תכננתי להתעלם לחלוטין מהפיאסקו של חגיגות המאה לתל-אביב (ללא יפו, שהיא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם וגילה מגיע לכמה אלפי שנים). לא השתתפתי בוויכוחים ולא הגעתי לחגיגות. אפילו לא חיפשתי איזשהו גג כדי לראות את הזיקוקים. אבל אז אטילה כתב משהו שהצליח להרגיז אותי מספיק כדי לטרוח להביע את דעתי (אם כי יש לציין שמדובר בכעס שמעורב בסימפטיה טבעית שיש לי כלפי מהגרים באופן כללי ואוסטרו-הונגרים באופן ספציפי).
אין לי בעיה מיוחדת עם החלוקה המסורתית של ימין ושמאל. אלו אינם המושגים שהייתי רוצה לתקוף, אם כי יש כבר דיונים רבים במקומות אחרים לגבי הרלוונטיות שלהם. מסורתית, אם לדבוק ברוח החלוקה המקורית של תקופת המהפכה הצרפתית, ימין זו נטייה לשמרנות ואוטוריטריות (מלוכנות, פאשיזם וכד'), ושמאל זו נטייה ל"מהפכנות" (או בשפת אובמה, שינוי) וליברליזם (תרבותי-חברתי) עם דגש חזק על דמוקרטיה.
ביום ראשון הקרוב, יתקיים כנס "בונים שמאל חדש" עם ח"כ דב חנין. הכנס יתקיים ב-15 בפברואר בשעה 19:00 באולם הגדה השמאלית (אחד העם 70).
לעמוד האירוע בפייסבוק כאן.
במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית שלטה התקווה. במערכת הבחירות האחרונה בישראל שלט הייאוש. מצב די אירוני, בהתחשב בעובדה שההמנון הלאומי שלנו נקרא "התקווה".
המצב שנוצר אחרי הבחירות – הבלבול, התרסקות הכוחות שמסורתית מציעים עתיד שונה מ"לנצח נאכל חרב", התחזקות הכוחות הפאשיסטים והאלימים, ובעיקר האדישות של חלקים הולכים וגדלים מהציבור (למרות ששיעור הלא מצביעים נותר דומה לבחירות הקודמות) – אינו מעיד על שום דבר חוץ מייאוש. נצביע לחרא הישן והמושחת כי ממילא שום דבר לא ישתנה ולפחות לא יהיה ביבי (אבל נעמיד פנים שזה חדש). נצביע למי שרוצה לחסל ערבים או לשלול את אזרחותם של שמאלנים כי ממילא לעולם לא יהיה כאן שלום ולא יהיה כאן עתיד. נצביע לגדולים, כי לקטנים ממילא אין סיכוי לשנות שום דבר. ממילא ואין סיכוי לשינוי – שומעים מזה יותר מדי.
מצחיק שלפני די הרבה זמן, כשברק אובמה רק התחיל להסתמן כמועמד, דיברתי עם אנשים שאמרו דברים די דומים, ולאו דווקא אנשים שנמצאים מהצד הימני של המפה. "בחיים לא יהיה בארצות הברית נשיא שחור, הם גזענים מדי ושמרנים מדי, ארה"ב זה לא ניו יורק, זו מועמדות בדיחה שאין לה סיכוי", למשל. הפטליזם הישראלי הזה מתבטא בשנים האחרונות בכל תחום ותחום. חרם צרכנים? השתגעת? ממילא זה לא ישנה שום דבר, אז נמשיך לשלם ולשתוק. להעניש פוליטיקאי שקרן או מפלגה שמבטיחה הבטחות שאין לה שום כוונות לקיים? למה? ממילא כולם ימשיכו לשקר, ככה זה, ואין סיכוי לשנות את זה. מה יהיה כאן עוד עשר שנים? עוד קצת יותר מאותו חרא. מה אני אגיד לכם, הפכנו להונגרים…
ובלי צחוק – אין דבר הרסני ומסוכן יותר מהמצב הזה. מצב כזה, של חוסר תקווה וחוסר עתיד, הוא סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. ומנגד – המצב הזה אינו מחוייב המציאות, והוא תמיד יכול להשתנות. מדובר ב-state of mind, שנמצא לגמרי בידיים שלנו. טענות שמסתמכות על "הם רוצים להשמידנו" או "אין עם מי לדבר" הן פיקציות שיוצרים אינטרסנטים, ורציונליזציות שמקבל בברכה הייאוש. יש כאלו שרוצים להשמידנו, יש כאלו שאיתם אי אפשר לדבר, אבל בשום מצב אנושי אין "כל" ואין "לנצח". ומבחינת האינדיבידואל, אני קונה בשתי ידיים ואפילו שלוש, את הטענה של ארנסט בלוך בספרו העצום שנושא את אותו שם כמו הפוסט הזה: "חוסר התקווה הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו".
