד לאחר מכן על דבריו. הפירוש היווני של המילה הוא "שרוף לגמרי". הבעיה נמצאת בפירוש הלטיני, שמשמעותו קורבן במסגרת של פולחן דתי, או בעברית – "עולה". לדבריו, המונח שימש בעבר את ראשי הכנסיה הנוצרית כגינוי נגד מנהגי הקורבן של היהודים, ונמצא גם בטקסטים אנטישמיים בוטים. אגמבן אומר, ואני נוטה להסכים איתו, שלא רק שהמונח הזה רומז להשוואה שאינה מתקבלת על הדעת בין הקרמטוריום לבין המזבח בבית המקדש, הוא גם מכיל כפירה סמנטית, מכיוון שהשימוש שנעשה בו במשך הזמן היה אנטישמי במהותו.

המונח העברי "שואה" לא יוצא הרבה יותר טוב. לדברי אגמבן, משמעות המונח בתנ"ך קשורה לרעיון של עונש אלוהי (והוא מצטט פסוק מישעיהו שבו מופיעה המילה). האם השואה היתה עונש אלוהי על חטאי היהודים? חטאי מיליון וחצי תינוקות וילדים, למשל? אני ממש לא מסוגלת להתייחס לשאלה הזאת ברצינות. אם כן, אז מבחינתי האלוהים הזה לא ראוי שיעבדו אותו. אם לא, אז הוא לא רלוונטי לשום דבר, ולא מעניין אותי כקליפת השום (ובכך פתרתי באופן אישי את הדיון התיאולוגי בנושא השואה).

[אגב, בהקשר אטימולוגי זה מעניין לדעת שהמילה "מוזלמן" היא בעצם "מוסלמי", מונח שנטבע באושוויץ, אך עבר משם גם למחנות אחרים. ולמה מוסלמים? הסיבה הראשונה שמזכיר אגמבן היא שהם נראו, בשל השינויים הפיזיים שחלו בהם כתוצאה ממצב תת התזונה המתמשך, כפופים כמו מוסלמים בתפילה. סיבה נוספת הוא מוצא במשמעות המילה מוסלמי – פטליזם בלתי מותנה, כניעה ללא תנאי לגורל ולרצון האל, שקשורה למצב הנפשי אליו הגיעו המוזלמנים, של אדישות תהומית לעולם החיצון, מתים חיים, קליפות ריקות, שממשיכות לזוז רק מכוח האנרציה הפיזיקלי. הוא מצטט את הערך "מוזלמן" באנציקלופדיה יודאיקה: "היה בשימוש בעיקר באושוויץ, המונח נגזר, ככל הנראה, מגישתם הטיפוסית של חלק מהמגורשים, ששכבו כשהם כורעים על הרצפה, רגליהם מקופלות באורח מזרחי, פניהם קפואות כמסיכות"].

לפני זמן לא רב קראתי את ספרו של הפילוסוף האיטלקי גיורגיו אגמבן, "Remnants of Auschwitz". אחד מהקטעים שם עשה עלי רושם עמוק, והתחבר בצורה יפה לדברים נוספים שמעסיקים אותי, ולהלן התוצר הזמני.

אגמבן מצטט את פרימו לוי, שמספר בספר "ההפוגה" את סיפורו של אחד זונדרקומנדו ששרד, על משחק כדורגל שהתנהל במהלך אחת ה"הפסקות" מהעבודה בין חברי צוות הזונדרקומנדו לבין ה-SS. בלב הזוועה של אושוויץ שיחקו האנשים, וחבריהם בצד הריעו, עודדו, כאילו שהמשחק מתרחש במגרש בכפר, ולא בשערי הגיהנום. אגמבן אומר כי אפשר לראות את המשחק הזה כהפוגה זמנית של אנושיות בלב הזוועה האינסופית, אך הוא מעדיף לראות אותה כזוועה האמיתית של "האזור האפור", שבו אין זמן, ושנמצא בכל מקום. ומכאן מגיעה, לדבריו, הבושה והמצוקה של הניצולים, וגם המצוקה והבושה שלנו:

"The shame of those who did not know the camps and yet, without knowing how, are spectators of that match, which repeats itself in every match in our stadiums, in every television broadcast, in the normalcy of everyday life. If we do not succeed in understanding that match, in stopping it, there will never be hope".

