(בהשאלה מפרויד, פשר החלומות).

FLECTERE SI NEQUEO SUPEROS

ACHERONTA MOVEBO

If I cannot bend the higher powers

I will move the infernal regions

(ולא, אני לא יודעת לטינית. הידע שלי בלטינית מסתכם בזה: Slightly Less Common Latin Phrases. אתר לגזור ולשמור).

"זהו חלום בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכל מסביבי נופל ומתפורר. התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכל נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר (המחנה), ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הטבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחת בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, Wstawac".

פרימו לוי, "ההפוגה", עמוד 190

כמו רבים ממגזר השואיסטים שאליו אני משתייכת, אני סובלת מתופעות שונות שקשורות להשלכותיו ארוכות הטווח של אותו אירוע בתולדות האנושות שהסתיים לכאורה לפני 61 שנים, הידוע גם בכינוי "שואה". ההשלכות ארוכות הטווח האלו אינן טריוויאליות. לפחות ברמה האישית, הן קובעות את חיי במידה רבה ומהוות חלק בלתי מבוטל ממי שאני (מה שידוע בכינוי "זהות"). תחומי העניין שלי, מוקדי המשיכה שלי, אופן ההסתכלות שלי, המבנה הרגשי שלי, אפילו חוש ההומור שלי, כל אלו ועוד קשורים בקשר טבורי לאותו אירוע בתולדות הימים. אני לא יכולה לברוח מזה. בתפיסתי העצמית, אני קודם כל "דור שלישי לשואה". ורק אחר כך כל השאר.

היו סמוכים ובטוחים שהשאלה "מה זה לעזאזל דור שלישי לשואה" לא נעלמה מעיני, במיוחד בהקשר של החקירה העצמית המתמשכת שלי. התשובות מגוונות ומשתנות כל הזמן. קודם כל, זה להיוולד ל"משפחת שואה". אחר כך זה להתעסק עם זה. לראות את הסרטים, לקרוא את הספרים, לאסוף את הסיפורים (גוטפרוינד מציג את העניין בצורה מאוד יפה ב"שואה שלנו", אגב), ללמוד את הפרטים, להיות הבן אדם היחיד בבית הספר שמקבל 100 במבחן בהיסטוריה על הנושא, וכן, גם לדעת את כל הבדיחות (את רובן, לפחות).

בהמשך העניין עובר סובלימציה, ומתבטא באיסוף של שואיסטים כמוך (או מינימום אנשים שפתוחים לנושא) ובמציאת האפיק האקדמי שיאפשר לך לעסוק בנושא באופן מסודר (כי איפה עוד אפשר לעשות את זה היום מחוץ לאקדמיה…).

זה גם להתייחס ליום השואה כיום חג, בגלל שזה היום היחיד בשנה שבו מה שמעסיק אותך כל השנה נמצא לכולם בפרצוף (אם כי רוב האנשים מעדיפים לא לראות, וגם ברדיו כבר לא משמיעים את השירים האמיתיים, ומסתפקים במוזיקת פיגועים). וזה גם לצחוק שהמטרה שלך בחיים זה לנצל את רגשות האשמה של הגרמנים עד תום לצורך השגת סידורי מחיה ולימודים, אבל לבכות בסתר בגלל הידיעה שמה שבאמת מעסיק אותך, מה שאת באמת רוצה, זה לשנות את העולם ככה שאף אחד לא יצטרך יותר לעבור שום דבר דומה, אף אחד, וכמה שזו משימה חסרת סיכוי.

וזה גם להיות אדם לא קל, שלא מתרשם בקלות, שקשה לעורר אצלו אמפתיה באמצעות התבכיינות על מר הגורל, שמתייחס באופן רציונלי במקרה הטוב וזועם במקרה הרע לדברים כאלו, שלא מסוגל לרחמים עצמיים, מאחר וקנה המידה של כל הסבל הוא אושוויץ, וקצת קשה להתחרות עם זה.

