למרות שאני עוסקת בעיקר במילים, אני מאוד מחבבת מספרים. אז בואו נעסוק קצת במספרים.

בישראל חיים 7,124,600 נפש. בשנה שעברה נרשמו 274 תקריות גזעניות כלפי ערבים.

בצרפת חיים 62,752,136 נפש. בשנה שעברה נרשמו 213 תקריות גזעניות כלפי יהודים.

ברוסיה חיים 142,893,540 נפש. בשנה שעברה נרשמו 520 תקריות גזעניות (הם קצת יותר מגוונים בקורבנות. להלן הפירוט: סטודנטים מאסיה ואפריקה שלומדים באוניברסיטאות ברוסיה, אזרחים רוסיים תושבי הרפובליקות האסייתיות והקווקז, מיעוטים, יהודים והומוסקסואלים).

אני רוצה לחזור ולצטט כאן דברים שאמרה ציפי ליבני, שרת החוץ של מדינת ישראל, בכנס למלחמה באנטישמיות שנערך בירושלים בפברואר השנה: "60 שנה בלבד לאחר סיום השואה, אנחנו ממשיכים להיות עדים לתופעות גזעניות ואנטישמיות בעולם, המאיימות על מדינת ישראל. משהו חייב להיעשות מיד".

ליבני, wannabe ראש ממשלה יקרה שלי, את שומעת את עצמך? משהו חייב להיעשות מיד.

איך אומרים, כן , כן, בטח.

***

לסקר המזעזע הזה אין שום תירוץ. לא מלחמה, ולא "הם התחילו" ולא שום דבר. לא 62 שנה אחרי השואה. ורק אל תגידו לי "מה מפתיע" או "אין חדש". כן, אין חדש. האנטישמיות היהודית אין בה שום חדש, והיא בהחלט תהליך שרק הולך ותופס תאוצה בימי וימאר שלנו. זה לא משנה שום דבר מתחושת הבחילה לנוכח נתונים כל כך מחרידים. זה לא משנה שום דבר מתחושת הייאוש. וזה לא משנה שום דבר מתחושת החורבן.

הפנאטים בחומש רוקדים סביב עגל הזהב שלהם וקוראים לו "הלכה", הירשזון מנסה לעורר רחמים, עמיר פרץ חושב שכמו שביצע את הקריסה הכי מהירה בתולדות ישראל יבצע את הקאמבק המהיר ביותר (אם ברק וביבי יכולים אחרי כמה שנים, למה לא לנסות עוד לפני), אולמרט עוד מראה את הפרצוף שלו בציבור, ואנחנו קוראים לקצה הקרחון הזה גשם. בלעעע.

אני רוצה לכתוב על הסרט הזה, "חיים של אחרים" (או בשפת המקור, ""Das Leben der Anderes) כבר זמן מה. רבים כבר כתבו עליו. היללו אותו. אפילו נתנו לו את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בתחום הזה, אין לי יותר מדי מה להוסיף. אני לא קולנוענית ולא מבקרת קולנוע, ואין לי שום יומרה לכך. אבל הסרט הזה נגע בצורה משובחת ביותר בדברים שאני מדברת עליהם כשאני מדברת על מוסר, ולכן נדמה לי שבכל זאת כדאי שאני אגיד עליו כמה דברים (די הרבה דברים למען האמת. זה כבר יושב קצת זמן…)

להמשיך לקרוא ←

אמנם זמני קצר משהו בתקופה האחרונה, אבל היום הוא יום זכויות הצרכן הבינלאומי, ואת היום הזה חשוב לציין. אני מציינת אותו בלינק לאחת מהיצירות שאני הכי גאה בהן, מניפסט צרכני שחיברתי בשנת 2005 תחת הכותרת:

הכוח לעם – על חרם צרכנים ככלי דמוקרטי

תקראו ותהנו, או תקראו ותבכו, איך שבא לכם.