אדורנו, כשדיבר על משהו דומה, אמר את אמירתו המפורסמת, שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברבריות. האמירה הזאת עוררה סערה מסוימת, ולכן הוא חזר בו ב"נגטיב דיאלקטיקס", אבל לא ממש חזר בו, אלא עורר אותה מחדש, בצורה חריפה יותר ובהקשר כללי יותר. הוא אומר, שלסבל יש זכות לביטוי כמו שלאדם מעונה יש זכות לצעוק, ולכן יתכן שלא נכון לומר שאחרי אושוויץ אי אפשר יותר לכתוב שירים. אבל, אומר אדורנו, זו לא טעות להעלות את השאלה הפחות תרבותית, האם אחרי אושוויץ אפשר בכלל להמשיך ולחיות.

התרבות כולה לוקה, אחרי אושוויץ, במקרה חמור של "אשמת ניצולים", אשמה של חיים שבעצם קיומם חונקים חיים אחרים. האשמה הזאת, אומר אדורנו, אינה מתיישבת עם החיים. והאשמה הזאת אינה מפסיקה לשכפל את עצמה, בגלל שאי אפשר, אפילו לרגע אחד, להביא אותה במלואה לתודעה. "אשמת ניצולים" היא מושג ידוע ומוכר, שמופיע פעמים רבות בעדויות, בספרים, במחקרים פסיכולוגיים בנושא. "אשמת ניצולים" זה גם כל מה שאני שומעת כשאני שומעת תירוצים לאדישות לגורל של אחרים או טיעונים בנוסח "מי שמרחם על אכזרים" וכדומה.

***

ועם ההקשר הזה in mind, יש לי כמה דברים לומר בנושא ה"פלנטה האחרת". לתפיסתי, מי שאומר על אושוויץ "פלנטה אחרת" ומתכוון לכך, כשהוא מודע לכל ההשלכות והמשמעויות של הביטוי הזה, גרוע מכל מכחיש שואה, אפילו אם הוא עצמו ניצול שואה כמו יחיאל דינור (ק.צטניק) (אם כי אני מניחה שכשהוא אמר את זה הוא הרגיש דברים אחרים לגמרי ממה שמרגיש כל מי שמשתמש בזה היום).

מי שמנסה לטעון שאושוויץ התקיימה במימד אחר, במושגים אחרים, מחוץ לכדור הארץ, מחוץ לרצף ההיסטוריה האנושית, במקום מבודד ונפרד מכל מה שאפשר להתייחס אליו ולהשוות אליו, בעצם אומר עוד כמה דברים. ראשית, הוא פוטר את מבצעיה מכל אחריות. המונח "פלנטה אחרת" מסמן פער טרנצנדנטי שאינו ניתן לגישור בינה לבין הפלנטה הזו שלנו. כי הרי אי אפשר להשוות. ואם אי אפשר להשוות, אז איך אפשר לשפוט, לפי המושגים האנושיים החוקיים והמוסריים של הפלנטה הזאת, את מה שהתרחש בפלנטה ההיא? הם ממילא ומראש לא תקפים לגביה.

דבר נוסף – המונח מפשיט את אושוויץ מכל רלוונטיות ומשמעות אנושית, ומבזה את קורבנותיה ואת ניצוליה. איזו רלוונטיות יש בכלל לסיפור שלהם עבורנו, כאשר אנחנו אומרים שהוא התקיים מחוץ לחלל ולזמן שלנו? כל היחס לעדויות הופך למן סוג של טיפול פסיכולוגי עבורם.

והדבר הגרוע מכל – המונח חוסם מראש ומלכתחילה כל ניסיון לטעון שאפשר למנוע שואות נוספות גם בעתיד. פלנטה אחרת – אי אפשר להסביר, אי אפשר להשוות, אי אפשר להבין, אי אפשר לדעת, אי אפשר למנוע.

