לדברים רבים שקורים כאן ניתן להצמיד את הכותרת הזאת. היום באופן ספציפי אני מצמידה אותה לכתבה הזאת מלמהנט, שכותרתה "בקרוב: תוכנית לאומית לבלימת מגמת ההתאבדויות", כתבה מלפני יומיים.

מסתבר שמספר המתאבדים בישראל נמצא בעלייה מתמדת. מסתבר, שמספר המתאבדים בישראל בשנה אינו רחוק ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, "גורם ההרג הראשון בישראל". מסתבר, ששיעור המתאבדים הגדול ביותר נמצא בקרב אוכלוסיית הקשישים. כמו כן, מתבצעים אלפי ניסיונות התאבדות לא מוצלחים בשנה, כשהנתון השמרני מדבר על 4,000.

כתבה שלמה שעוסקת בשיעור ההתאבדות ובתוכנית המופלאה החדשה של משרד הבריאות להתמודדות עם התופעה, ומה לא מוזכר בה במילה אחת? כן, נכון. הסיבות. מה היה כתוב במכתבי ההתאבדות, מה אומרת המשפחה, מה אומרים החברים. מעניין למה. לא נערך שום דיון בשאלה האם במקרה שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב קשישים בישראל קשור באיזושהי צורה לכך ש-23% מהם חיים מתחת להגדרת קו עוני שמרנית ומעוותת, ושיעור גבוה אף יותר פשוט סובל – מדלות, מניכור, מבדידות, מקור, מרעב, ממחסור בתרופות. לא נערך שום דיון בשאלה מדוע באמת שיעור ההתאבדות בקרב בני נוער עולים מאתיופיה ובריה"מ לשעבר הוא גבוה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות. כן, באמת לא צריך שום דיון. אנחנו הרי יודעים את הסיבות לכך.

אז מה מציע באמת משרד הבריאות לעשות כדי להתמודד עם התופעה? להשקיע עשרות מיליוני שקלים ב"תוכנית לאבחון וטיפול במתאבדים פוטנציאלים". איך הם יעשו את זה? יגבירו מודעות לאמצעי זיהוי לאדם שנמצא בסכנת התאבדות (פסיכולוג יקר, לאבא שלי בן ה-80 החולה בכ-5 מחלות כרוניות אין כסף לאוכל, לחשמל ולתרופות, ואני מובטל ולא יכול לעזור לו. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד, כאילו? או אולי: פסיכולוג יקר, אתמול קראתי שוב לשכן האתיופי שלי בן ה-13 "שחור מזוהם" אחרי שגנבתי לו את ארוחת הצהריים וגם הוספתי כמה מכות. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד?).

עוד כמה צעדים שכוללת התוכנית הם הצעדים הבאים, שחייבים הדגשה:

• גידור מקומות "מועדים להתאבדות"
• צמצום זמינות של כלי נשק באוכלוסייה (לא קצת סותר את "חוק דרומי"?)
• הגבלה על מכירת תרופות

איך אומרים, יופי נחמה. כאילו שהם לא יודעים שהכלל מספר 1 הוא שמי שבאמת רוצה להתאבד, ימצא תמיד את הדרך גם אם תערים בפניו מכשולים.

ומה יש לפסיכולוגית הארצית של משרד הבריאות ויו"ר הוועדה הבין משרדית למניעת אובדנות, ימימה גולדברג, לומר? שימו לב: "מניעת התאבדויות הוא אינטרס של המדינה, שחייבת לדאוג לחיי אזרחיה. באופן ציני אפשר גם לציין שהמדינה חוסכת בצורה כזו עלות אשפוז של ארבעת אלפים בני אדם". כן, אינטרס של המדינה, אין ספק. ובסוף הכתבה היא חושפת את הסיבות האמיתיות לתוכנית, ואומרת: "אני מאד שמחה ששר הבריאות לקח את זה על עצמו ואני מאד רוצה לקוות שנהיה כמו הרבה מדינות בעולם שמובילות תוכניות דומות". מה לא עושים בשביל הצטרפות ל-OECD.