מתוך המילים האלו אני רוצה להוציא את השיחה הגדולה על שיקום השמאל. פרט לכך, יש לזכור שמן הידועות היא שאנחנו בדרך כלל מפגרים בשנתיים שלוש אחרי ארה"ב…
השמאל הישראלי נמצא בתהליך התרסקות כבר לא מעט שנים. יש ויכוח על המועד או האירוע של תחילת ההתרסקות. אני באופן אישי חושבת שלא הצלחנו להתאושש מההלם של רצח רבין, שהיה הנקודה שממנה התחיל התהליך ההרסני הזה. אין לי ספק שאהוד ברק אחראי במו ידיו על הנוקאאוט שספגה דרך השלום והרציונליות בשנת 2000.
אין לי גם ספק שבנימין נתניהו אחראי במו ידיו על ההתפוררות החברתית שפגעה קשות בעצם מושג הפעולה המשותפת להשגת מטרה, כשהוא רוכב על גל צמיחה עולמי – שכמו ברנרד מיידוף, אף אחד לא חשב אז שיהיה רגע שבו הכל יתפוצץ לנו בפנים – כדי להשיג מטרות מיידיות שאינן בנות קיימא, ושמשמעותן החיובית המרכזית קיימת אך ורק בתוך הסטטיסטיקה ולא מחוצה לה.
אריק שרון ואהוד אולמרט, הירשזון, חיים רמון וכל שאר הגמדים שעשו את "המפץ הגדול" וכבשו את השלטון בסערה קטנה מאוד תרמו עוד כמה מסמרים. הם הקימו מפלגת כלום שהתגאתה בכך ש"התנתקה מכל אידיאולוגיה", והפכו את הקשר בין הון לשלטון ובין פוליטיקה, שחיתות וקשרים למובן מאליו ברמות חסרות תקדים. כך יוצא שראש ממשלה מכהן מעורב באלוהים יודע כמה חקירות וחשדות נגדו, אך עדיין מסוגל להמשיך ולמכור את המדינה לחבריו ובדרך עוד לצאת לשתי המלחמות האכזריות בתולדות המדינה. כך יוצא שראש הממשלה המכהן, הממשלה המכהנת והכנסת המכהנת זוכים לאחוזי תמיכה נמוכים באופן חסר תקדים, והמקום היחיד שבו הם יכולים להשיג איזשהו סוג של תמיכה, שכפי שראינו, גם היא לא ממש בת קיימא, הוא ברגע שהם מפעילים אלימות חסרת פרופורציה שלא משיגה שום תוצאות. וגם זה רק בזמן התרחשותה של האלימות, ולא יותר מדי זמן אחריה.
ואז בא עמיר פרץ, ונתן עוד דחיפה יפה לכיוון תהום ההתפרקות. על הבגידה הזאת כבר שפכתי מספיק מילים כאן.
עד כאן הקטע הפסימי של דברי. אני רוצה, דווקא עכשיו, כשרובינו מלקקים את הפצעים של מערכת הבחירות האחרונה, להציע כאן דרך אופטימית להסתכל על התוצאות, ויותר מזה – דרך מאוד אופטימית לתחילתה של הבנייה מחדש.
תוצאות הבחירות הפתיעו ועודדו אותי במובנים מסויימים. לא בגלל ההווה – ההווה חרא בלבן, בזה גם כן אין ספק – אלא בגלל האפשרויות שהן פותחות לעתיד. בואו נתחיל מזה שלא הליכוד, לא קדימה ולא ליברמן זכו לתמיכה גורפת שתאפשר להם חופש פעולה מלא ליישם את מדיניותם ההרסנית. המפה הפוליטית של אחרי הבחירות תקועה עוד יותר משהיתה לפניהן. נוכחנו לדעת שלמרות גל האלימות הפאשיסטית שדומה היה ששוטף את המדינה, קמפייני ההפחדה בעיקר מעייפים את הציבור. קמפיין ההפחדה המפחיד והמסית ביותר הוסיף לליברמן רק עוד 4 מנדטים, ולא עוד 10. ועכשיו "זה גדול עליה" ו"פעם אחת הספיקה" יצטרכו לריב ביניהם על חלוקת השלל העלוב הזה. הם בעצמם יפרקו את עצמם עד הבחירות הבאות – מפלגת ספינים וסקרים זה לא משהו שמחזיק מים כשצריך לעשות דברים באמת (חוץ מלהרוס, ולהרס יש גבול סופי), ומפלגה שמחזיקה באידיאולוגיה מיושנת שהתפוצצה לכל העולם בפנים לא יכולה לבנות יותר מדי על פרובינציאליות מבוססת הפחדה בעולם שבו הסתגרות אינה אופציה. בעיקר בתקופה שבה כל העולם שאליו אנחנו רוצים להשתייך (OECD) הולך בכיוונים אחרים.
