איבדתי את סבלנותי לטרולים. איבדתי את סבלנותי לתגובות אוטומטיות ושחוקות ששמעתי כבר אלף אלפי פעמים. אין לי כבר כוח להתעסק עם אנשים שלא טורחים לקרוא את הטקסטים שעליהם הם מגיבים. אין לי כבר כוח להיגרר לשיחות על המובן מאליו, או להתעסק עם טיעוני "הכל אותו דבר ולשום דבר אין משמעות". ובעיקר אין לי כבר כוח לאנשים שחושבים ששיחה היא מלחמת אגו שיש בה מנצחים או מפסידים. הניצחונות היחידים שיכולים להיות בשיחות הם שלמדתי משהו חדש, שניסחתי משהו טוב יותר, שזיקקתי רעיון, שהגעתי לאיזשהו סוג של תובנה, דברים מסוג זה. יש מספיק מקומות באינטרנט לנהל בהם מאבקי חיזוק אגו מעוך. הבלוג שלי הוא הסלון שלי. מה שמשעמם אותי לא יכנס אליו.

הובא לידיעתי האימייל המופלא הבא, מבית היוצר של שלום עכשיו.

"בימים אלה, בהם "מות השמאל" הוא ביטוי שגור בפי אישי ציבור, עיתונאים ושאר מעצבי דעת קהל, אנו מנסים להעיר את המחנה. אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כמי שמנהלת בלוג, בכל תחום שהוא, את בוודאי מודעת לכך שיש לך "קהל" אליו את יכולה להעביר מסרים מסוגים שונים. יש לך במה שיכולה להשפיע. אני קוראת לך לקחת חלק במהלך החשוב של הנעת הציבור הישראלי לפעולה, ולגייס את הבמה שלך לשם העלאת נושאים חשובים לסדר היום הציבורי.

ביום XX נצא לסיור בלוגרים בעולם האבסורד. נסייר בהתנחלויות, מאחזים וגדר ההפרדה באזור ירושלים (וכו') (סוף אימייל).

אני מוצאת את הטקסט הזה די מדהים. ראשית, מדהים אותי ששלום עכשיו מרימים את ראשם המכוער ומנסים לטעון שהם השמאל ומתפקידם להניע את הציבור הישראלי. את הזכות להוביל את מחנה השלום הם איבדו באותו רגע שהם אמרו, כן, שלום עכשיו, אבל רגע לפני זה בואו נרצח כמה מאות פלסטינים. למעשה, עוד לפני כן, אבל שם באופן סופי. הפחדנות והעליבות שלהם בזמן המלחמה בעזה רוקנה אותם מכל תוכן רלוונטי וכל אמינות. נכון, חזרתם האינסופית של ביבי, ברק וכל שאר הזבלונים אכן מעידה על זה שהציבור עדיין מעדיף את אלו שהיו פעם אוכל, אבל בכל זאת, זה קצת מוגזם.

דבר שני, מדהים אותי שכמעט בכל פעם כשאני שומעת משהו שנפתח ב"בואו נעיר את השמאל" הוא נגמר בסיור מודרך בהתנחלויות. היש דבר יותר סטריאוטיפי ויותר תואם את מטרותיהם של אלו ששמחים על זה ש"השמאל מת" מאשר יום כיף של "בואו נצפה בנייטיבס בסביבתם הטבעית"? (או כהגדרתם, "סיור בלוגרים בעולם האבסורד". אמא, תגידי, מותר לתת בננות למתנחלים?). כמה מנותקים, מתנשאים ודבילים אתם יכולים להיות לעזאזל? טרם הבנתם שכאן בדיוק טמון אחד הגורמים המרכזיים שפוררו את מחנה השמאל בקיומו כמחנה?

דבר שלישי, אני נדהמת מכישורי הסקת המסקנות של כותבי הטקסט הזה. "אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הם כותבים. נכון, הבעיה באמת נמצאת בזה שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה הזאת. אין ספק. היא לא נמצאת בעובדה שאין תהליך כזה, שישראלים רבים נואשו ממנו, שיותר מדי ישראלים שוכנעו בדרך הייאוש שטוענת שאין סיכוי להגיע לסיום הסכסוך הזה. לפחות לא בדורות הקרובים. מודעות היא הבעיה הכי קטנה שיש לנו. ואין ספק שהדרך לפתור את בעיית המודעות, גם אם זו היתה הבעיה היחידה, היא סיור מודרך בהתנחלויות.

ודבר רביעי, למה "קהל"? זה לא באמת קהל?