[במאמר מוסגר – גם אני חשדנית וצינית – לגבי פרסומים פומביים וכל סוג של אקסהיביציוניזם. אני לא מבטלת את האפשרות שגם הפוסט הראשון וגם הפוסט הזה הם תרגילי יח"צ מחושבים היטב. ועם זאת, לצורך העניין אני אתייחס אל שניהם כאל ביטויים אותנטיים ואמיתיים של עמדות, דעות ורגשות, ולו רק בגלל ה"מתוך שלא לשמה"].

יש לי חוסר טולרנטיות עמוק ורגשי לגזענות. אני באמת סובלת מאובססיית שואה, לא בצחוק, ולא למדתי "שואה" בבית הספר, אלא מאנשים פגומים וכואבים, שהיו קורבן לצורה המזוקקת ביותר והקיצונית ביותר של מה שיכול לצמוח מגזענות. בעיני, גזענות זה הגבר בן ה-80 שמדבר על המורה שאמר לילדים בכיתה שלו "אתם צריכים להתבייש שהילד הזה, שהוא לא משלנו, יודע גרמנית יותר טוב מכם", והעלבון והפגיעה ניכרים היטב בעיניים שלו, אפילו בגיל 80 (לא, לא סבא שלי. סתם איש אחד בסרט "רחוב הבישוף"). כשאני רואה ו/או שומעת ביטויים של גזענות, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא על התוצאות האפשריות שלה, ובעיקר על אותם אנשים שכלפיהם זה מכוון, האנשים הרגילים, הפשוטים, שיישאו את הביטוי הזה בליבם עד גיל 80, עד מותם. כעלבון, כמעגל קסמים של שנאה וייאוש, כפצע שאי אפשר לסגור. לי זה גורם לתחושת כאב. פצע שעבר בירושה.

באותו אופן ובערך מאותן סיבות, קשה לי מאוד עם שנאה, ועם כעס. ולכן, מאז הפוסט ההוא ועד הפוסט החדש שלך, התפוגגה ה"חימה הקדושה", נעלמה ה"שנאה היוקדת", וחזרה האמונה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה, אפילו בטווח זמן כל כך קצר. [אגב, שוב במאמר מוסגר – השכתוב משפר את העניין רק במעט. היה עדיף להסיר, בעיקר לנוכח הפוסט החדש. אין שום דבר פסול – ולהיפך – בצנזורה עצמית. צנזורה עצמית, במקרה כזה, תלמד רק על בגרות ויכולת ללמוד מטעויות].

לכל צורה של גזענות תמיד יש סיבות, ואם לשפוט מהפופולריות של העמדות האלו – סיבות די משכנעות, ובעיקר – סיבות די מפתות, מאחר והן מפשטות את העולם ומספקות וודאות פיקטיבית. אבל זה לא אינסטינקט. זה לא קיים אצל תינוקות בני יומם ("הוכח מחקרית"). זה חינוך, התנייה חברתית, משהו שלימדו אותנו. לימדו אותנו שכדי להגדיר את עצמנו, אנחנו צריכים לדרוס מישהו אחר, ולא ניכנס לניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות והטעמים האפשריים לכך. ואפילו אם זה לא היה משהו שלימדו אותנו (ובכל מקרה, התניות חברתיות כאלו הופכות ממילא ל"טבע שני"), ואפילו אם זה "אינסטינקט" – אנחנו בני אדם, שינינו כבר את רוב האינסטינקטים והרפלקסים שלנו, חיסלנו מחלות שהטבע יצר, הפכנו את העולם על פיו, לטובה ולרעה. גם את זה אנחנו יכולים לשנות. ברמה האישית וברמה התרבותית.

אז אל תגידי "הלוואי". תילחמי. באינסטינקט, בפחד, בייאוש. את צעירה מכדי להתייאש. תיישמי את ההמלצות שלך עצמך. תאמיני שזה אפשרי. מה את יודעת, אולי מתישהו זה יזיז משהו למישהו, אולי מתישהו זה יביא לשינוי ויצליח ליצור את העולם המאוד לא אוטופי שעליו את מדברת.