קראתי אצל יובל שבודריאר החזיר את נשמתו לבוראו. אני חייבת לציין לצורך הגילוי הנאות שיש לי בעיה עם פילוסופים צרפתים (בעיקר כי אני חושבת שלפחות אלו שנחשפתי אליהם לא הוסיפו שום דבר חיובי על דבריהם של החברים מגרמניה, ומה שהם כן הוסיפו רק הזיק, לפחות בתחומי המוסר, ואני גם ממש לא יכולה לסבול שפה שלא הוגים בה את רוב האותיות הכתובות, והשוביניזם התרבותי שלהם הוא אחד הדברים הכי פחות מוצדקים ביקום בעיני, ולא ניכנס לזה עכשיו…).

אבל –

בשנים האחרונות נדמה לי ששמעתי על כל מיני פילוסופים (הוגים, נניח) צרפתים שמתו מסרטן, בריכוז חריג. וחוץ מזה היה לי די משעמם בעבודה, אז ביצעתי מחקר קטן, וראו מה מצאתי:

בודריאר 1929-2007 (77) – סיבת המוות – "מחלה ארוכה", כנראה סרטן.

דרידה – 1930-2004 (74) – סרטן הלבלב.
בורדייה – 1930-2002 (72) – סרטן.
ליוטר – 1924-1998 (74) – לוקמיה.
פוקו – 1926-1984 (58) – איידס.
דלז – 1925-1995 (70) – התאבדות (סבל מסרטן ריאות).
לאקאן – 1901-1981 (81) – סיבוכים אחרי ניתוח להסרת סרטן המעי הגס.
סארטר – 1905-1980 (74) – בצקת בריאות.
מרלו-פונטי – 1908-1961 (53) – שבץ.

ברררר…

למרות שיוחאי העליב אותי תוך כדי הזמנתי למשחק החדש שמתגלגל כאן, אני מתכוונת דווקא להיענות להצעה הפעם, מאחר וזו הזדמנות טובה לחדש את הצהרת הכוונות שלי. פתחתי את הבלוג הזה ב-1 ביוני, 2006. הפוסט הראשון, תחת הכותרת "כניעה", הסביר מדוע. רוב מה שכתוב שם עדיין רלוונטי.

אני מאמינה ברעיונות. אני מאמינה בכוחם של רעיונות. אני מאמינה בכוחה של שיחה, בכוחו של דיון. אני גם מאמינה שהדברים האלו הם היתרון היחסי שלי, העיסוק שבו אני יכולה לתרום משהו לעולם. האמונה הזאת לא השתנתה, ואני מקווה גם שלא תשתנה. יש כמה תחומים שבהם ניתן לפעול בכיוון הזה. אחד מהם הוא בלוג.

בניגוד לעבודה פילוסופית, כתיבה בבלוג היא עניין הרבה יותר קצר טווח, הרבה פחות מעמיק, הרבה פחות יסודי. ומנגד, כתיבה בבלוג היא דבר יותר קונקרטי, יותר רגיש למיידי, יותר מחובר למציאות. אלו הם שני קצוות של כתיבה, שמשלימים זה את זה מבחינתי. בפילוסופיה, חייבים לחכות. דברים חייבים לספוג עוד ועוד, להבשיל, להעמיק, לקבל את ממד החוכמה (האהבה כבר נמצאת שם, אחרת אני לא הייתי שם). ובינתיים, דברים מצטברים, ודברים ממשיכים לקרות. זו הדיאלקטיקה של החיים, של הטווח הקצר והטווח הארוך (עניין שאולי שמתם לב שחוזר כאן שוב ושוב, בהקשרים שונים).

אז למה אני כותבת בלוג? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים, יום-יום, ופעמיים בימי רביעי. כדי לשנות את העולם.

או, במילותיו של המנטור הרוחני שלי, אדורנו:

"The only philosophy which can be responsibly practiced in face of despair is the attempt to contemplate all things as they would present themselves from the standpoint of redemption. Knowledge has no light but that shed on the world by redemption: all else is reconstruction, mere technique. Perspectives must be fashioned that displace and estrange the world, reveal it to be, with its rifts and crevices, as indigent and distorted as it will appear one day in the messianic light… But beside the demand thus placed on thought, the question of the reality or unreality of redemption itself hardly matters".

