בסימבוליקה כמעט בלתי נסבלת, תשעה באב יוצא השנה ב-20 ביולי. ניסיתי פעם, בעצם פעמיים, לציין את ה-20 ביולי מהצד האופטימי שלו, זה של ה"דחף המוסרי" לפעול נגד הרע, גם בתנאים שבהם הסיכון הוא מקסימלי. עשיתי את זה מתוך ניסיון לבחון, דרך הקצה, את האפשרות שלא להגיע אל הרע הזה שוב, את האפשרות לעצור רגע לפני שהאופציה היחידה להימנע מחורבן היא התנקשות במישהו, במקרה הזה בהיטלר. כלומר – עוד אלימות.
אני שונאת הפגנות. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי והרגשתי תחושה של התרוממות רוח הייתה ב-4 בנובמבר 1995. כשחגיגה של דמוקרטיה מסתיימת ברצח פוליטי של ראש ממשלה, נדמה לי שאפשר להבין למה יוצא החשק להמשיך ולשחק את המשחק. התחושה הרעה רק הלכה והפכה עוד יותר גרועה. אחרי הפגנות הסטודנטים ב-1999, התחלתי גם ממש לפחד מהתנהלות המשטרה. ולמרות זאת, המשכתי ללכת ללא מעט הפגנות מאז ועד היום. לא לכולן. על כאלו שהערכתי כמסוכנות יותר ויתרתי, אפילו אם האמנתי במטרה. וגם לאלו שהלכתי, הלכתי כמעט תמיד בתחושת בחילה, ולפעמים בתחושת פחד. אבל תמיד מתוך אמונה שלאזרחים מן השורה אסור לוותר מראש על המשך קיומה של הדמוקרטיה, על הניסיון לשנות את מהלך העניינים ופני המדינה. שזה פשוט לא מוסרי להתייאש, ולקוות שמישהו אחר יעשה במקומי את העבודה.
נכון, לאזרחים מן השורה, איש איש לעצמו, אין אפקט גדול מדי על ההתנהלות הכללית של העניינים. אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מתחזקים ומקיימים את המדינה הזאת כל יום מחדש. וזה שבחרנו בחירה מסוימת ביום מסוים שתקפה למקסימום ארבע שנים ממש לא אומר שאנחנו חייבים להסכים כל יום ביומו במסגרת ארבע השנים האלו לכל מה שעושה הנבחר. וכשאנחנו לא מסכימים, לא יתכן שיהיה ולו הפחד הקטן ביותר בליבנו מלהביע את חוסר הסכמתנו הזו, בין אם היא של אדם בודד ובין אם היא של קבוצה גדולה של אנשים, בפומבי. לא יתכן גם שהייאוש ישתק אותנו. אם אכפת לנו עוד מהמושג המופשט והסימבולי של המדינה ומהאנשים הקונקרטיים שחיים בה.
זו, כמובן, תיאוריה יפה. אני מנסה לספר אותה לעצמי לפני כל הפגנה שאני שוקלת להשתתף בה, לפני כל מה שאני מפרסמת שמביע התנגדות כזו. האמת היא, שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא היום שבו התשובה שלי לעצמי תהיה שאין טעם. שזה לא שווה את זה. אני מנסה להחזיק באמונה שבכל זמן ובכל מקום שבו יש עוד אנשים, אזי יש עוד תקווה לשנות את המצב. אני מנסה להאמין שהאנלוגיה בין תהליכים טבעיים לבין תהליכים חברתיים היא רק אנלוגיה, לא זהות – כלומר, שבמציאות אנושית אין באמת נקודה כזו של אל חזור שאחרי שעברנו אותה, לא משנה מה נעשה, בכל זאת הכל יקרוס.
התקוות והאמונות האלו הולכות והופכות ליותר ויותר קשות להחזקה במציאות הנוכחית. גל הטירוף העכשווי ששוטף את ישראל, הקבלה ללא תנאי וללא ספק של אידיוטיזם שאין כדוגמתו, של רטוריקה מטומטמת עד כאב ושל שקרים שקופים עד דמעות, גל האלימות והשנאה המטורפת כלפי כל מי שמעז ולו רק לשאול שאלה, ההשטחה המטומטמת והאלימה של כל דיון בנושא המדיניות ויישומה לרמת ה"אתה נגד צה"ל או בעדו", התגובות הילדותיות וההיסטריות כלפי פנים וכלפי חוץ – כל אלו מותירים תחושה של תדהמה. ושל פחד. התחושה הזאת הולכת ומתחזקת בכל פעם שהממשלה חוצה עוד קו אדום של טירוף ומתקדמת עוד צעד לכיוון התהום, כל זאת לקול תרועות ה"המון".