אמרת שמה שאת עושה זה "להסתכל על המציאות המעוותת שלנו וליהנות ממנה כמו מקרקס שהליצנים בו אוכלים אחד את השני בעודם בחיים". אם יותר לי להציע ניסוח אחר של העניין, ניסוח שמתאר את מה שאני חושבת שאני עושה כאן – להסתכל על המציאות המעוותת שלנו, מתוך מטרה לחשוף את העיוותים, להעלות אותם אל פני השטח, מאחר והצעד הראשון לפתרון של בעיה הוא ההכרה בקיומה, ומתוך ניסיון לעורר דיון, רחב ככל האפשר, שיכלול כמה שיותר אנשים אכפתיים שחשים ייאוש מהמצב, שבסופו אולי יפסיקו הליצנים לאכול אחד את השני בעודם בחיים.

אני לא מכחישה שקשה מאוד לאהוב בני אדם בעולם הקשה שבו אנחנו חיות. למעשה, גם לי יש רגעים שבהם נדמה לי שהפתרון הטוב ביותר לבעיות האנושות יהיה אסטרואיד. אבל, את יודעת מה, יש כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה עושר אנושי לצד כל הגועל נפש, ורגעי ההתגלות שלו הופכים את כל העניין לכדאי. וחוץ מזה, כמו שאמר דוד אבידן,

מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת.

[אני רק רוצה להדגיש – אני לא מדברת כמחנכת או ככל דבר דומה. אין לי שום יומרות כאלו. אני מדברת רק כבן אדם שמנסה למצוא שותפים למאבק].

***

תוספת – אני, בניגוד לאחרים, לא חושבת שיש משהו רע בזה שהעניין הגיע ל"ידיעות", להיפך. אני חושבת שלפחות בדברים שאני ראיתי שקשורים לסיפור הזה, קרו כמה דברים חיוביים מאוד. היה ים של זבל, נכון, כמו בכל דבר. אבל בתוך ים הזבל, הועלו כמה נקודות חשובות, התקיימו כמה דיונים מעניינים, כמה עניינים, כמו גזענות, חופש ביטוי, מרחבים ציבוריים ופרטיים ועוד עלו לרגע למעלה ועמדו במוקד הדיונים האלו, יצאנו קצת מעצמנו, עשינו משהו. וזה בהחלט עשייה, ומהסוג החיובי. הכתבה בעיתון היתה, כדרכה של התקשורת הממוסדת כשהיא מתייחסת לבלוגים, מטומטמת (ואיפה המגיהים בעולם הזה, פור הבנס סייק??) ומיותרת כשלעצמה, אבל העיקר שקלינגר הוזכר בה והשם שלו אויית נכון (בחיבה, רק בחיבה…).

אחרי שטחנתי עד דק את ענייני הגזענות (אגב, כולכם צריכים להגיד תודה על כך שלא שטחתי בפניכם את כל ההיבט השואיסטי של העניין, ותודה למפעיל בלוגיש שנאלץ לספוג את כל ההיבט הזה במקומכם. ממש ישו האיש) (אני יודעת, זה לא קל) ואת ענייני האגרגטורים, הגיע הזמן לעניין נוסף – העננה הגדולה שמרחפת מעל ראשינו כאן, ה"בלוגוספירה". האם יש דבר כזה? מה זה הדבר הזה? האם הוא "ערך עליון" מהסוג שחשוב לוותר את כל הוויתורים שבעולם כדי לשמור על שלמותו? האם יש לו בכלל שלמות כזו?