***

אז כן, אני הולכת לכתוב כאן כנראה לא מעט על השואה. וכל דבר אחר שאני כותבת גם הוא קשור בדרך זו או אחרת לאופן שבו השואה משפיעה על הפרספקטיבה האישית שלי, הראיה וההתייחסות שלי לכל דבר. ואני חושבת שאני אתחיל בלמחזר מספר קטעים שכתבתי בעבר הרחוק, אם כי זה לא בדיוק מיחזור, מאחר ואף אחד מהם לא הופיע בשום מקום מחוץ למחשב האישי שלי. ורק אחר כך אעבור לענייני דיומא.

לצורך התחלה, וכדי להוריד את העניין הזה off my system, אקדיש פוסט אחד ל"נושא החם" של כוס התה הזאת. הנושא הנשי. או, כפי שזה מצטייר בעיני, התעוררות הסכסוך עתיק היומין בין הגברים לנשים, הפעם במקום שבו יש יתרון לנשים (בשפה תמיד היינו טובות יותר…), והן מנצלות אותו בצורה לא חכמה.

אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, מאחר ואני לא נופלת לאף אחת מהקטגוריות האחרות של לא-פמיניסטית או פוסט-פמיניסטית. אני גם מגדירה את עצמי כפמיניסטית מאחר והמצב שבעטיו נוצרה התנועה הפמיניסטית טרם עבר מן העולם. זו מעין הגדרה של "אין ברירה", שדי כפויה עלי. אני אישה, ולא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר חוץ מאישה, ולמעשה, חוץ ממי שאני. להיותי אישה יש משמעות, שהיא בעיקר, אם לא רק, מותנית חברתית.

ההבדלים בין "גברים" ככלל ל"נשים" ככלל הם בעיני המצאה חברתית. אכן, יש הבדלים פיזיולוגיים, אבל כל הקצאת תפקידים (חוץ מהלידה עצמה, כמובן) או חלוקת מקצועות או שיוך בתוך אבחנות סטריאוטיפיות (רגש-שכל, למשל) הם בעיני תוצר של תרבות, ובאופן ספציפי, תרבות שתפסה במשך שנים את האישה כלא-אדם, כרכוש. התרבות אמנם עברה שינויים רבים באלפי השנים האחרונות, שינויים לטובה, גם בתחום הזה. אי אפשר להכחיש את העובדה שעברנו דרך ארוכה מאוד מהימים שבהם לאציל היתה זכות מעוגנת בחוק על הלילה הראשון עם נשותיהם של הצמיתים שלו, ואפילו מהימים שבהם לנשים לא היתה זכות בחירה, שהם פחות רחוקים. אבל משהו מהתפיסה הזאת עוד נשאר באיזושהי רמה בסיסית, ותהליך השינוי לטובה רחוק מאוד מסיום.

את הדברים האלו אני אומרת כמשהו עקרוני, סטטיסטי. מבחינה אישית, התמזל מזלי להתחנך על ידי זוג הורים נהדרים, שלא נטעו בתוכי את האבחנות הסטריאוטיפיות כמציאות, ושלא גרמו לי לשום יחס מוטה כלשהו למין, כפי שאני יכולה לזהות אצל נשים רבות אחרות. הורי היקרים העבירו לי רק תחושה של ביטחון בעצמי וביכולותיי להשיג את כל מה שארצה להשיג. ולכן, כשאני מסתכלת ממרומי כמעט 30 שנותיי על הדברים שעברתי ועל הדברים שהשגתי, ועל הדברים שאני רוצה להשיג ולעבור בעתיד, העובדה שאני אישה לא נכנסת לעניין. לא כגורם מפריע לפחות. אם כבר, אז כגורם תורם. 

***

כל זה הוא קצת רקע עקרוני, שיעזור להבין את הדברים שאני רוצה לומר עכשיו בקונטקסט המתאים. הסערה שמתרחשת בכוס התה כאן בנושא ההטרדות המיניות והכפייה המינית וכל השאר גרמה לי לכעסים רבים, ממספר סיבות. ראשית, אני חושבת שאינפלציה ויחס לא רציני ותוקפני מובילים באופן בלתי נמנע לזילות. והנושא הזה חשוב מכדי שתיעשה לו הזילות הזו.