עוד דבר מהצד השני של המפה – מערכת הבחירות עוררה והעמיקה שסע לא נעים בכלל, בין הציבור הרוסי (15 מנדטים) לבין הציבור החרדי (16 מנדטים). כלומר – בין הפרשנות של "יהודי" של ליברמן לבין הפרשנות של "יהודי" של הממסד החרדי (משני צדדי השסע העדתי), מה שלא יקל על ליברמן בכלל בדרכו לחוקי הנאמנות, שכמובן דורשים גם שירות צבאי או לאומי, וכבר לפני הבחירות החל לעורר פעילות מעניינת על בסיס אינטרסים משותפים. וצריך גם לזכור את מה שהקמפיין לא הזכיר, שליברמן עצמו הוא אופורטוניסט חסר אידיאולוגיה, שכפי שתיאר אותו אריק שרון, "יודע להעריך בחורה יפה ואוכל טוב, אבל צריך גם לעבוד". האמת היא שהוא עובד, אבל לא ממש בצורה שבה הוא מבטיח לעבוד. אין לי כל ספק שהוא יאכזב את ציבור מצביעיו – הרוסים לא יקבלו ממנו שום חקיקה שנוגעת לצורכיהם כנגד הממסד הדתי, וה"מוות לערבים" לא יקבלו ממנו שום דבר חוץ ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לדבר. הוא כבר ישב בממשלות שנוגדות את האידיאולוגיה שלו כשזה התאים לאינטרסים שלו, והוא יעשה זאת שוב. ולגל תמיכה, כפי שראינו מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, יש כאן אורך חיים קצר מאוד. פרט לכך, הימין האמיתי שנותר כאן מפוצל בערך כמו המגזר הערבי – המפד"ל לשעבר עם 3 מנדטים, והכתומים עם 4. בקיצור, לפי איך שאני רואה את זה, הימין כאן נמצא במקום שבו היה השמאל לפני בערך עשר שנים. וקוצר הרוח של הציבור בשנים האלו רק הלך וגדל.
ומה עם השמאל? ובכן, מצבנו לא רע. נדמה שהסערה חלפה, ואנחנו אמנם עומדים כרגע על הריסות, אבל התמונה נראית די ברורה. התרסקותן של מפלגת העבודה ושל מרצ מראה שהשמאל התייצב סביב אידיאולוגיה מסויימת, ואינו מוכן לקבל יותר סיבונים, שקרים וזיופים בכסות של שמאל. נכונותו של השמאל להצביע נגד – לקיים מערכת אמיתית של שכר ועונש אזרחי, שמענישה מפלגות על נתק ממה שרוצה ציבור בוחריה – היא השלב הראשון לקראת נכונותו להצביע בעד. המחיר הכבד ששילמנו על פלגנות ומריבות בתוך עצמנו הוא השלב הראשון לקראת פעולה משותפת להשגת המטרה, שלפחות על חלקים גדולים ממנה יש בין כולנו הסכמה די גורפת. כישלונו של הניסיון להשיג שינוי בתוך הממסדים המפלגתיים הקיימים, המיושנים והמאובנים, פותח את הפתח למילוי הואקום במשהו חדש.
עכשיו הגיע זמננו לבנות את עצמנו כאופוזיציה אמיתית, כאלטרנטיבה אמיתית, ולא לשקוע בייאוש. אני מקווה שאחרי שנלקק את הפצעים ונגמור להאשים זה את זה בכישלון, נזנח את כל הדרכים הישנות והכושלות של סכסוך ופלגנות, ונפתח בדיאלוג אמיתי של התקרבות, התאחדות, הפקת לקחים ובנייה. ואני מאמינה בכל ליבי, בעיקר אחרי מערכת הבחירות האחרונה, שאין דבר אפשרי וריאלי מזה.
זה לא מקרה שהפוסטים האחרונים כאן היו פוסטים אורחים, למרות שברגיל אני מעדיפה להיות Master of my own domain. הניסיון לקפוץ כל פעם, אחרי כל אכזבה, שוב לביצה הפוליטית ובכל זאת להאמין הולך והופך לקשה יותר ויותר, עם הידרדרות המצב ועומק האכזבות, וגם הכתיבה על זה הולכת והופכת ליותר ויותר קשה.
שוקי כתב פוסט מאוד נכון בדיוק בעניין הזה, תחת הכותרת "ליברמן זו הבעיה הקטנה". עד כמה שזה קשה, עד כמה שזה נראה חסר תקווה, חסר עתיד וחסר תוחלת, בכל זאת, אני נאלצת להסכים. כי אחרת, מה כבר נשאר.