לא כל כך מזמן התעסקנו כאן שם ובכל מקום בשאלה "מה זה בלוג". בכל זאת, אנשי האינטרנט, הבלוגרים ביניהם, זכו בתואר "איש השנה" של הטיים, זכו בבחירות לקונגרס ולסנאט, פתחו עם הילארי את הקמפיין וקיבלו מננסי יחס של עיתונאים ומובילי דעה לכל דבר. בזמן האחרון אני מרגישה (ואני לא יודעת אם יש לתחושה הזאת בסיס במציאות) פחות עיסוק ב"מי אני" – הבלוג, ויותר עיסוק ב"מי אנחנו" – ה"בלוגוספירה הישראלית". בכל זאת, הישגי הבלוגוספירה האמריקנית ממש מעוררים קנאה.

אז קודם כל, תרשו לי לומר לכם שה"אנחנו" הזה הוא כרגע בעיקר מה שהיו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה – בורגנים (ובעיקר בורגניות) משכילים עם יכולות ביטוי ורבליות גבוהות. רובינו גם עושים בדיוק את מה שעשו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה, רק בלי הפסיכואנליסט (תהליך החילון טרם הסתיים, כנראה). ומאחר ואנחנו כאן חיים בימיה האחרונים של פומפיי, אנחנו גם די נראים כמו ימיה האחרונים של פומפיי (כן, קצת ייאוש. בכל זאת, אני בן אדם, ומקומה של התקווה הוא בסוף. הפוסט).

אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את הצורך הזה בקהילתיות מנחמת, בהטפה למקהלה או לפחות בסביבה ידידותית. אין לי שום דבר עקרוני נגד הפרוייקט של המשפחתובלוגיה או משחקי חמשת הדברים, רק דבר אישי. אחרי הכל, גם אני פעם שוטטתי ברשת בניסיון למצוא קהילה, "מקום שלישי", ולפעמים זה גם הלך לתקופות מסוימות, והיה בעל ערך רב בעיני. אבל אנחנו חייבים לזכור שלא המצאנו כאן שום גלגל. הטכנולוגיה שונה, האנשים הם אותם אנשים. ובמקום שבו אין חברה, לא תהיה "בלוגוספירה". כל מה שיהיה, כל מה שיש, זה רק אשליה, או יותר נכון – ניסיון נואש לבנות אשליה ורודה ומעוורת אל מול המציאות העגומה.

שלא תבינו לא נכון – אני עדיין מאמינה שבלוגים יכולים לשנות, גם כאן. אני גם מאמינה שבורגנים כמונו יכולים להיות ה"אוונגרד" של השינוי. אבל ניסיון לשנות שלא מבוסס על המציאות אינו שווה יותר מנפיחה, ולא ישפיע יותר מנפיחה. היתרון במדיום הזה בעיני הוא בדיוק ביכולת להרחיב את מעגל הדיון ולהעמיק אותו, לקרב ולחזק, לצאת מעצמנו ולעשות דברים בתוך החברה. אבל לא באמצעות רתימת העגלה לפני הסוסים.

איזשהו מחקר שטרם התבצע קבע, לפי כותרות העיתונים, שיימצא כי הבלוגים הישראלים לא עשו שום מהפכה. מי שמדבר על "בלוגוספירה" היום, ועוד יותר ממנו מי שמנסה "להגן" עליה, עושה בדיוק את אותו הדבר.

***

ימים יפים עוברים עלינו. עוד לא סיימנו את עניין "הילדים בני 8 מקבצים נדבות בגשם – צריך לעקר את כל הערבים שלא יתרבו", והנה עולה לדיון "בעיית הבדואים" ב-ynet. מוסיף כתב יפה. אין לי יותר מדי מה להוסיף על זה, רק לומר כפרה-אמפטיב – הבעיה נמצאת בהצגת הבעיה. שאלת אשמתו של שי דרומי היא עניין שההחלטה עליו נמצאת בידי בית המשפט, ובית המשפט הוא היחיד שצריך לקבוע האם האיש פעל כדי להגן על עצמו במסגרת חוק העונשין הקיים, סעיף 34, ללא הפטור האוטומטי החדש (שעדיין לא הפך לחוק), או לא. כל זמן שהעניין נמצא בבית המשפט, זה נראה לי מאוד לא ראוי לתת לדרומי במה בפורום. ומי שרוצה להתייחס לבעיה הרחבה והמורכבת, שלה סיבות רבות ומורכבות, כ"בעיית הבדואים", די ברור לאלו פתרונות לבעיה הוא מכוון.