אני בטוחה שרבים וטובים חשים את התחושה הזאת. מי שיושב מחוץ לבית המשוגעים הזה חש עצמו מבודד יותר ויותר. גבולות ההגיון נמתחים כל הזמן. בן אדם יושב במקום עבודתו, בבית הקפה השכונתי, באוטובוס, באינטרנט או בכל מקום אחר ורואה כותרות מתלהמות מנוסחות באופן דמגוגי וסרטוני תעמולה שחסרים חלקים גדולים מהמציאות, שומע אנשים מתעלמים לחלוטין או שפשוט לא יודעים את העובדות, שומע אנשים מגיעים למסקנות ומציעים הצעות שגורמות לאוזניים לסמור, רואה עדרי בהמות זורקות ביצים על שגרירויות, רואה רצח בעיניים, ונכונות לוותר אפילו על מראה העיניים של המהוגנות הבסיסית, של התרבותיות, בכל מקום, אפילו בפרלמנט. בן אדם שמסתכל נכוחה על הדברים האלו ומסרב בכל תוקף, או שאינו מסוגל, להשעות את ההגיון הבסיסי ואת הרגשות היסודיים, מרגיש כאילו שהוא עומד לבד מול צונאמי. אני לא מזלזלת ולא מתעלמת מהתחושות האלו. אני מרגישה אותן, למעשה. אבל אני יודעת שיש עוד רבים שמרגישים כמוני. ויש לזכור שהשוטים מוכי הכלבת שצווחים, נותנים כותרות, כותבים טוקבקים וזורקים ביצים אינם הרוב. הרוב, לא משנה מה דעתו, נוטה לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, פרט אולי מלהשתתף באופן אקראי בסקר דעת קהל כזה או אחר. דעת קהל היא הדבר הכי רגעי והכי נזיל בעולם. כל משב רוח קל יכול לשנות אותה, ולעיתים קרובות היא לא משקפת שום דבר חוץ מרציה חברתית, כלומר, מה שהנשאל תופס שפופולרי לענות היום. ויש גם לזכור שכדי שתתקיים הפגנת 400 אלף, יש צורך ש-400 אלף איש, או 200 אלף איש, יתגברו על התחושות האלו, לפחות למשך כמה שעות, ויצאו מביתם.
עדיין יש כאן, פורמלית, דמוקרטיה. עדיין יש בידינו כלים. עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לנסות. תבואו, לפני שגם זה יעלם, בהסכמתכם שבשתיקה.
היו כל מיני תסריטים אפשריים להתנהלות המשט לעזה. אני לא יכולה לחשוב על תסריט גרוע לישראל ממה שבסופו של דבר קרה. במקום הפסד בנקודות, הצלחנו בדקות ספורות להשיג הפסד בנוקאאוט. רמת הטמטום שהצלחנו להגיע אליה בתגובה לצעד המאוד ברור ומאוד שקוף של מארגני ומבצעי המשט היא כמעט בלתי נתפסת. והקטע הגרוע ביותר הוא זה שגם אחרי שכבר חשבת שהגעת לתחתית בור הטמטום האנושי, אתה מגלה שיש נמוך מזה, ושהנמוך מזה הוא המוני. ממש סוג של מגיפה.
אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אמר פעם שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואיס ברנדייס. מצור שנמשך כבר שלוש שנים על אוכלוסייה של מיליון וחצי נפש ואיפול תקשורתי על המתרחש בעזה, שכולל כל מיני דיווחים על מניעת העברה של כל מיני דברים, כמו כוסברה או ליצנים, לאזור הזה, זה יותר כמו רעל. אף אחד בדעתו התקינה לא יאמין לדיווחים על זה שאין משבר הומניטרי בבית הכלא, כשהדיווחים הרשמיים היחידים שמגיעים הם מהסוהרים. התגובה ההיסטרית שהגיבו מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון אודות המלחמה בעזה הייתה גם היא רעל. כפי שאמרתי כבר יותר מפעם אחת כאן, זה נשמע יותר מדי כמו "על ראש הגנב" ופחות מדי כמו התייחסות רצינית ועניינית. בעולם של היום, seeing is believing. וכשמצרפים ביחד את מה שאנחנו מורשים לראות ואת מה שלא מוכנים להראות לנו, התמונה שעולה היא עגומה ביותר.
השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.
"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.
לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.
בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?