על הקלישאה החבוטה וחסרת המשמעות של "מות השמאל" יש לי הרבה מאוד מה להגיד. וגם על מה שלדעתי נדרש כדי לשקם את המחנה הזה כמחנה. ויש לי גם כוונות רבות לומר את מה שיש לי לומר. אבל זה לפעם אחרת.

**

ויש כאן עוד עניין, שהוא עניין פילוסופי מעשי די מהותי. אני חושבת שחומת ההפרדה היא אסון, גם בטווח הקצר אבל בעיקר בטווח הרחוק והיסודי ביותר. אני חושבת שההתנחלויות הן אסון. אני לא חושבת שכל המתנחלים הם גזענים פאשיסטים, אבל אני חושבת שיש ביניהם קבוצות לא קטנות ולא שקטות שאכן עונות על ההגדרה. אני חושבת שהפאשיזם של קבוצות אלו לא נותר סטטי, אלא מסלים ומפורר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. אני חושבת שצריך להיאבק בדברים האלו בכל דרך אפשרית במסגרת החוק והדמוקרטיה, כל זמן שאלו קיימים.

המחשבות האלו שלי מבוססות על ערכים שבהם אני מחזיקה. המתנחלים הללו שעליהם דיברתי מחזיקים בעולם ערכים שונה באופן מהותי. אנחנו נאבקים על המרחב הציבורי, וזה מאבק של ערכים מתנגשים, לא מאבק סמנטי על פרקטיקות שונות למימוש של אותם ערכים. אין שום טעם בשיחה ביני לבינם, וזה לא נותן לי שום דבר לראות אותם בסביבתם הטבעית – להיפך, זה רק מזיק.

למראה עיניים או ביקור במקום יש תחושה של משהו בלתי אמצעי, אבל זו אשליה שקרית ומסוכנת. אין בסיור בעולם האבסורד של שלום עכשיו שום דבר בלתי אמצעי, כמו שאין שום דבר בלתי אמצעי בסיורים מודרכים לחיזוק הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל באושוויץ. מחקרים כבר מצאו שאף אחד עוד לא שינה את דעתו לגבי שום דבר באמצעות אשליית הבלתי אמצעיות הזאת. העולם שבו אנחנו חיים הוא מתווך לחלוטין, ולכן המאמץ העיקרי שלדעתי ראוי להיעשות הוא לנסות עד כמה שניתן – תוך מודעות לכך שלעולם לא ניתן יהיה לעשות את זה באופן מלא – לזקק את הערכים ולסנן את האינטרסים ושאר הרעשים. המציאות המציאותית ביותר כיום היא זאת שנמצאת בתוך ראשינו ובתוך ליבנו. רוצים להעיר משהו? לשם צריך לפנות. לא להצפה, ובעיקר לא להצפה באמצעים של הלם וזעזוע. מתי זה עבד בפעם האחרונה להשגת משהו שאינו הרס וחורבן?

אני לא צופה באח הגדול. לא צפיתי, ולא אצפה. וזה לא בגלל שאני לא רואה ריאליטי או טראש. אני בהחלט צופה בדברים האלו. אבל אני נורא מתוסכלת בגלל האח הגדול. במקום העבודה שלי לא מפסיקים לדבר על זה. דייוויד עמד בפני רגעיו האחרונים כדוקטור העשירי, ולא היה לי אדם אחד לדבר איתו על העניין הטראגי הזה שם. אבל על השעמומון האווילי הזה, שלקח מספר אנשים שאף אחד מאלו שמדברים עליהם לא היה מעוניין לשמוע אותם בחיים האמיתיים ושם אותם על איזושהי ספה איפשהו – אלוהים, כמה מלל וכמה זמן אוויר. תסכול נאמבר 1, אבל זה רק הטכני. יש עוד.

טראש זה דבר נחמד, כשעושים אותו כמו שצריך, כמו שעשו בפרדייז הוטל, ובעיקר כמו שעושים חברי mindless entertainment, שהביאו לנו יצירות מופת כמו פלייבור פלייב והמשכיו המצויינים עוד יותר. הדבר האחרון שאפשר להגיד על התוכניות האלו הוא שהן ריאליטי. אין בהן שום דבר מציאותי. ולא צריך להיות. בשביל מציאות בטלוויזיה, אפשר לראות חדשות באיזה ערוץ זר. הכל שם מלאכותי, ומאוד מודע לעצמו. וזה כיף. וזה ממש לא "החברה האמריקנית" או כל אמירה אנתרופולוגית-סוציולוגית אחרת. סתם חבורת פריחות מהגיהנום שהולכות מכות כדי להזדיין עם גמד מכוער, או לומדות נימוסים מאיזו פריחה מקבילה שמצאה את ישו או משהו כזה. כמו סרט תאונות או אסונות, רק בלי דם. סובלימציה נהדרת להרבה יצרים שעדיף לא לבטא בחיים.