נדב, שנענה להצעתי לדרוש ממנהלי אגרגטורים שממשיכים להפיץ בלוג גזעני להסיר את הבלוג שלו, עורר סערה זוטא ואוסף של תגובות, חלקן מספיק צדקניות ומתחסדות כדי לגרום לי לרצות להגיב.

ראשית, יש לומר שפוסטי ההבהרה היו גרועים מפוסט המקור. לא היה בהם כלום חוץ מאפולוגטיקה באמת לא אינטליגנטית במיוחד, שרק מחמירה את המצב. בן אדם לא יכול לשנות את תפיסת עולמו הגזענית בתוך שלושה ימים, כי מישהו באינטרנט אמר משהו. צר לי, אני לא מאמינה בזה. ואני גם לא מאמינה בקיומם של הסברים לגזענות. אין שום דבר שמצדיק בעיני התייחסות לקבוצה שלמה של בני אדם, אפילו אם הם ה"אויב" ה"שחור-לבן" שלנו, בצורה כוללנית. אין שום דבר שמצדיק בעיני פרסום במדיה ציבורית שמגיעה לקהל רחב של הבעת תמיכה בסטריליזציה של עם. אין שום דבר שמצדיק בעיני המשך הפצה של פרסום כזה. בעיקר לא שימוש מעוות במושג "חופש הביטוי", שבעיני אינו מושג ריק, ואינו מושג פרוץ, אלא עניין בעל ערך רב, ודבר חיוני לתפקוד תקין של מדינה דמוקרטית.

עוד דבר שיצא החוצה בצורה די בוטה הוא חוסר הביטחון המוזר של כל מיני אנשים שמנסים להגן על איזשהו קונספט ריק שנקרא "בלוגוספירה", ובעיקר חוסר ביטחון שנוגע לעניין האגרגטורים ומעמדם. כל מיני תגובות הזכירו לי באופן חשוד את "הטיעון לא משכנע, להרים את הקול".

קודם כל, יש לציין שאגרגטור, תהא התנועה בו דלילה ככל שתהא, הוא מדיום של הפצה, ולא מדיום אוטומטי של הפצה. יש לו מנהל אנושי, שבוחר מה להכניס ומה לא, לפי קריטריונים מסוימים. כמו שהוא בוחר מה להכניס, הוא יכול לבחור גם מה להוציא. בכל זאת, המציאות לעולם לא נשארת סטטית. הפגיעה היחידה שיכולה להיות בהרמוניה, אנרגיות או וואטאבר, היא להתייחס אל המציאות כאל חומר סטטי (בפנג שווי, למשל, זה אפילו יותר קיצוני – הכנסת משהו חדש, אתה נדרש להוציא משהו ישן, כדי לא לתקוע את זרימת האנרגיה).

הדברים לגבי הבחירה תקפים אפילו יותר כשמדובר בעורכים בעיתון. מי ששמם עורכים בעיתון, שמם גם כצנזורים. זו עובדה. אין עיתון גדול מספיק שיכול להכיל את כל תכני המציאות. העורך הוא אותו אדם שמקבל משכורת כדי לבצע, בין השאר, את הסלקציה – מה ייכנס ומה יצונזר – יישאר בחוץ. זו תהיה צביעות גדולה לטעון אחרת. וצביעות גדולה אף יותר היא לטעון שיש קריטריונים אובייקטיביים ובלתי תלויים בשיקול דעתו של העורך לקיום של בחירות כאלו, כמו למשל על אלו בלוגים להמליץ. אפילו ברשת הישראלית הדלוחה, יש מספיק אפשרויות בחירה.