התפיסה שהגיעה לקיצוניות באושוויץ היא התפיסה של האדם כסרח עודף, כבר-החלפה, כבר-השמדה – חפץ שמאבד כל הקשר אנושי, והופך לנציג חסר פנים של קבוצתו (דבר דומה, אגב, נעשה בהקשר של הזיכרון, אבל זה לא לעכשיו). הטענה הכרונולוגית היא שאחרי אושוויץ, אחרי שראינו לאיזו קיצוניות יכולה להגיע התפיסה הזאת, שמספיק להגדיר אותך כיהודי כדי להכניס אותך לתא גזים, אין לנו יותר את הפריבילגיה להתייחס לתפיסה כזו, בכל צורה שבה היא מופיעה – אם כרצח עם ואם כתירוץ לאטימת לב פרטית, בשוויון נפש וכמשהו "טבעי". כל גילוי וכל ביטוי שלה הוא המשך ישיר של אושוויץ וחלק בלתי נפרד ממנה, וכל זמן שדברים כאלו מופיעים אושוויץ ממשיכה להתקיים. התפיסה הזאת לא יותר טבעית משאושוויץ היתה טבעית להיסטוריה ולהתפתחות האנושית. אפשר כמובן לטעון דברים כאלו על אושוויץ, אבל נקודת המוצא שלי היא דחייה מוחלטת של הטענה הזאת.

זה לא אומר שכל רצח עם או דברים דומים שהתרחשו מאז אושוויץ הם "כמו אושוויץ". אבל זה בהחלט אומר שכל הדברים האלו הם המשך ישיר של אושוויץ. שהעניין הזה טרם עבר מהעולם. המלחמה לא הסתיימה (שלמה ארצי, לשאלתך…). משחק הכדורגל נמשך.

הציטוט הזה של פרימו לוי שהבאתי כאן קודם, נוגע בדיוק בלב העניין.

"החיים יפים" של בניני, שמשודר עכשיו שוב בטלוויזיה, הוא בעיני סרט השואה (שאינו תיעוד) הטוב ביותר שנעשה אי פעם. זה קשור לכל התפיסה שלי של זיכרון השואה "הנכון", שהרצון שלי לקדם אותה הוא אחת מהסיבות לפתיחת הבלוג הזה. אמרו על הסרט הזה כל מיני דברים. שהוא לא מדויק. שהוא עושה צחוק מהשואה. ש"זה לא היה ככה". אפילו שזו זילות הגובלת בהכחשה. אני באופן טבעי חושבת שכל הדברים האלו הם שטויות. קודם כל, הסרט הזה כל כך רחוק מלהיות מצחיק. אני באופן אישי בכיתי בערך שעה וחצי אחרי שהוא נגמר. דבר שני, האיש אומר לנו בפירוש שמדובר באגדה. אגדה, שמבוססת על המציאות. אגדה, שהמוקד שלה הוא האדם, לא "האירוע".

הדרישה לדיוק מקסימלי בפרטים טכניים או הדרישה להציג את "הזוועה" במלוא תפארתה היא דרישה אבסורדית וצבועה בעיני. השואה הייתה אך ורק משהו שנעשה בידי בני אדם לבני אדם אחרים. הסרט הזה, באופן ספציפי, מדהים בגלל הצורה שבה השואה מחלחלת לתוכו, כאילו רגע אחד אנחנו בחיים נורמליים כמעט לגמרי של אדם אחד, קטן ומשעשע על גבול הגיחוך, שמתאהב בבחורה, כובש את ליבה, מתחתן איתה ונולד להם ילד. ובתוך זה שזורים כל מיני דברים כמו הסוס הצבוע עם המילה "יהודי" עליו, השלט שאוסר כניסה ליהודים וכלבים, והדברים האלו מצטברים ונערמים למרות הניסיונות שלו להתעלם מהם, לעשות מהם צחוק – עד שלוקחים אותו ואת ילדו ברכבת, ואישתו מתעקשת להצטרף.

בסך הכל, ככה זה היה עבור אנשים רבים במציאות. משהו שמחלחל לתוך החיים, הופך אותם, לפעמים ברגע, לפעמים במשך שנים, מחוץ לקונטקסט, בלתי ניתן להבנה, בלתי ניתן לעיכול.