שנית, הערבוב של דבר בדבר שעושים כאן לא תורם לאף אחד מהדברים. ז"א – לא צריך לערבב אונס קטינה עם אונס, אונס עם הטרדה מינית, והטרדה מינית עם מישהו שצועק לך "כוסית" ברחוב. יש כאן דרגות. לא הכל אותו דבר, ולהתייחס להכל כאל אותו דבר לא מסייע בשום צורה לפתור אף אחד מהדברים.  למעשה, היחס הזה גורם לאנשים רציניים להתייחס לעניין הזה כולו כמשהו לא רציני. מה שנקרא, counterproductive, גם, למעשה – בעיקר, ברמת התודעה.

שלישית, אחרי ששוטטתי בכל מיני אתרים וקראתי כל מיני סיפורים, התגברה אצלי תחושה קשה שקורה כאן משהו לא טוב בכלל. ז"א, שיש הצגה מסוימת של הנשים כקורבנות, שאין להן שליטה רבה על מצבן, ובמידה רבה העברת אחריות כללית על הגברים כולם, כאנסים בפוטנציה. הדבר הזה מקדם בעיני בדיוק את ההיפך ממה שהוא טוען שהוא מקדם, והופך אותנו למין של יצורים חדלי אישים, שיש להגן עליהן בכפפות של משי, או ברזל. ולפחות בכל הנוגע למקרים רבים של הטרדה מינית לכאורה או אפילו קיום יחסי מין שלא בכפיה, הדברים מגיעים לרמה של הגחכה (כמו כותרת שראיתי, למשל, "לא רציתי שהוא ילך לישון עם כאב ביצים").

בניסיון האישי שלי, לא קיים כזה דבר, הטרדה מינית. ואני לא מדחיקה. אכן, יש בחיים מקרים שבהם אי אפשר לטעון לאחריות או שליטה. מקרים של תקיפה, אונס, מניפולציות, איומים. אבל בסופו של יום, בנות יקרות, אנחנו חיות בעולם קשה, עולם שבו היחסים בין אדם אחד לשני באופן כללי, לא רק בין גבר לאישה, הם דבר לא פשוט. בלי לפתח קצת סבילות, לא נגיע לשום מקום.

נשים הן לא היחידות שזוכות ליחס משפיל לכאורה בזמן של ביצוע פעולות יומיומיות פשוטות. נשים אמנם לדעתי צריכות לעמוד בחזית המאבק להפיכת העולם לאנושי יותר, והיחס בין אדם אחד לשני למחופצן פחות (וסליחה על הצרפתית), ולו רק בגלל שהן הקבוצה הגדולה ביותר שנמצאת בעמדת נחיתות במובן הזה, אבל לא להסתובב בעולם ואחר כך לחזור ולכתוב בבלוגים "אכלו לי שתו לי אמרו לי שיש לי ציצים יפים הו הו הו".

קצת פרופורציות לא הזיקו לאף אחד. מי שמתנהג ככה הוא לא אדם שנמצא בעמדה של כוח. ההיפך הוא הנכון. אלו הם אנשים חלשים, מסכנים, אומללים וחסרי חיים. תראו אותם כמו שהם. עלובים כמו שהם. אל תרגישו חלשות לידם. תרגישו חזקות. כן, אנחנו נשים. כן, יש לנו ציצים. אולי גם יפים, מי יודע. וכן, אנחנו נגיע רחוק, בזמן שאתה תמשיך לשבת ולאונן באוטובוסים. בעניין הזה, הכל קם ונופל על הגישה. ומינון נכון של גישת ה-"fuck them" ממש לא דורש יותר מדי מאמץ לפתח. 

במשך זמן רב הייתי סרבנית בלוגים. וגם עכשיו אני לא עושה את זה בלב שלם. זה נראה לי כל כך לא רציני, הקטע הזה. ואני, אני בחורה מאוד רצינית. אני לא מאמינה באינפלציה של מידע ותוכן. כמו כל אינפלציה, גם אינפלציה כזאת בסופו של דבר משיגה דבר אחד – שחיקת הערך המהותי. אני לא מאמינה בזילות הנוראית של התוכן והדיון שמתרחשת כשהכל פתוח והכל כמעט מותר. אני לא מאמינה בשיח ציבורי שאינו מצנזר (כן – מצנזר, אם כי רצוי שהצנזורה תהיה פנימית) התבהמות. וזה רק בגלל שאני מאמינה גדולה בחשיבותם וערכם של המידע, התוכן והשיח הציבורי, ביכולתם להשפיע ממש ובפועל, כשהם מנוהלים נכון.