לכאורה, צו איסור הפרסום הוסר. אבל מה בעצם אנחנו יודעים? כל מה שקרה היום וכל מה שפורסם היום רק חיזק כמה הנחות שהיו די מבוססות גם כך, ולא תרם לנו שום מידע חדש. כאילו שלא ידענו שיכנו את זה בשם "פרשה ביטחונית חמורה". כאילו שלא ידענו שהם יטענו שה-whistle blower מסכנת את ביטחון ילדינו האמיצים. כאילו שלא צפינו מראש את הטורים המתלהמים על ה"סמול חסר האחריות", או את עדרי הקרנפים שיקנו כל מילה שאיזה אוויל משריש במשרד יחסי הציבור שמנהל את המדינה ישים עליה את הכותרת "ביטחוני". וכאילו שלא היה ברור שהיא "הודתה". כן, גם יצה "הודה". אין בית משפט בעולם שיקבל "הודאה" כזו. אגב, האם ידעתם שהצנזורה פסלה סרט דוקומנטרי על פרשת יצה? זה בהחלט סכנה לביטחון ישראל, שמישהו כאן יראה כיצד הם מנסים לטפול על מישהו עבירות חמורות על ביטחון המדינה רק בגלל שדיבר עם עיתונאי ובסוף יוצאים בידיים ריקות. יש למישהו תחושה של דז'ה וו? אם ככה הם התנהלו במקרה של תא"ל במיל, בכיר באזרחי ובן 75, אז בהחלט אפשר להניח שאף אחד לא חסין.
ובואו נשאל בכנות, מה בעצם אנחנו יודעים? בואו ננסה לבצע ניתוח קר של העניין. אנחנו יודעים שמישהו החליט להיות whistle blower, והעביר לכתב הארץ אורי בלאו מסמכים שקוטלגו כ"סודיים", ובהם נחשפו הדברים הבאים: "צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם. הרמטכ"ל וצמרת פיקוד מרכז התירו להרוג חפים מפשע, ודחו טיפול ב"פצצה מתקתקת" בשל ביקור מזכירת המדינה האמריקאית. "עזוב אותי מהנחיות בג"ץ", אומר ל"הארץ" אלוף הפיקוד (במיל') יאיר נוה, "אני רוצה שיפגעו במבוקש ישר, בלי להתמזמז"". הכתבה שחשפה את המסמכים האלו פורסמה ב-28/11/08. הנה היא, כאן. כולל המסמכים. שימו לב, אגב, שלא מדובר כאן רק בפשע החמור של הרג חפים מפשע בלי חשבון, אלא גם בסיכון ביטחון ישראל על ידי הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד, לפי הרציונל של הימין, באמצעות דחיית טיפול ב"פצצה מתקתקת" בגלל שיקולים פוליטיים.
פרט למסמכים אלו, טוענת התביעה שהועברו עוד כמה מאות, למעשה, כ-2,000 במספר, מסמכים שלא פורסמו. כלומר, הדברים היחידים שפורסמו הם דברים שמעידים על התעלמות של ראשי מערכת הביטחון הישראלית מהחוק הישראלי והבינלאומי וממערכת המשפט הישראלית והבינלאומית, ועל הזלזול העמוק של אלו בחיי אדם או בכל סוג של מוסר אנושי או יהודי. ואיך מגיבים על כך במערכת הביטחון ובדרג המדיני (היועמ"ש)? פותחים בחקירה, כמובן, אבל לא חו"ח של ההפרות הבוטות האלו של החוק והמוסר, אלא בכזו שעוסקת בזהות ה-whistle blower. חקירתם, שאני מניחה שהתבצעה באותה איכות ללא פשרות שבה ביצעו, למשל, את החקירה בעניין יצה, מעלה בחכתה את ענת קם. אפשר לנחש על בסיס מקרים קודמים מה בדיוק הלך בחקירתה. ואז הדברים מתחילים להיות ממש מעניינים. הם ביקשו שהיא תשב במעצר, בית המשפט אישר רק מעצר בית. ואף אחד לא ידע על זה שום דבר. צו איסור פרסום, אתם מבינים. יש כאן סכנה חמורה לביטחון המדינה, שהציבור ידע שכתבת וואלה יושבת במעצר בית בחשד להדלפת מסמכים מסווגים לכתב הארץ, ששימשו בכתבה שהתפרסמה כבר לפני יותר משנה.
אבל אנחנו חיים בעידן שאחרי מהפכת המידע. שום מידע לא יכול להישאר contained לנצח. בסוף זה יצא החוצה. אני לא מאמינה שהם שם לא לקחו את זה בחשבון. אני לא מאמינה שהם לא הניחו כמובן מאליו את התפשטותם כאש בשדה קוצים של השמועות והלחשושים וחצאי האמיתות ובדלי המידע והפרסומים במקורות הזרים וכו'. ואת הפחד הנלווה אל כל אלו. הפחד שיחוש כל אדם בישראל שירצה לכתוב משהו על העניין. החשש שיעלה ויתגבר בליבו של כל whistle blower פוטנציאלי. אני לא מאמינה לרגע אחד שהם לא התענגו על כל הדברים האלו. אין דבר מפחיד יותר מחוסר ידע, ממידע חלקי, משמועות, מאנשים שנעלמים פתאום, מפצצת ה"איום הביטחוני", ממילים כמו "ריגול" או "בגידה". את רוב הציבור הדברים האלו הופכים לכבשים כמעט באופן אוטומטי, ולא מדובר רק על החלקים הנבערים מדעת שלו. אין משטר טוטליטרי בעולם שלא השתמש באמצעים האלו כדי למשטר את הציבור שלו. לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין את זה. מספיק ללמוד היסטוריה. והם צודקים. זה באמת מפחיד. בעיקר למי שמכיר היטב את ההיסטוריה.