ואפילו אם כל ההתרחשות במחנה בסרט היא סוג של פנטזיה, גם במקרה הזה, זו עדיין פנטזיה של אב מסור, בעל אוהב, Mensch במלוא מובן המילה, שלא בוחל בשום אמצעי כדי להגן על ילדו האהוב מזוועת החיים, לעטוף אותו בצמר גפן מתוק אפילו בתוך סיטואציה כל כך קיצונית. זה סרט שואה הרבה יותר טוב בעיני מכל הסרטים הרשמיים הלא-תעודיים למיניהם.

והשיר, השיר הזה שיכול להסתובב לי בראש ימים. כל כך פשוט, כל כך ילדותי, כל כך נאיבי, תזכורת קטנה לאיך שהחיים אולי היו צריכים להיראות.

Smile, without a reason why

Love, as if you were a child

Smile, no matter what they tell you

Don't listen to a word they say

Cause life is beautiful that way

Tears, a tidal wave of tears

Light, that slowly disappears

Wait, before you close the curtain

There is still another game to play

And life is beautiful that way

Here with his eyes forevermore

I will always be as close as you remember from before

 Now that you're out there on your own

Remember what is real and what we dream is love alone

Keep the laughter in you eyes

Soon your long awaited prize

We'll forget about our sorrows

And think about a brighter day

Cause life is beautiful that way

We'll forget about our sorrows

And think about a brighter day

Cause life is beautiful that way

There's still another game to play

And life is beautiful that way

עוד מיחזור קטן מהפורום, אך כזה שדורש הקדמה. ולהלן ההקדמה:

לא מזמן גיליתי ספר קטן ומדהים של ז'אן אמרי (או בשמו האמיתי, הנס מאייר). קצת על הסופר מתוך המבוא לספר, מאת אילנה המרמן: ז'אן אמרי, הוא הנס מאייר, נולד בוינה ב-1912, לאב יהודי ואם קתולית. אבא שלו, יהודי אוסטרי מתבולל, נפל במלחמת העולם הראשונה זמן קצר לאחר לידת בנו. ב-1937 התחתן עם צעירה יהודיה ממוצא מזרח אירופי, ב-1938, אחרי האנשלוס, ברחו השניים לבלגיה. ב-1940 אמרי נעצר על ידי הבלגים, ברח ב-1941, הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית, נעצר ועונה על ידי הגסטאפו, שהה שנה באושוויץ, ואחר כך בברגן בלזן עד שחרור המחנה באפריל 1945. אמרי שב לבריסל והשתקע בה.

הספר האמור כולל חמש מסות, כל אחת מהן מדהימה בפני עצמה. אין לי שום ספק שאם אמשיך בכתיבת בלוג זה, אחזור אליו יותר מפעם אחת.

***

אולי בכל זאת משהו קטן וראשוני על אמרי, שקשור לדברים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה. איך אפשר לגרום לבני אדם להבין את סבלו של הזולת, להבין אותו ברמה כזו שתעורר את המוטיבציה, את הרצון האמיתי, לעשות הכל כדי לשנות את הגורמים לסבל הזה, לפעול, בקיצור.

התשובה של אמרי האמת לא ממש מעודדת אותי. הוא אומר, במסה על העינויים (המסה השניה בספר), כך:

"הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר. איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה. לו רצה מישהו לחלוק בכאבו הגופני עם חברו, היה נאלץ לגרום לו כאב, וכך להיעשות בעצמו למענה".

ומה אם זו האמת? אם כן, אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מנניח חולי הסרטן ששובתים ליד הכנסת? למה שנרצה להפעיל לחצים על הכנסת להגדלת סל התרופות (לא שזה מה שיעזור, אגב) או דברים אחרים? ולמה שמישהו ירצה בכלל לעשות את מה שצריך כדי שלא יתבצע בעולם עוד טבח עם, כדי שילדים באפריקה לא יגוועו ברעב ובצמא? בגלל מוסר רציונלי? תרבותיות? אינטרסים? יחסי ציבור? כל אלו כבר כשלו, על כל הרציונל שעמד מאחוריהם.