אבל האח הגדול? חבורה של מטומטמים בחרה איזה אוסף אקראי של סטריאוטיפים, מתוך שיקולים מתנשאים, תקעה אותם על איזושהי ספה ונתנה להם לעשות – כלום בעצם. לדבר על החיים או וואטאבר. לאכול אוכל הודי, כמו ששמעתי לאחרונה. ייפי. לא יודעת מה יש שם בדיוק, אבל הבנתי שיש איזו שמאלנית, איזה הומו, בטח איזה מזרחי מקופח ואולי עוד איזו אטרקציה או שתיים, לא יודעת, נכה או זקן או ערבייה או משהו כזה. הארדלי "החברה הישראלית" או איזושהי חברה בכלל. וכמו ב"חדשות" בישראל, גם כאן, מנסים לסחוט מהפיקציה הזאת כל מיני תככים, מזימות, "סיפורים אנושיים מרגשים" והתפרצויות רגשיות מעושות. אלוהים, כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה? כמה חלב עוד נשאר בפרה הזאת? וכמה אפשר לקחת את עצמכם ברצינות?

אני האחרונה שתגיד שאנשים לא זקוקים ל-mindless entertainment. אבל למיטב הבנתי, תוכניות ישראליות כמו האח הגדול הן רק עוד דוגמא למגמה הנהדרת של הרבה תגרנים ובסטיונרים כאן, בין אם בפוליטיקה, בתקשורת או בשוק הקמעונאי – זלזול עמוק בלקוחות. כמה פעמים אפשר לשמוע את הסאבטקסט הזה בלי להתפוצץ? פוליטיקאים, שאומרים מתחת לדבריהם – מה זה משנה, אנחנו יכולים להגיד הכל ולעשות הכל, הציבור המטומטם ממילא יבחר בנו שוב, או טוב יותר – ייסוג לאחור ויעלם. חברות שונות שמצדיקות את השירות הגרוע שלהן בזה שהוא קצת יותר טוב מזה של החברה המתחרה. חברות שעושות מה שבא להן וטוענות שיש יותר מדי רגולציה, עד לאותו רגע שבו הן נדרשות להתחרות, ואז אין מספיק. תקשורת ששכחה כבר מזמן מי זה הציבור ומה היא בעצם מוכרת לו.

אז לא, הציבור לא מטומטם. הוא מיואש. השאלה היחידה שעוד נותרה היא האם הוא גם אובדני.

ברוב העולם לא ממש מכנים את ערב השנה החדשה בשם "סילבסטר". השימוש בכינוי הזה בישראל של היום, כשהוא מתבצע תוך הדגשת ההקשר הדתי שלו (האפיפיור המרושע סילבסטר), הוא קצת מציק לנוכח הזהות ההולכת וגדלה בין זרמים חשוכים ביהדות ובנצרות, כפי שמתבטאת ביחסם לכל מיני דברים, כמו איקונות וקמעות, הומוסקסואלים או הפלות. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהשם נדבק כי הוא פשוט שם מסחרי טוב ונוצץ יותר מסתם "ערב השנה החדשה" לשיווק של חבילות מזון ואלכוהול במחירים מופרכים עד בחילה.

בכל מקרה, ברוב העולם, וגם אצלנו, חגגו אתמול את ערב השנה החדשה (New Year's Eve). במקומות שבהם קיימת אופציה אלטרנטיבית לספירה וציון של ימות השנה, כמו אצלנו, או כמו בסין למשל, אפשר להוסיף לצירוף הזה את המילה "אזרחית" או משהו בסגנון. להתנגד לציון היום הזה נראה לי קצת מגוחך. אף אחד מאיתנו לא נוהג לקבוע את פגישותיו לפי לוח השנה העברי. רובנו מציינים את יום הולדתם, יום הנישואים שלהם, יום השנה לדבר כזה או אחר וכו' במספרים, ולא באותיות. מהבחינה הכי טריוויאלית ויומיומית, ב-31 לחודש ה-12 משהו נגמר, ויום אחרי זה מתחיל משהו אחר, במספרים 1.1.

