הם לקחו תחילה את הפלסטינים
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי פלסטיני.
ואז הם לקחו את הסמולנים עוכרי ישראל
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי סמולן עוכר ישראל
ואז הם לקחו את ההומוסקסואלים הבהמות
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי הומוסקסואל בהמה.
ואז הם לקחו את חובבי הפורנו באינטרנט המושחתים הורסי הנוער
ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חובב פורנו, ובוודאי שלא מושחת.
ואז הם לקחו אותי
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני…
יובל, להכין קפה?
(ובהתאם לקוד האתי, להלן המקור).
בשבועיים האחרונים יצא לי לנכוח בשני כנסים אקדמיים בהשתתפות אקדמאים ממקומות שונים בעולם. רק לפני כמה שעות, למעשה, חזרתי מאחד מהם, שהתקיים בירושלים (עם מוח קצת מעוך, אבל חוץ מזה, יהיה בסדר, למקרה שדאגתם). הראשון היה קצת יותר ספציפי לתחום העיסוק שלי (אם כי במובן רחב מאוד…). השני עסק בכיבוש, בפרספקטיבה גלובלית.
שמענו את מה שיש לאופוזיציה, ובעצם, לתקשורת האמריקנית, לומר בנושא סגירת תחנת הטלוויזיה בוונצואלה. ראינו גם את ההפגנות הסוערות. ועכשיו נשמע גם את הצד השני. לטענת צ'אבז, תחנת הטלוויזיה RCTV, שאת רישיונה סירב לחדש, הסיתה לאלימות. לטענתו, ערוץ הטלוויזיה הזה וגם ערוץ Globovision (שבתקשורת המערבית מכונים "ערוצי אופוזיציה") תמכו באופן גלוי ומובהק בניסיון ההפיכה נגדו ב-2002.
אני לא מיזנטרופית. טוב, נו, אולי קצת. בסדר, די הרבה. אבל לולדי קשה לי לסרב. בכל מקרה, זה לא הסיפור הכי מעניין בעולם. או בקיצור – ביקשתם, אז תסבלו.
הבנתי שאתם מתקשים לנסח את החוק הזה כמו שצריך, כפי שקראתי אצל כמה מעמיתי הבלוגרים המלומדים. אני ממליצה לכם לבדוק כיצד התמודדו עם העניין כאן, למשל. או אולי כאן. בסך הכל, כפי שניתן לראות, אנחנו בחברה טובה בעניין הזה. לא בדיוק ה-OECD, אבל בכל זאת. ושימו לב – גם כאן יש עוד כמה רעיונות למדינות שאפשר אולי לפנות אליהן לצורך ייעוץ, אם כי נדמה לי שעם רבות מהן אין לנו יחסים דיפלומטים, אבל אני בטוחה שתצליחו להגיע אל החברים שם בצינורות כספיים כלשהם. אולי בעסקה הבאה, תכניסו סעיף של ייעוץ בענייני אינטרנט תמורת נשק. בהמשך, אפשר אולי להמשיך ולאמץ כמה מהמנהגים הדי רווחיים ובסך הכל די משתלמים מבחינה שלטונית, כמו למשל סחר באברים (עסק מצויין לקופה הקטנה שלכם), גולאגים למתנגדי משטר וגולשים באתרי הימורים (אגב, לא דיברנו לא מזמן על הקמת קזינו בישראל?) ועונש מוות בסקילה על אכילת חזיר בשבת. ובבניין האייטולות ננוחם.
בהצלחה.
ביקשו ממני לתת במה לאירוע לציון 40 שנה ל-1967 שיתקיים ביום שישי הבא. לצורך העניין רציתי גם לומר כמה דברים בנושא, אבל אז הגעתי לדברים האלו שכתב ישעיהו לייבוביץ' ב-1968, ולא הרגשתי שיש לי מה להוסיף. הוא היה קצת אופטימי מדי לגבי האינטרס האמריקני והרוסי, אבל חוץ מזה, מצמרר כמה שהאיש הזה היה חכם.
בכל מקרה, זה האירוע המדובר:
האגודה לזכויות האזרח בישראל – אמנסטי ישראל – במקום – בצלם – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל – יש דין – מחויבות לשלום ולצדק חברתי – רופאים לזכויות אדם – שומרי משפט."עד שתפקח את עיניה" – יום אירועים מיוחד של ארגוני זכויות האדם בישראל לציון 40 שנה ל-1967.
תחת השם – "עד שתפקח את עיניה" יתקיים בנמל ת"א אירוע שיכלול סרטים, הצגות, דיונים, מופעי שירה, הייד פארק ותצוגות אמנות. הציבור הרחב מוזמן.
האירוע יתקיים ביום שישי, 1 ביוני 2007, ב"ארקה" – נמל תל-אביב, החל מהשעה 10:00 בבוקר ועד לשעה 18:00.
בתוכנית:
כניסה ושתייה חופשית
לפרטים: האגודה לזכויות האזרח, רונית פיסו, 054-4750614
רופאים לזכויות אדם, משכית בנדל, 054-7700477
אירועים נוספים אפשר למצוא כאן.