אז מה כן? וגרוע מזה – לפעמים גם אדם (אני לפחות) מרגיש שלא אכפת לו להפוך למענה, שדווקא בא לו שאלו שיושבים בוועדת הסל או בכנסת או בכל שאר המוסדות המצוחצחים בבניינים היפים עם משכורות העתק יחושו על בשרם את אותו גורל שהם חורצים בהבל פיהם.

והאמת, מה שהוא אומר הוא אפילו יותר גדול מזה, ומערער בכלל את כל מה שאנחנו חושבים שהוא תקשורת אנושית. אם אכן אי אפשר לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה אז רוב מה שאנחנו חושבים שהוא תקשורת אנושית, שרובה המכריע עדיין מבוסס על השפה, עם כל הכבוד לשפת גוף וכו', הוא בעצם שום דבר, פונקציונליזם נטו.

נתחיל באפולוגטיקה: אני, כאישה, הייתי רוצה מאוד לחשוב שכל הנשים טהורות וזכות, ושאין שום סיכוי שאישה תנצל לרעה את המצב העגום הקיים בחברה הפטריאכלית כדי לפגוע במישהו, או גרוע מזה – בבנות מינה שבאמת עוברות דברים קשים. אבל אני, כאדם ביקורתי וספקני, מתקשה להאמין שזה המצב. נשים הן גם בני אדם. למעשה, הן בערך חצי מבני האדם הקיימים, ומבחינה סטטיסטית גרידא, לא סביר שכל המסה הגדולה הזאת של בני אדם מורכבת אך ורק ממלאכיות או מקורבנות.

ישנם מקומות רבים בעולם שבו אנחנו חיים היום שבהם המצב האנושי הוא מתחת לכל ביקורת, וכמעט תמיד הנפגעות העיקריות מכך הן הנשים. ישנם מקומות רבים שבהם הנשים נחשבות לחפץ, מכונה לייצור ילדים וטיפול בבית, שבהם נשים מדוכאות ברמות קיצוניות, חסרות כל יכולת לרכוש השכלה, להתפתח, להשפיע על גורלן באמצעות הצבעה בבחירות, למשל, או אפילו לצאת מהבית ללא ליווי גבר.

ישנם מקומות בעולם שבהם נפוצים מנהגים כמו הטרדות מיניות בלתי פוסקות במקום העבודה (שהוא בדרך כלל סוג של sweatshop, עבדות), אונס המוני ויומיומי, מילת נשים וזוועות נוספות שמבוצעות כלפי נשים. ישנם גם מקומות בעולם שבגלל שחיתות ואטימות קשה מצד הממשלים המקומיים ומצד המערב נשים נאלצות לצפות בילדיהן הרכים מתים מצמא ומתת תזונה (בעיני, ואני מניחה שגם בעיניהן, זה גרוע מכל דבר אחר). העולם הוא עולם מסריח עבור נשים רבות מדי, עבור אנשים רבים מדי. מי שרוצה להמשיך ולהעמיק בנושא יכול להיכנס לאתר האו"ם המוקדש לכך.

***

וכאן, כאן יש לנו את הפריבילגיה לעסוק באופן אינטנסיבי בהטרדות מיניות. לא שיש בזה משהו רע. אני חושבת שזה נהדר שאנחנו עוסקים בשינוי של הדברים האלו, שהם גרועים מאוד, ולא בתינוקות שמתים מצמא או במילת נשים. זה דבר אופטימי, שמראה עד כמה התקדמנו ועד כמה עוד יש לנו לאן להתקדם. אבל משהו בהקשר הזה מטריד אותי מאוד. כמו בכל מטוטלת, גם כאן יש את הקיצוניות הנשית, שמחוזקת עוד יותר בעידן הפוליטיקל קורקטנס (שבמקרים רבים מדי זה רק שם אחר לצביעות).