לציין סופים והתחלות זה משהו נחמד, שלא לומר חיוני. בחיי היום יום שלנו הזמן לא עניין פשוט וטריוויאלי, אלא משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו. הוא לא עוצר אף פעם, הוא אוכל את ילדיו, והוא לא באמת מתחיל או מפסיק איפשהו, בניגוד אלינו. כיצורים שמתחילים ומפסיקים איפשהו (נולדים ומתים, אם זה לא מספיק ברור…), אנחנו זקוקים לתחושה של רצף והפסקה, של התחלה וסוף, של שינוי ושבירת מונוטוניות, של תקווה. אנחנו זקוקים לזה כל הזמן. אנחנו עושים את זה כל הזמן. יש לנו תאריכים שלנו לבד, שלנו עם עוד אדם אחד או מספר קטן של אנשים, שלנו עם קבוצה גדולה יותר, ושלנו עם שאר העולם. ואין בזה שום דבר רע או בעייתי. למעשה, בניסיון ההתנגדות הסימבולי לתאריכים שהפכו לנורמה הגלובלית יש משהו מגוחך, שמזכיר קצת את ה-struggle against reality של הבחור הזה מלייף אוף בריאן, או ניסיונות פאתטיים קודמים, כמו למשל "לוח השנה המהפכני" שהתקיים 13 שנים בצרפת החל מ-1793. אם כבר להילחם בטחנות רוח, אני יכולה לחשוב על כמה טחנות ראויות יותר מבחינה אנושית. ומצד שני, כל הסיפור הזה מסתדר לא רע עם כל מדיניות החוץ (והפנים) הישראלית של העשור האחרון, שנראה כאילו היא שואבת את השראתה מסיפור מצדה העלוב (כן, התאבדות המונית מכל סיבה שהיא נראית לי כמו דבר עלוב שלא יכול להיות לו כל הישג. אני מעדיפה דברים שראוי לחיות בשבילם).

Having said all that, אולי מישהו יכול להסביר לי את התופעה הביזארית שבה נתקלתי אתמול ברחובות תל אביב, בדרך לביתו של חבר ובחזרה, והיא המוני ערסים ופרחות חבושי מצנפות סנטה קלאוס. חג המולד הוא חג נוצרי לגמרי, וגם אם אתם מתייחסים אליו באיזושהי צורה כי אתם אוהבים (כמוני למשל) את הקישוטים הכדוריים החמודים ששמים על העץ (למעשה, בביקורי האחרון בגרמניה קניתי אחד כזה. בצבע אדום. תקעתי אותו בתוך אדנית), או את האורות הנוצצים או את האוכל הטעים (נגיד, הסופגניות הגרמניות הקטנות המסורתיות. תשאלו את שוקי), להכניס את הקדוש הנוצרי סנטה קלאוס לחגיגה זה קצת מוגזם. וחוץ מזה, חבר'ה, כריסמס נגמר כבר לפני שישה ימים. האם המוני הערסים והפרחות האמורים לקחו קצת יותר מדי רחוק את המיזוג בין הזרמים החשוכים יותר של היהדות ושל הנצרות שציינתי למעלה? או שאולי איזה סוחר ממולח מיפו מצא דרך מקורית להיפטר מעודפי סחורה? מה לעזאזל זה היה?

(ובנימה אופטימית זו אני פונה להיערכות הקשה לפרידה מאהובי הסקוטי הכחוש, הדוקטור העשירי. מצחיק, האירוע הטלוויזיוני שלו אני מצפה כבר זמן לא מועט (וכאן יש מקום לתהות האם יש משהו בביקורת נגד גופי תקשורת ממשלתיים. גוף מסחרי לא היה מעז לעשות את מה שעשה ה-BBC, או ה-DTC, עם הסדרה הזאת בשנה האחרונה), שחלקו הראשון שודר ביום של חג המולד ושהסיום האפי שלו מתרחש ביום הראשון של השנה החדשה, מכונה The End of Time. עודף סימבוליקה מדאיג…).

העשור הזה מרגיש, בשעותיו האחרונות, כמו משקולת של 10 טון שתקועה לי בגרון. נכון, אני לא משתגעת על תאריכים סימבוליים וטקסים למיניהם. ונכון, הייתי יכולה לסכם את העשור האחרון בשתי מילים: "ברוך שפטרנו". אבל דווקא בא לי לפתוח דף חדש, לנקות את השולחן, להוציא קצת קיטור.