יותר מדי אנשי ציבור שנתפסו בקלקלתם נוטים לטעון מיד ש"רודפים אחריהם" ולהאשים את התקשורת. ויותר מדי אנשי תקשורת ואחרים משתפים עם זה פעולה. זה עניין מטריד מאוד, שמעורר לא מעט שאלות.

ראשית, למה בדיוק חשבו אנשי הציבור הללו שהם נכנסים? לפארק שעשועים או קבוצת תמיכה? מי שרוצה את הכוח והעוצמה הכרוכים במשרה פוליטית, צריך להיות מוכן גם לשלם את מחיר החשיפה הציבורית התמידית. איך אומרים, אם אתה לא יכול לסבול את החום, צא מהמטבח. אף אחד לא הכריח את טרטמן לקבל על עצמה את תפקיד שרת התיירות, אף אחד לא הכריח את רמון להיות שר המשפטים, ואף אחד לא הכריח את קצב לקבל את תפקיד הנשיא. ההתמסכנות וההתבכיינות שלהם לא מעוררת שום חמלה ולא אמורה לתרום לדימוי הציבורי שלהם במדינה דמוקרטית נורמלית.

זה נכון, גם אנשי ציבור זכאים לחיים פרטיים שהציבור לא נמצא בהם. כמובן, שבמקרה של אנשים הנושאים במשרות שכרוכות בקבלת החלטות בעלות השפעה ישירה על רווחתו ואף חייו של הציבור, התחום הפרטי מצומצם הרבה יותר מאשר כשמדובר באדם פרטי. וכמובן, שהתחום הפרטי הזה נקבע במידה רבה מאוד ביחס להתנהלותו הציבורית של אותו נושא משרה. ובן אדם שמתרברב ביוהרה על ניסיונו והשכלתו, שלא יתפלא שהוא זוכה לקיתונות של זלזול כאשר מסתבר שייחס לעצמו תואר שני בזמן שאין לו דבר כזה. ושלא יתפלא אם אנשים לא מעוניינים שהוא יהיה שותף בהכרעות שמשפיעות באופן ישיר על חייהם.

ולהזכירכם, כי נראה לי ששכחתם, מדובר כאן באותה אחת שאמרה את זה: "אני עצובה מאוד על המינוי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית…. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לכל אזרחיה ואני מכבדת זאת. אין לי ולא היתה לי בעיה שערביי ישראל יוכלו לבחור ולהיבחר, אין לי בעיה שערבי ישראל יוכלו ללמוד ולקבל שירותים מהמדינה, אני פשוט חושבת שיש דברים יחודיים של מדינת ישראל שאותם היא צריכה לשמור בעבור יהודים. אלה דברים שורשיים והיום, לצערי, עוד חיבור לשורש יהודי נקטע".

בתגובה למינויו של ראלב מג'אדלה לשר בלי תיק. הייתי אומרת ששורש יהודי כמו זה שהיא מציגה, עדיף לנו שייקטע. קטיעתו תקרב אותנו קצת יותר ליהדות, בניגוד לעבודת האלילים שכל מיני פושעים נגד האנושות, רמאים, שרלטנים וסתם ספסרי קולות וכוח נוטים לכנות היום בשם הציני "יהדות", למטרות מסחריות. אבל זו כמובן סטייה מהנושא. (אגב, אם כבר מדברים על זה שבצד השני נמצאים בני אדם עם רגשות וכו' וכו', חשבת פעם, אסתרק'ה יקרה, איך ראלב מג'אדלה ועוד איזה שניים שלושה אנשים מרגישים כשהם שומעים דברים כמו דברי הגזענות המתקתקים שאת פולטת? או שמא ערבים לא נכללים תחת הגדרת "בני האדם" שבה השתמשת?)