[סוף סוף יש לי פוסט אורח, ועוד משני אנשים מכובדים, רציניים וחכמים, שמקדישים את מרצם וזמנם לפעילות מבורכת ולביקורת מבורכת לא פחות. הם – חררדו לייבנר וגדי אלגזי – מסבירים כאן למה ההסכם שכנראה יחתם בין הסטודנטים לממשלה הוא הסכם מסוכן. ואני, למרות שהתנגדתי לשביתה – ולא בגלל שאני חושבת שהנושא לא חשוב, אלא בגלל האופן שבו התבצעה המחאה הנוכחית, אמרתי כאן כבר שעדיף לצאת בלי הסכם בכלל מאשר לצאת עם הסכם תבוסתני שלא ישנה שום דבר במצב הקיים, או הסכם למראית עין שלא יהיה שום דבר חוץ מסולם שזרקו לסטודנטים כדי שיוכלו לרדת מהעץ. הסכמים מהסוג הזה, לדעתי, יפגעו בסיכוי להרים שוב את המחאה אם יהיה בכך צורך, ואין לי שום ספק שיהיה בכך צורך. ועכשיו הם ידברו].
***
ההסכם המוצע העומד בשעות האלה לבחינת הסטודנטים הוא בעייתי ביותר. (נוסח ההסכם מיום ששי אחה"צ).
יש בו שני סעיפים חשובים. בסעיף הראשון אין שום התניה אפקטיבית, המונעת יישום חד-צדדי של המלצות ועדת שוחט על-ידי הממשלה. נציגי הממשלה והסטודנטים מתחייבים להידבר ביחס להמלצות הוועדה (לא על אלטרנטיבות כלשהן – וגם לא על כל מסקנות הוועדה אלא רק על נושא שכר הלימוד!) וההידברות "תסתיים בהמלצות מוסכמות". אלה דיבורים יפים ללא כיסוי: הצדדים יגיעו להסכמות, רק אם אחד מהם יוותר ויתור משמעותי, והסטודנטים – ללא ההפגנות, ללא תומכיהם, ללא השביתה, ללא תמיכתה של דעת הקהל העומדת לצידם כרגע – הם אלה שייאלצו לבלוע צפרדעים כדי להגיע ל"המלצות מוסכמות". לחץ להגיע להסכמה אינו התנאי החיוני – שאין כופים על הסטודנטים המלצות ללא הסכמתם. חמור מכך: הממשלה אינה מתחייבת לבצע גם הסכמות אלה: הן "יונחו בפני הממשלה". יש אם כך שני תסריטים מסוכנים: הראשון, בליעת צפרדעים בעמדת חולשה כדי להגיע ל"המלצות מוסכמות"; השני – הסטודנטים עומדים על שלהם, אין המלצות מוסכמות – והממשלה מחליטה כרצונה.
הסעיף השני חמור לא פחות. הסחיטה התקציבית שהפעיל האוצר נגד המוסדות להשכלה גבוהה בעינה עומדת: הממשלה אינה מתחייבת בסעיף זה בפשטות, להחזיר את הכספים שנלקחו מן המוסדות, אלא לעשות זאת "במסגרת יישום הרפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה כפי שתאושר בממשלה." זוהי התניה מוסווית אך אפקטיבית לא פחות. זהו כסף מסומן: הוא ניתן "במסגרת יישום הרפורמה", ואם לא תיושם – לא יוחזר. הביטוי ועדת שוחט לא נזכר, אך כיוון ששום רפורמה אחרת לא מוזכרת, ברור היטב למה הכוונה. הסעיף משאיר בידי הממשלה מכשיר רב-עוצמה, שבאמצעותו תוכל לכופף שוב ושוב את האוניברסיטאות, את המרצים והסטודנטים.
במלים אחרות: כאשר לא תהיה הסכמה על נושא שכר הלימוד עם הסטודנטים או כאשר המרצים יתנגדו ליישום המלצות ה"רפורמה", הממשלה תוכל לעצור את הזרמת הכספים או להימנע לחלוטין מהחזרתם. מתי ובאילו תנאים ייווצר אותו משבר של אי-הסכמה בין הממשלה לבין הסטודנטים ובעקבותיו בלימת העברת התקציבים – את זה תחליט הממשלה בהתאם לנוחיותה הפוליטית. אפשר להניח, שהמבוי הסתום יוכרז, למשל, בחודשי הקיץ, כאשר אגודות הסטודנטים יתקשו להיאבק ולהפעיל לחץ או בעיתוי פוליטי נוח יותר לממשלה.
ההסכם הנוכחי, אם ייחתם על ידי הסטודנטים, ישאיר את הקונפליקט פתוח לקראת השנה הבאה או לזו שאחריה וישאיר את היוזמה בידי הממשלה. מבחינה טקטית הסטודנטים עלולים לאבד את התנופה העצומה שהשיגו במאבק המדהים, שניהלו בשבועות האחרונים. תמיכתה של דעת הקהל, האפשרות לגייס כוחות נוספים יילכו לאיבוד. בחתימתם על הסכם כזה יעניקו הנהגות הסטודנטים לגיטימציה להתניית החזרת התקציבים ביישום הרפורמות הניאו-ליברליות הרות-האסון, שמכינה לנו ועדת שוחט. זו כבר לא שגיאה טקטית אלא בכייה לדורות.
חררדו לייבנר, גדי אלגזי