חוץ מזה, המקום הזה (בלוגוספירה או איך שאתם לא קוראים לזה) מפחיד אותי. לא מפחיד אותי כי אני מפחדת שיקרה לי משהו, כמובן, מאחר ורוב המטורפים שמסתובבים כאן הם מטורפים שלא יוצאים מהבית. אבל מילים יכולות לפגוע, או לפחות להטריד ולהסיח דעת, ורוב המילים ששופכים כאן הן טרדה בלתי פוסקת. ויש לי מטרות בחיים. אני רוצה להשיג דברים בפועל, והשאיפות שלי גובלות במגלומניה. אבל הן נוגעות למציאות. לא לביצה הוירטואלית חסרת המשמעות הזאת. ואני מאוד רצינית בקשר אליהן.

אז למה כן, ולמה עכשיו?

האמת, לא יודעת. אני פשוט מרגישה כאילו הדברים שיש לי לומר מצטברים לכדי לחץ פנימי כל כך חזק, ולרשום אותם ב"יומני היקר שלום" כבר לא מהווה שחרור מספק. כל כך הרבה דברים מרגיזים אותי, וה"זעם הקדוש" הזה הפך למטריד מדי, ומפריע לי להתרכז במשימות של חיי. גם השיחות בע"פ שאני מקיימת עם אנשים ראויים ביותר כבר לא מספקות כמו פעם. אולי אני צריכה להרצות קצת (טקסטואלית, הז'אנר החביב עלי בכל מקרה), ולא רק לנסות ולקיים דיונים בפורומים למרות הפורמט הבלתי אפשרי. אולי אני צריכה קצת לנסות ולשלוח את לחמי על פני המים. אולי אני רוצה שיקראו אותי. אולי לא. אולי כדאי לנסות. ואולי לא. בכל מקרה, נראה לי שאני אנסה. מקסימום, תמיד אפשר למחוק.

***

אז אם מישהו במקרה בכל זאת מגיע לכאן, אני רוצה לכתוב disclaimer:

יש אופציה שהאתר הזה ישמש עבורי בעיקר כמכשיר לביטוי עצמי פרטי, אם כי התכנים שיופיעו בו עלולים לעצבן (יש לי נטייה להחזיק בעמדות שונות מהמקובלות או לאתגר עמדות מקובלות בדרכים פרובוקטיביות – מבחינה מחשבתית ולוגית בלבד. פורנו מכל סוג שהוא לא יהיה כאן בשום שלב). מאחר ואין לי שום כוונות להוציא על העניין הזה ולו שקל אחד, אזי פתוחה בפניכם האופציה לכתוב מה שבא לכם בתגובות (כל זמן שהדברים אינם עוברים על החוק, כמובן), אם כי עליכם לקחת בחשבון שיש אופציה שאני לא אקרא אותן ולא אתייחס אליהן. בכל אופן, בשום מקרה לא באתי לכאן כדי לנהל קבוצת תמיכה או למצוא חברים חדשים, אז spare me את כל הקלישאות למיניהן, מכל כיוון.  לעומת זאת, אם אכן יתפתח כאן באיזשהו שלב דיון מעניין ומאתגר מסוג כלשהו, אני כמובן אשמח מאוד לקחת בו חלק. קחו בחשבון שאני חסרת סבלנות, עצבנית, עלולה להיות קפדנית בצורה פרוסית, אבל לפעמים נותנת לעצמי הנחות בתחום התרבותיות. ואגב, יש מעט דברים שאני פנאטית לגביהם, והעיקרי שבהם הוא השנאה העזה שלי לסימני קריאה (וקימל) (ואני לא צוחקת).

ובנימה אופטימית זו, נצא לדרך, ונראה מה יהיה…