אני לא קונה לרגע אחד את הטענה שלהם שהצו התבקש לצורך ניהול מו"מ שנכשל על החזרת המסמכים. אף אחד מהם לא חושש לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הם פשוט יודעים היטב שזו כבר מזמן רק תדמית, שאין בינה לבין המציאות כל קשר, ועדיף שהעולם יחשוב עלינו דברים רעים. אין כמעט דבר טוב יותר למשטר טוטליטרי מניתוק הציבור שלו מהעולם. כל המדיניות שלהם בעניין אובמה היא בדיוק בכיוון הזה, והפרשה הזו היא רק עוד נדבך.
והתקשורת כאן היא משת"פית לגמרי, ומגוחכת למדי. כל בדלי האינטרסים שבסופו של דבר פוצצו את צו איסור הפרסום הם בדיחה. בארה"ב יש חקיקה שמגנה על whistle blowers, וגם בפרשה ה"ביטחונית" שהתפוצצה עכשיו על ידי ה-WikiLeaks, וידיאו שמראה חיילים אמריקנים הורגים עיתונאים בעיראק, לא ראיתי בשום מקום שהצבא עושה משהו רשמי וגלוי נגד המקורות שהדליפו את העניין. הצבא האמריקני, למעשה, התמודד עם העניין בדרך שיצה היטיב להמליץ, כלומר, כמו בדמוקרטיה. אפילו בחור נידח כמו אסטוניה העיתונים כולם התקוממו על ניסיון להעברת חוק שיחייב חשיפת מקורות, ופרסמו שערים ריקים. רק כאן משום מה הצליחו לשכנע את עדר הכבשים שלא המושחתים או הפשעים המדווחים הם הבעיה, אלא האנשים שחושפים אותם. שלא את הפרשות יש לחקור, אלא את מי שהוציא אותן מהמרתף החשוך שבו התנהלו.
אישית, אני חושבת שהדברים האלו, הרס הדמוקרטיה כאן והעמדתם של גורמים ממערכת הביטחון וממערכות אחרות מעל החוק, הם האיום הביטחוני האמיתי. הרס החוק הוא הרס המדינה. הרס המוסר הוא הרס של כל מה שנותן לנו יתרון במאבק מול אויב כחמאס, במסגרת פרדוקס הכוח שבו אנחנו פועלים. והרס הדמוקרטיה זה משהו שלא יהיה כאן אזרח אחד שלא ירגיש את אימתו על בשרו. זה פשוט קרה כבר יותר מדי פעמים ועם השלכות הרסניות מאוד מכדי שאפשר יהיה לומר "לנו זה לא יקרה".
אם תרצו, אין זו אגדה, אמר חוזה המדינה תיאודור הרצל. אם תרצו, בארץ ישראל תקום מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, ביתו של הלאום היהודי למוד התלאות והרדיפות.
אם תרצו, אמר הרצל, תקום כאן מונרכיה דמוקרטית, או אולי רפובליקה אריסטוקרטית עד שנוכל לעמוד בדמוקרטיה מלאה. אם תרצו, תהיה זו מדינה סוציאליסטית, או יותר נכון, סוציאל דמוקרטית, שבה מונהג יום עבודה של שבע שעות, שפועליה הלא מקצועיים מקבלים את כל צורכיהם מהמדינה, כולל בית מרווח ונאה עם גינה.
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה שורר שוויון הזדמנויות, אך לא מתבטלת היוזמה החופשית. שבה אין כפייה, גם לא כפיית שפה, כלומר – מדינה ששורר בה פדרליזם לשוני, "כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו". (מדינת היהודים)
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה יש הפרדה מלאה של דת מהמדינה, ואף יותר מזה: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד… בענייני המדינה… אל להם להתערב". אם תרצו, היא תהיה מדינה שבה "כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי". (מדינת היהודים)
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה "כהונות של כבוד" לפקידים ניתנות לפי הכלל האחד הזה: "הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מהכבוד". והממון – אינו כל יכול, כי הדבר אשר נדרש מאת כל איש הוא "שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד הכל". הרפואה – תסופק חינם לכל מי שזקוק לה. וכך גם החינוך, חינם לכולם, "מהבתים למתחילים עד האוניברסיטה הציונית". האקדמיה תיתן מקום של כבוד לאמנות ולפילוסופיה. המקומות הקדושים – יהיו ברשות כללית ולא בבעלותו של אף אחד. (אלטנוילנד).