או בקיצור, אסתר'קה, הדיבורים שלך על "יש שמתאבדים…" רק מחמירים את רמת הפאתטיות שלך ולא רק שלא מעוררים שום אמפתיה – הם מגבירים את תחושת הגועל. שמענו אותך במו אוזנינו אומרת בטלוויזיה שיש לך תואר שני, בגאווה, בלי שום ספק, עם התמחות בשיווק או מה שזה לא היה. אז מה זה ניסיונות הסחיטה הרגשית העלובים האלו? אם דברים כאלו עלולים לדחוף אותך אל סף ההתאבדות, אם את כל כך חלשה ושברירית ומסכנה, לא היית צריכה לשקר ולומר שיש לך תואר שני, ולא היית צריכה להיכנס לעולם הקשה והמרושע של הפוליטיקה הישראלית.

נכנסת, דחפת, רמסת, דרכת ופגעת עד שהגעת למשרת השר המיוחלת, ואז נפלת על פרט טכני? אל תבואי עכשיו להתבכיין ולנסות לסחוט טיפה של אהדה. הברז הזה סגור. גם אם לא היית גזענית חסרת בינה הוא היה סגור, אבל לנוכח מה שאת, הוא לא רק סגור, אלא גם אטום ונעול.

***

עוד דבר מטריד היא שאלה מאוד מטופשת ששמעתי מכמה אנשים לא טיפשים. אם "נרדוף" את כולם שם ונעיף את כולם, האם אין סיכוי שנקבל הנהגה טובה פחות? קודם כל, טובה פחות? אקסקיוז מי? יש פחות מזה? דבר נוסף, כן, זה בהחלט יכול לקרות, אם תחליטו לנוח על זרי הדפנה אחרי כל "רדיפה" כזו. כדי לקבוע סטנדרטים של שלטון, צריך כל אדם שמגיע למקום הזה לדעת שכל שקר עלוב ששיקר בחייו יצא החוצה, שכל רמאות וכל שחיתות וכל עוולה שעשה סופן להתגלות ולהתפוצץ בפרצופו.

יצירה של סטנדרטים כאלו, באמצעות פעילויות "רדיפה" בלתי פוסקות של אותם אנשים, ללא קשר לשיוכם הפוליטי, הן הדרך היחידה שנתונה בידינו כדי להבטיח שהפעילות הזאת תשפר את ההנהגה שלנו. אין דרך אחרת. בוודאי שלא בחירות. כמה שהם יפחדו יותר, אנחנו נפחד פחות. למדינה דמוקרטית שחפצה בחיים, עדיף אמסטף מפודל.

***

בכל פעם שאני רואה את הנתפסים בקלקלתם מתבזים בטלוויזיה, אני שואלת את עצמי איך הם מסוגלים. זה כל כך מבחיל לראות דבילית כמו טרטמן יושבת מול עיני המצלמות ומוציאה כל מיני מסמכים ומקשקשת על אילו רק הייתי מוסיפה "לימודי" ומדברת על עתיד מדינת ישראל. היא, והתואר שלה מ"טורו" כל כך מביך. מה העניין כאן? אין לאנשים האלו אפילו טיפה אחת של מודעות עצמית? שום מושג של "כבוד עצמי"? כלום?

***

משהו בנוגע לדבריה של טרטמן הטריד אותי. היא אמרה שהיא עשתה תואר ראשון בטורו, לא? ובכן, חיפשתי טורו, מצאתי טורו קולג', שלוחה של מוסד ניו-יורקי, שמלמדת בארץ קורסים מקצועיים (אם אפשר לקרוא לאינטליגנציה רגשית קורס מקצועי, נו שויין) תחת הכותרת "הופכים תחביב למקצוע". אחר כך הלכתי לאתר המועצה להשכלה גבוהה לבדוק האם לשלוחה יש רישיון לפעול בארץ. זו הרשימה של המוסדות בעלי הרישיון. נחשו מי לא מופיע בה? באתר של טורו יש קישור למכון כלשהו בשם "מכון לנדר" שמוסמך להעניק BA במינהל עסקים ומופיע באתר המל"ג, והוא מופיע כ"מוסד לא אוניברסיטאי". מה הקשר בין מכון לנדר לבין טורו? מה הקשר בינו לבין אוניברסיטת בר-אילן? דברים כאלו אמורים להיות גלויים וברורים, אז מה קורה פה?