בחודש האחרון יצאתי קצת מהמעורבות האינטנסיבית והיומיומית באירועי השעה. אני לא ממש נהנית מזה. יכול להיות שזה רק ייסורי גמילה, לא יודעת, צריך לתת לזה קצת זמן וכו'. בכל מקרה, לא יצא לי לקרוא יותר מדי סיכומי שנה/עשור. פעם הייתי כותבת כאלו, סיכומי שנה בכלכלה העולמית, ז"א, ואז הייתי קוראת את כולם. השבוע יצא לי לקרוא רק אחד, אבל זה היה מספיק. פול קרוגמן, האיש והאנדרסטייטמנט ("משהו מצחיק קרה לי הבוקר"), סיכם את העשור בטורו בניו יורק טיימס תחת הכותרת "The Big Zero".

קרוגמן אומר שהעשור הראשון של המילניום החדש, מנקודת מבט של כלכלת ארה"ב, היה עשור שבו "לא השגנו שום דבר ולא למדנו כלום". יצירת משרות – אפס צמיחה. הכנסות משקי בית – אפס צמיחה. שוק המניות – גם כן, אפס צמיחה (למעשה, מינוס. העשור התחיל כשהדאו היה מעל 11,000. אתמול הוא נסגר באזור ה-10,000).

אבל זה עוד כלום. לדברי קרוגמן, הדבר המרשים ביותר לגבי העשור האחרון היה "חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מהטעויות שלנו". עוד לא הסתיימה התפוצצותה של בועה אחת, וכבר החלו שם לנפח בועה חדשה, גדולה יותר. עוד לא התפזר מסך העשן הגדול של החברות הסולידיות וורלדקום ואנרון, וכבר נתנו כולם את מבטחם במכשירי השקעה מורכבים שאיש לא הבין מה הם כוללים, כולל רוב אלו שמכרו אותם (ומי שהבין ידע היטב, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שמדובר בסוג חדש של דורסים), ובהנחות כמו "ליהמן ברדרס לא יכול לקרוס לעולם". עוד לא נגמרה הזרמת הכספים הממשלתית, והבונוסים חזרו לזרום כמים.

מה שנכון לגבי הכלכלה האמריקנית, נכון פי כמה וכמה לגבי ישראל. ולא רק מבחינה כלכלית. העשור האחרון היה באמת כלום אחד גדול, שבו לא השגנו כלום ולא למדנו שום דבר. חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מטעויות, להפיק לקחים, להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן כסילויות שעולות ביותר מדי חיי אדם וסבל אנושי, שבר שיאים חדשים ככל שהעשור הלך והתקדם. התחלנו אותו עם הליכוד, סיימנו אותו עם הליכוד. התחלנו אותו עם פיצוץ מכוון, סיימנו אותו במבוי סתום. התחלנו אותו במשבר כלכלי, סיימנו אותו בביבים.

רק המחשבה על הדמויות הפוליטיות שנכנסו ויצאו ונכנסו שוב לחיינו בעשור האחרון גורמת לתחושת מיאוס וגועל כזו, שפלא באמת שבשלב כלשהו הפסקנו, כאומה, להתעניין בפוליטיקה, והשארנו להם את הבמה לעשות בה כחפצם – עם פחות ופחות בושה ויותר ויותר זלזול ככל שעבר הזמן והם הבינו עד כמה הציבור בישראל מיואש ואימפוטנט, עד כמה אנחנו רוצים את ההכחשה, עד כמה טפשות הלב אחזה בנו.

כוחנו הלך והידלדל, הלך ונעלם. ויתרנו על כל רעיון וכל ערך. נתנו לפגאנים להשתלט על היהדות, לציניקנים להשתלט על הציונות, ולאידיוטים להשתלט על הקופה הציבורית. נסוגנו מעוד שעל ועוד צעד של הדיון הציבורי והדמוקרטיה שבאה עימו, עד שכל מה שנשאר מהם זה בהמות שצווחות אחת על השניה, בכתב או בע"פ, וגם זה כבר בלי יותר מדי עניין, התלהבות או בודקי איות ודקדוק. נסוגנו מעצמנו, מהפרטיות שלנו, מהכיס שלנו, מעתיד ילדינו, והשארנו את כל אלו בידי אינטרסנטים צרי מוח, לב ואופקים. אנחנו פותחים את העשור השני של המילניום בשפל כל כך נוראי, כל כך עגום, שיש לא מעט אנשים שחושבים שאין ממנו תקנה.

האם הם צודקים? האם העשור הבא יהיה בכל זאת יותר טוב? איך אומר קרוגמן בסוף דבריו, Stay tuned. וצריך גם לזכור שהאמריקנים בסוף בחרו את אובמה לנשיא.

וחוץ מזה, שתהיה לכם שנה טובה.

פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

להמשיך לקרוא ←