באופן ספציפי, כפרוסית ידועה, אני מוטרדת מאוד מאפקטים של בומרנג ומנושא הנתונים הסטטיסטיים. עד כמה שהייתי רוצה להאמין, זה פשוט לא נראה לי סביר, הנתונים האלו שזורקים עלי כל פעם בדיונים בנושא, כמו: כל אישה עוברת הטרדה מינית, 1 מ-3 או מ-4 נאנסת, 2% תלונות כוזבות (על הטרדה) וכו'. זה פשוט לא נראה לי סביר, לא סטטיסטית ולא מבחינת ניסיוני האישי בעולם. בקיצור, יצאתי לעשות חקירת "עיתונות כורסא" בסיסית, ומצאתי כמה דברים מאוד לא נעימים.

קודם כל, קשה מדי למצוא נתונים. קשה באופן בלתי סביר. אבל מצאתי כמה דברים מעניינים ממקורות שנראים לי סבירים במידת המהימנות שלהם, שכדאי לתת גם עליהם את הדעת. במקום אחד מצאתי נתונים, שאולי כדאי לבדוק אותם עוד קצת, אבל הם די מפחידים, לגבי האשמות כוזבות באונס. לא בהטרדה מינית – באונס. אחד מהנתונים אומר שסקירה שנתית שמבצע ה-FBI של 1,600 רשויות לאכיפת החוק מצא כי 8% מההאשמות באונס הן בלתי מבוססות לחלוטין (כלומר, ב-8% הצליחו להוכיח שההאשמה היא כוזבת), וזה פי 2 משיעור ההאשמות הכוזבות בכל עבירה ופשע אחרים.

בנוסף, וגרוע מזה, לאחר שהתחילו להשתמש בבדיקות DNA גילו שבשליש מהמקרים היתה חוסר התאמה (כמובן, שזה לא אומר שלא בוצע אונס, אבל זה כן אומר שהאדם שישב בכלא הוא חף מפשע. בעיני זה מפחיד). ועוד יותר גרוע מזה: מחקר קפדני יותר שבוצע בנושא, בהובלת צ'רלס פי מקדואל, מצא כי מ-300 דיווחי אונס ברורים, 27% נמצאו כוזבים (וכאן, הקריטריונים לכזב היו הודאה של הקורבן בשקר, שקר בפוליגרף ודברים דומים).

ובמאמר נוסף שמצאתי בפוקסניוז אומרת הכותבת כי ממחקר של משרד המשפטים האמריקני שאומת על ידי מקורות נוספים עולה כי שיעור ההאשמות הכוזבות באונס עומד על בין 25% ל-26%. לעניות דעתי, גם שני אחוז זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת, אבל אם זה אכן רבע, אז ההתייחסות הפמיניסטית לכך היא מזמן overdue. 

***

אני חושבת שכדי לקדם את המטרה שלנו כנשים, אנחנו צריכות להיאבק באותה תקיפות גם בנושא התלונות הכוזבות – גם נגד הגיס החמישי שבתוכנו, שפוגע בנו פגיעה קשה (מספיק לראות מה שיעור לא גבוה של תלונות כוזבות נתן בידי תעשיית הביטוח רבת העוצמה והכסף בארץ, שמתייחסת באופן גורף לכל אדם כשקרן פוטנציאלי ומעבירה רבים גיהנום סתם).

אנחנו חייבות גם להיאבק בטענות שמשמיעות כל מיני מתלהמות, שלנשים אין שום אינטרס לשקר בנושא (אני יכולה לחשוב לפחות על 10 סיבות לשקר בנושא, ואני בטוחה שיש יותר). ההצגה העצמית הזאת היא כל כך לא רצינית, כל כך לא ראויה ליחס רציני, וכל כך לא תורמת לשינוי הנורמות, אלא דווקא לחיזוקן. מאחר ומה שאנחנו מנסות לעשות זה לא "preaching to the choir", אלא לשנות משהו אצל הבלתי משוכנעים.

כן, זה הופך את המאבק למורכב יותר, אבל מי אמר שזה הולך להיות קל? נשים (ואנשים בכלל) עברו דברים קשים עד שמושג הזכות של האדם על גופו הפך למשהו מובן מאליו  (וזה לא היה ככה לפני מאות ספורות בלבד), עד שקיבלו את זכות הבחירה או את הזכות לרכוש מקצוע. כל שלב מלווה בקשיים ובמאבקים ובמחיר, כל שלב מלווה בצורך חיוני בחוסן נפשי, בכוח אנושי אמיתי. אנחנו יכולים להיות סקנדינביה, אני באמת מאמינה בכך, אבל זה לא יקרה באמצעות התבכיינות, הסתרה ושקרים.

