פוסט מבריק של שוקי בבלוג החומוס

זן חדש של חומוס – יותר חשוב מלוויין

ואני בכ"ז רוצה להוסיף את הציטוט של ר' דגלאס אדאמס במקור.

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on – whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man – for precisely the same reasons

המלצה: דיון בנושא תרבויות יהודיות-ערביות

תנועת התחברות – תראבוט מזמינה לדיון עם עמוס נוי.

נושא הדיון: תרבויות עבר יהודיות-ערביות – על הווה של השכחה, ועל עתיד יהודי-ערבי אפשרי.

האירוע יתקיים ביום שני, ה- 12 באוקטובר 2009, 19:00, בביה"ס לאומנות מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב.

לשון ההזמנה:

במחקריו על תרבויות עממיות ותרבויות של אליטות עמוס נוי מגלה יהודים שהיו גם ערבים; ערביות ויהודיות שחלקו מנהגים, תרבות, נגינות וטעמים, שהתעניינו ולמדו אלה מאלה; יהודים וערבים שחיו ביחד ובנפרד, ביחסי כבוד וחילופין; אנשים שהושכחו.

מדוע העבר הזה חשוב? מה אפשר ללמוד ממנו? מדוע הוא הושכח? מה משמעות המחיקה? האם ישנה אופציה תרבותית אחרת מזו המפרידה? האם קיים מרחב לתרבות יהודית-ערבית, לתרבות מזרח תיכונית, לחיים של שותפות והפריה שבה ניתן גם לשמור על זהויות שונות וגם לערב תרבויות ומסורות? האם ניתן להיחלץ מהמשוואה לפיה מה שיהודי לא
יכול להיות גם ערבי ומה שערבי איננו יהודי?

מאמרים של עמוס נוי:

איך להגיע?

בית הספר לאומנות מנשר נמצא ברחוב דוד חכמי שבמתחם יד חרוצים. בין דרך בגין לבין רחוב המסגר- מקביל מצפון לרחוב ריבל.

אוטובוסים שעוצרים על רחוב המסגר:
127, 151, 69, 54, 51, 60, 74, 73, 173, 86

אוטובוסים על דרך בגין:

150 ,70, 50, 40, 42, 30, 31, 32, 26, 27, 28

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.

להמשיך לקרוא

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.

להמשיך לקרוא

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.

הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?

להמשיך לקרוא

פתאום לכסף יש ריח?

בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

להמשיך לקרוא