***

מילא התארים האקדמיים, אבל זה ממש מדהים – האישה דרסה הולך רגל, הכחישה והורשעה. מאיפה לעזאזל ליברמן גירד את הדבר הזה?

אמרתי לעצמי שאני רוצה להירגע קצת עם כמות הפוסטים האסטרונומית הזאת, שמזכירה לי את הימים הראשונים של הבלוג (רק בלי ההתלהבות והשמחה), אבל בשביל מה יש לי בלוג אם לא לפרוק עומסים? אז בקיצור, תשמעו סיפור (אחד מיני רבים, באופן טבעי (בכל זאת, אני חיה בישראל), אבל לנוכח התחושות שעורר בי העניין, אני מניחה שהיה כאן איזשהו אלמנט של סף).

את הבוקר פתחתי היום בהשתוללות היסטרית בסניף בנק. אם יש משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו, זה חוסר אונים מול טמטום משווע. האינטרנט אמנם מאפשר לי להימנע כמעט כליל מכל מגע פיזי עם בנקים, אבל לפעמים בן אדם צריך, כשארנקו מתרוקן, להוציא כסף מהכספומט. אז הלכתי לכספומט. מסך המגע היה פגום. האישה שניסתה להוציא כסף לפני התייאשה והלכה. אני החלטתי להתעקש, ואחרי סדרה של ליטופים עוצמתיים, חשבתי שלחצתי על "משיכת מזומנים". אחר כך חשבתי שלחצתי בטעות על 50 שקל (בזבוז של 1.21 שקלים, להוציא כל כך מעט), וכבר אמרתי לעצמי, נו, טוב, נצטרך להוציא שוב בערב, נעמוד בזה. דמיינו לעצמכם את הפתעתי כשלפתע פלט הכספומט שטר של 50 דולר.

50 דולר? מה יש לי לעשות עם 50 דולר? אני די בטוחה שבאוטובוס לא מקבלים דולרים. וגם במכולת ובמקום שבו תכננתי לרכוש ארוחת צהרים. נו, שויין, אמרתי לעצמי, ניכנס לבנק, בטח יסדרו את זה תוך 5 דקות. בתור בן אדם לא כל כך נאיבי, יש לי לפעמים רגעים של אמונה מוגזמת בבני אדם.

אז נכנסתי לבנק. ניגשתי לדלפק. סיפרתי את הסיפור לבחורה שישבה שם. להפתעתי, הסתבר לי שאני שקרנית נוראית שמנסה לעבוד על הבנק ושאין שום דבר שיכולים לעשות בשבילי. אמרתי לבחורה: אולי תצאי איתי רגע החוצה ותראי שהכספומט עושה בעיות? והבחורה השיבה, במילים אלו ממש – בי נשבעתי: "אבל אני לא צריכה להוציא כסף". עוד לפני שההלם מהטיפשות של התגובה הזאת נחת עלי, הוסבר לי שאני צריכה ללכת לבנק שלי (לא אותו בנק), ולהוציא תדפיס שיוכיח שמשכתי 50 דולר. לתומי שאלתי אם אין אפשרות, בכל זאת, עולם מתקדם וממוחשב, שהחברים בסניף הבנק האמור יבדקו ברישום של הכספומט שלהם האם הוצאתי 50 דולר. הובהר לי שזו באמת דרישה מוגזמת, מופרכת וחסרת בסיס. שהם יעבדו? מה חשבתי לעצמי.