נכתב על ידי חררדו לייבנר, פעיל התחברות-תראבוט, תנועה שותפה לחד"ש
הדרישה הליברמנית להתנות זכויות אזרח בחובת נאמנות למדינה היא דרישה פשיסטית טיפוסית, שלא רואה את האזרחים ממטר ומניחה שכל קיומם הוא למען ישות לא ברורה שקוראים לה המדינה.
גישה דמוקרטית רואה את יחסי הנאמנות בין האזרח למדינה באופן הפוך. כדי שתהיה הצדקה לקיומה של המדינה היא חייבת בנאמנות לאנשים החיים בגבולותיה. זכויות האזרח הן חלק מהביטוי לאותה נאמנות או אם תרצו, לריבונות, לבעלות, של התושבים במדינתם. האזרחות אמורה להיות זכות בלתי מותנית של כל תושב החי בגבולות המדינה. זו צריכה לשרת אותם, את האזרחים, לשרת את הצרכים והאינטרסים של כלל האזרחים והאזרחיות.
בישראל קיימת מציאות מעוותת, שבה המדינה מתיימרת לשרת רק חלק מאזרחיה – ומתנערת בגלוי ממיעוט גדול של אזרחים ערבים. בפועל, במדיניות העקבית של ממשלות ישראל, שאינה מוצהרת, המדינה גם מתנערת מהרבה מאוד תחומי אחריות לרווחתם של רוב אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים. חוסר הנאמנות של מדינת ישראל כלפי תושבי עיירות הדרום, לדוגמא, בא לידי ביטוי במצבן החברתי הירוד, בשימוש הציני במשך עשרות שנים תושביהם ככוח עבודה זול למפעלים של מקורבים לפוליטיקאים השליטים, בשימוש בהם כבשר תותחים. צריך הרבה תמימות כדי להאמין שברק, אולמרט או לבני יצאו למבצע הצבאי נגד עזה מתוך דאגה אמיתית לתושבי שדרות, שעליהם צפצפו במשך תקופה ארוכה.
חוסר הנאמנות המוצהרת של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא גורם מרכזי לחוסר היציבות העמוק של ישראל. המוני ישראלים יהודים מבינים זאת, אבל מעדיפים להאשים את הקורבן מאשר לבחון את עצמם ולהפסיק להשתתף בהדרה השיטתית הזאת. הם מפחדים מההקצנה האפשרית של המיעוט הלאומי בדיוק מכיוון שהם מבינים איך בגידתם המתמשכת של האזרחים היהודים באזרחים הערבים תוביל בהכרח, בסופו של דבר, לאותה הקצנה. במקום לטפל בגורם לקיטוב ולעימות, רוב היהודים בישראל עדיין מעדיפים להסתובב עם בריון צמוד שבהתעצמותו רק יחריף את היחסים הרעועים. אבל אותו בריון הוא דווקא אחד מאותם פוליטיקאים ציניים, שכבר מזמן בגדו בציבור שולחיהם. את ליברמן, יד ימינו של נתניהו בשנות ה-90, המוציא לפועל של מדיניות הפרטה שהעשירה בעלי הון ופגעה קשה בשכבות העניות, רבים מעדיפים לשכוח.
אם אנחנו רוצים חיים אחרים, אנחנו צריכים לתבוע שינוי יסודי, פוליטי, אזרחי וחברתי, ובמרכזו הפיכת מדינת ישראל למדינה הנאמנה לכלל אזרחיה, ללא תנאים וללא הפליות. אז יהיה שוויון בין יהודים לערבים. אז לא יצטרכו עוד מזרחים לטשטש את מוצאם כדי להיות בסדר. אז יפסיקו להתייחס בחשדנות ליהדותם של האתיופים ושל הרוסים, כי זכויותיהם לא יהיו תלויות ביהדותם. במדינה נאמנה לכלל אזרחיה לא ימכרו בזול את נכסי הציבור לטובת בעלי הון ומקורבים ולא יקצצו באכזריות בקצבאות הביטוח הלאומי של החלשים והנזקקים ביותר.
מדינה נאמנה לכלל אזרחיה איננה נוסחת קסם הפותרת הכל. יהיה צורך בהשגת שלום, בשינוי יחסים עם האזור, בשינוי במדיניות הכלכלית, בתיקון עוולות עבר, בהערכה מחודשת של התרבות המזרחית ובהעדפה מתקנת של כל מי שהופלו – כדי ליצור שוויון הזדמנויות, ועוד ועוד. יש הרבה מאוד שאלות סבוכות להתמודד איתן. אבל מדינה המתחייבת לנאמנות לכלל אזרחיה היא התנאי הבסיסי הראשון לשינוי אמיתי.