[ומשהו קטן לג'ק ניוקום ודומיו, אם חס וחלילה יגיעו לכאן – רק שתדע שאני חושבת שאתה פנאט קיצוני ואידיוט, והניסיון שלך לדחוף את העניין עם הנאציזם הוא אחד הדברים היותר חסרי כל שחר ואוויליים ששמעתי כבר זמן רב. באותה מידה שאי אפשר לטעון שכל הנשים צדיקות, גם אי אפשר לטעון שכולן משקרות. אלו הם שני צדדים של אותה מטבע בדיוק].

במסגרת פסטיבל המיחזורים שאני עורכת לרגל פתיחת הבלוג, החלטתי לוותר על אותם קטעים שכוחי אל שהזכרתי קודם, שהאמת די מביכים אותי עכשיו, ולמחזר במקום זה דברים שכתבתי בעבר בפורום השואה שלי.

***

יש משהו שמעסיק אותי כבר הרבה זמן, וקשור לאכזריות של בני אדם כלפי בעלי חיים, ולרגשות הקשים שזה מעורר בי, שהם קשים לי הרבה יותר אפילו מהתאכזרות של אדם אחד לאדם אחר. וזה רק הולך ונהייה יותר גרוע. אני לא יודעת לפעמים אם אני הופכת לטוני סופרנו או לניטשה רגע לפני ההתמוטטות (הסיפור המיתולוגי, שאין לי מושג אם הוא אמיתי או לא, עם הסוס. בכל מקרה, הנה התייחסות נחמדה לנושא).

ואיך זה קשור לשואה? הקשר הטריוויאלי שעלה אצלי היה הסרטון של כל מיני "אבירי זכויות החיות" (זכויות החיות הוא מושג מאוד בעייתי בעיני, אגב. אני מעדיפה לדבר על חובותיהם של בני האדם כלפי החיות), שעשה את ההשוואה הישירה בין האופן שבו אנו מתייחסים לחיות לבין מחנות ההשמדה (לא ראיתי את הסרטון, כמובן. אני פשוט לא מסוגלת לראות דברים כאלו. יש לי כבר יותר משנה סיוטים שקשורים לאיזו ג'ירפה אחת ברמאללה, זיכרונה לברכה, שהופיעה בכתבה אחת קצרה אצל עמנואל רוזן, אז זה באמת מעבר לכוחותיי. אבל התיאור שלו העביר את הפואנטה מספיק).

אבל גם זה לא העניין. העניין, בעצם, היה קשור אצלי יותר ליומנים של ויקטור קלמפרר (למי שלא יודע – יהודי, גרמני, שהיה נשוי ללא יהודיה, חי בדרזדן כמעט עד סוף המלחמה והיה גם גרפומן), הגרסה שתורגמה לעברית. ויקטור קלמפרר כתב על המון דברים, ותיעד בצורה די מפורטת, אפילו בגרסה המקוצרת, את הקורות אותו. באופן ספציפי, ויקטור קלמפרר כתב גם לא מעט על שני החתולים שלו. הם הוזכרו כל הזמן, עד שהם מתו וכבר כמעט ולא הוזכרו. ואני, הקוראת, מהרגע הראשון התעניתי רק בדבר אחד – מה לעזאזל קורה עם החתולים האלו. חתולי בית בשואה. אם זה לא היה כל כך מעציב אותי, הייתי צוחקת על עצמי (לצורך הגילוי הנאות, גם לי יש שתי חתולות).

***

איפשהו, זה נראה לי מאוד רלוונטי, הנושא הזה של החתולים בשואה. אנשים תמיד אומרים, שקודם כל צריך לדאוג לבני אדם, ובגלל שיש עניים אז זה בסדר לפשוט פרוות של חורפנים בעודם בחיים או לדחוף לאווזים אוכל דרך צינור לתוך הפה עד שהכבד שלהם נהייה ממש ממש טעים, ושזה אותו דבר כמו לאכול בשר. ושאין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר. ולא צריך להגיד כלום על כלום.