בשלב שבו הבחורה הסתובבה ברחבי הבנק עם רישיון הנהיגה שלי והפנתה אותי לאיזו איריס, די איבדתי את עשתונותיי. הייתי לא נחמדה על גבול ההיסטריה, והגבול הזה נחצה כמה דקות לאחר מכן, לאחר שאיריס לא שיפרה את המצב. כן, לקוח עצבני על גבול ההיסטריה זה דבר מאוד לא נעים, איריס. תאמיני לי, אני יודעת. יצא לי לשבת במקומות שבהם נאלצתי להתמודד עם לקוחות הרבה יותר עצבניים ממה שהייתי הבוקר. ביניהם כאלו שבילו חופשה שלמה בלי המזוודות שלהם, או סברו שמשרד הביטחון הרס להם את החיים. 99% מהלקוחות העצבניים נרגעים בשנייה שאת נותנת להם תחושה שמישהו מתייחס אליהם ברצינות, ומנסה לפתור את הבעיה שלהם, ולא כשקרנים עלובי נפש שיש לנפנף כמה שיותר מהר ושיגידו תודה שבכלל מתייחסים אליהם. מניסיון. בשביל האחוז הנותר יש אנשי ביטחון. ואני לגמרי שייכת לרוב כאן. זה די ניכר מהעובדה שאני מתחילה למרר בבכי אחרי כמה דקות של עצבים (כן, בכיינית גדולה אני).

בקיצור, בזבזתי עוד כ-10 דקות מחיי עם איריס ועוד דגנרטית אחת, שהבהירו לי שאין שום סיכוי שאני אצליח להיפטר היום מ-50 הדולרים האלו או לראות מהם שקלים. הכספומט, לטענתן העיקשת, בלי ביצוע של שום בדיקה, עובד מצויין, הוחלף לא מזמן ומיליון אנשים הוציאו בו כסף אחרי (לתומי חשבתי שאי אפשר לבדוק דבר כזה), וכמובן שכל התמוטטות העצבים שלי היא הצגה שמטרתה היחידה לגזול עוד שקל של עמלת המרת מט"ח מכיסו של ברונפמן. האיחור שלי הלך והפך למוגזם, אי לכך, החלטתי לנטוש, בברכת "לכו תזדיינו" (שאני רק מצטערת שלא הצלחתי להוסיף לה עוד כמה ביטויים שקשורים לסוסים בהונגרית ולחזירים ממין נקבה בגרמנית, מפאת משך הזמן הלא ארוך שנדרש לי כדי לבצע יציאה דרמטית, שבוודאי ערערה את סיפי הבנק).

בצר לי פניתי לסניף הבנק שלי באזור, כדי לנסות ולהחליף את הדולרים הארורים, עם עמלה, בלי עמלה, כבר לא הזיז לי – רק רציתי לסיים את הסיפור. ואז הסתבר לי שבגלל שבמדינות נוצריות לא עובדים ביום ראשון, אסור באיסור חמור לבצע כל פעולה בדולרים. אני בטוחה שאם הייתי פישמן או שרי, היו אומרים לי את אותו הדבר בדיוק. חבל באמת שלא יצאו לי בטעות 50 לירות טורקיות ושלא הטרדתי מינית אף אחד. אולי אז הייתי מקבלת יחס שונה. (והמשך היום, למקרה שתהיתם, לא היה הרבה יותר טוב. אחרי פתיחה שכזו, אי אפשר לנצח).

מילא האטימות, מילא הקרטל, מילא זה שאין דבר כזה, לקוח במדינה הזאת, או עובד לצורך העניין, רק רובוטים אינטרסנטים חסרי רגש שכל מטרתם בחיים זה לגזול עוד גרוש מהבעלים או להשתמט מחובתם הקדושה (לא משנה כמה דורכים עליהם). אבל עד לאן יגיע הטמטום? ולמה זה כל כך קשה, למעשה – בלתי אפשרי, לפחות מניסיוני הדל – לשכנע לקוחות ועובדים להתאגד ולפוצץ את החגיגה הזאת על חשבונם, אפילו על דברים גרועים בהרבה מכספומט פגום? איך ומתי הצלחנו להפוך לאומה של עבדים נרצעים?

בחיי, אני רוצה לאינדונזיה (או לכל מקום אחר שבו לא יהיה לי אכפת כל כך).