כל התגובות המצטדקות שראיתי מצידם של מנהלי אגרגטורים ועורכים מלמדות רק על דבר אחד – ניסיון נואש להתנער מאחריות אישית. אני יודעת שזה לא דבר כל כך פופולרי בעידן ובמקום שבו אנחנו חיים, אבל בעיני אנשים מוחזקים אחראים לחלוטין על מה שהם בוחרים לעשות או לא לעשות, ובתוך זה גם על מה שהם בוחרים לפרסם או להימנע מפרסום.

***

מאחר ורייטינג באמת מעניין אותי רק כקוריוז, אין לי מושג כמה תנועה מגיעה אלי מאגרגטורים למיניהם. הדבר היחיד שאני יודעת, חוץ, בעצם, מזה שאני לא יודעת כלום, הוא שיש מקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני לא רוצה חברים גזענים, למשל. אני גם לא רוצה להצטרף ל-KKK או לכת. ואני לא רוצה להיות "מקובצת" ביחד עם בלוגים גזענים. מצד שני, יש גם מקומות שאני כן רוצה להיות בהם – אני אולי מיזנטרופית, אבל לא עד כדי כך – ולכן ההצעה להסיר את קורא ה-RSS היא מגוחכת.

הדרישה היא להסרת הבלוג האישי של המבקשים מהאגרגטור, לא להסרת כל בלוג אחר. יש הבדל משמעותי בין זה לבין מה שטוענים נגד זה. כשאני אומרת שאני רוצה שיסירו אותי בגלל שאני לא רוצה להיות תחת קורת גג עם בלוג אחר, מסיבות כאלו או אחרות, אני מנסה לשכנע את בעל האגרגטור בדברי ובסיבות לצעד הזה, אבל מאחר ומדובר בבני אדם בוגרים בעלי יכולת לקבל החלטות בעצמם, אני יכולה גם להיכשל במלאכת השכנוע הזאת, ושהתוצאה תהיה שהבלוג שלי לא יהיה שם, והבלוג הגזעני כן.

לא אמרתי לאף אחד מעולם "תוריד אותה או ש…", אלא רק "תוריד אותי", ואם זה נדרש אז גם "כי…". מנהל בלוגיש, למשל, שאל. עניתי. התשובות שלי לא מקובלות עליו, ואין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, חוץ מלהמשיך ולנסות עד שאדרש להפסיק. זה מה שנקרא "ניסיון שכנוע כושל".

הייתי שמחה אם אנשים היו משתכנעים במה שאני מאמינה בו. הייתי שמחה אם אנשים היו מבינים למה אני חושבת שהעניין הזה כל כך חמור, עד כדי כך שנדרש צעד כזה, עד כדי כך שנדרש להקדיש לו מספר אסטרונומי של פוסטים בקנה מידה שלי. ניסיתי להסביר. יתכן שלא עשיתי את זה בצורה הטובה ביותר, ולו רק בגלל שאני באמת מאמינה שלא צריך להאכיל אנשים עם כפית באמצעות סיסמאות פרובוקטיביות וקצרות.

בכל מקרה, אני אמשיך להאמין שרק מניסיונות כאלו ומניסיונות לעורר איזשהו דיון עמוק יותר יכול לצאת משהו שיש לו ערך, אולי אפילו פעולה משותפת. ואני אמשיך להאמין בזה גם אם אמשיך להיתקל בקירות. (לא סתם אהבתי את השם של הארגון הצרפתי הזה, "ילדיו של דון קישוט").

לדבר על ה"זכות" להחזיק בתפיסות ועמדות ומחשבות מסויימות זה דבר מגוחך. לכל אדם "זכות" לחשוב כל דבר. "זכותם" של אנשים לחשוב שהשואה לא התקיימה מעולם. "זכותם" של אנשים להאמין שיהודים / ערבים / שחורים הם גזעים נחותים, ו"זכותם" אף לחשוב שלעולם יהיה טוב יותר בלעדי הגזעים האלו. ואת ה"זכותם" אני שמה בכוונה בתוך גרשיים, מאחר וזה קצת דבילי לדבר על זכות כשאין באמת שום צעד, אולי חוץ משטיפת מוח אקטיבית ועינויים, שאפשר לעשות כדי לגרום לבן אדם לחשוב או לא לחשוב משהו לאחר שהוא כבר חושב אותו. (כמובן שיש גם שיחה, שכנוע וחינוך, אבל הם בדרך כלל לא רלוונטיים כשמדובר באמונות יסוד מהסוג הזה, וממילא אנשים כאן בדרך כלל חושבים שאין בהם טעם בשום עניין).