אבל אני תמיד נזכרת כאן בציטוט אחד של מילן קונדרה, מתוך הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ספר גיל ההתבגרות שלי, שאומר את הדבר הבא:

"טוב ליבו האמיתי והטהור של האדם אינו יכול לבוא לידי ביטוי מובהק אלא כלפי מי שאינם מייצגים שום כוח. המבחן המוסרי האמיתי של האנושות, מבחנה היסודי ביותר (הטבוע בנו כה עמוק עד שהוא נעלם מעינינו) הוא ביחסה כלפי אלה הנתונים בידיה לשבט ולחסד: בעלי החיים. ודווקא כאן נכשל האדם כישלון יסודי, כישלון בסיסי כל כך, שכל הכישלונות נובעים ממנו".

ואני בעצמי כתבתי (וסליחה על השפה הפומפוזית. זה במסגרת של עבודה אקדמית):

"המהפכה הקופרניקאית של קאנט, שכוננה את הסובייקט המכונן, הייתה נקודת ציון בתהליך ההיסטורי-דיאלקטי הזה שבו מתמקדים אדורנו והורקהיימר, שהתגלם בהתמוססותו של הסובייקט האמפירי של הניסיון והפיכתו למופשט, לאקזמפלר, ובסופו של דבר גם למוזלמן במחנה השמדה. השתלטות האדם על הטבע והולכת התבונה ל"מהלך הבטוח של מדע" הפכה את העולם כולו על כל מה שבו לחומר חסר חיים, חסר ערך כשלעצמו, כאשר כל פרט בו ניתן להחלפה בכל פרט אחר, לפי מערכות רציונליות של סיווג, קטלוג וארגון. אותה תבונה, אותה תפיסה, שמאפשרת לבני אדם לחתוך חתולים במעבדה, איפשרה להם גם להשמיד בני אדם במחנות. החתול במעבדה הוא אמצעי, דוגמא, מודל. וכך גם היהודי, הפולני או הצועני באושוויץ. מספיק להיזכר במנגלה כדי להבין למה הכוונה".

***

אני לא צמחונית, וגם לא אהיה צמחונית, אבל לעולם לא אלבש פרווה שאינה סינתטית או ארכוש ברשתות ביגוד שמוכרות דברים כאלו. אני מתנגדת לצורות גידול אכזריות של חיות לתעשיית המזון, לא אוכלת כמעט אף פעם ברשתות מזון מהיר, ובן זוגי גם רוכש רק ביצי חופש (למרות שאני לגמרי לא בטוחה שזה אמין). אני גם לא מתנגדת לניסויים בבעלי חיים באופן גורף, מאחר ואני יודעת שעדיין לא נמצא תחליף הולם להם בתחום של מחקרי התרופות והמיכשור הרפואי מציל החיים. אבל בתחום הקוסמטיקה, אני רוכשת אך ורק מוצרים שסמל הארנב מופיע עליהם, ובודקת באתר של PETA האם החברות השונות מבצעות ניסויים, לא מבצעות ניסויים או נמצאות במורטוריום.

אני מאמינה שאי אפשר להתכחש לחיה שבאדם או לאדם שבחיה, וצריך ללמוד לחיות עם הסתירות, לא לבטל את אחד הצדדים שלהן באופן גורף. אני גם מאמינה גדולה במידתיות ובפרופורציות, במחשבה, בלימוד ובשיקול דעת. בכל מקרה, אני יודעת שאת החיים הרעים אי אפשר לחיות נכון, כפי שאמר אדורנו (שהוא המנטור הרוחני שלי, למרות שהוא מת עוד לפני שנולדתי), אבל גם שזה לא פוטר אותנו מהמחוייבות לנסות, עד כמה שביכולתנו.

***

הפוסט הזה שכתבתי עורר דיון מעניין ומאתגר בפורום שבו השתתפתי, ולהלן הלינק אליו.

וזקן הפורום שלנו אף טרח ותרגם מפולנית שיר רלוונטי ומצמרר של המשורר יוליאן טובים, שגם אותו אצרף כאן. שם השיר: לכלבי ווארשה.