בדרך כלל, כשמדינה ו/או חברה מגבילה חופש ביטוי באמצעות חקיקה, היא לא מגבילה את חופש הביטוי של אנשים שמחזיקים בדעות כמו אלו שפירטתי להלן או דעות שדומות להן, אלא דעות שנמצאות בקוטב השני, שקוראות ליותר פתיחות ולא ליותר סגירות. מדינות שמגבילות באופן בוטה חופש ביטוי עושות את זה בדרך כלל מטעמים טוטליטריים.

במדינה דמוקרטית וחברה חופשית (פחות או יותר), המבחן הוא לא האם מותר לאדם לחשוב דברים מתועבים כמו אלו שפירטתי, דברים שעומדים בסתירה לערכים בסיסיים של מדינה דמוקרטית וחברה חופשית, וגם לא האם מותר או אסור לו להביע אותם בפומבי. המבחן נמצא בהתייחסות אליהם. המבחן נמצא בשאלה מה קורה כאשר ערך היסוד הזה – חופש הביטוי – מנוצל לרעה, עד כמה היחס החברתי, הנורמות החברתיות, חסינים נגדו, הופכים את הניצול לרעה הזה לטריוויאלי, לא רוצים לשמוע אותו, מעיפים אותו מהבמה הציבורית, אומרים – זו לא דעה לגיטימית, ובוודאי שלא אופציה לגיטימית שמנחה פעולות. כי שלא נשלה את עצמנו או נשחק אותה תמימים – מכל אחת מה"דעות" האלו נגזרת סדרה ארוכה של פעולות. אנחנו רואים אותן בשטח, כאן ועכשיו, גם בלי שמפרטים בפנינו את הרציונל שעומד מאחוריהן.

היעדר חינוך ובסיס נורמטיבי של דמוקרטיה וחירות מביא את העניין עד אבסורדום. במיוחד בישראל. אנשים חושבים שמדינות אחרות צריכות להגביל את חופש הביטוי של, נניח, מכחישי שואה, בחקיקה – דבר אווילי מאין כמוהו, ומנגד, שהם צריכים להגן על זכותו של האחר לרמוס קבוצות אוכלוסייה שלמות ואת ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית והחופשית (וגם היהודית, אגב), או לפחות שזה לא מחובתם לצאת נגד הדברים האלו באופן גלוי, כולל ביצוע של צעדים נחוצים.

בסופו של דבר, גם אלו לא המציאו את הגלגל. גזענות תמיד היתה, כמו מחלות רבות אחרות. טבעית כמו צרעת. וכמו צרעת, גם בה יש לטפל. "דעות" כאלו לא יכולות לעבור בלי תגובה. אל מול ה"זכות" להגות אותן, נמצאת חובתנו להוקיע אותן. זה לא עניין של חקיקה, אלא אך ורק של פעולה אזרחית. חקיקה רלוונטית רק במקרים שבהם מדובר בקריאה פעילה לביצוע של מעשי אלימות, מה שמכונה "הסתה", וגם שם אני לא כל כך בטוחה שזה הפתרון. כל דבר אחר, נמצא בידיים שלנו. אם יש לנו עניין כמובן בדמוקרטיה וחירות, ולא רק במראית העין שלהן. אם לא, אז שתשחק הזרובבלה לפנינו, ושיהיה לכם לבריאות. רק אל תדברו איתי על "חופש ביטוי".

***

פרט להוקעת העניין באמצעות כתיבה, כדאי אולי לבקש מאתרים דמויי וובסטר שלא נקטו בשום צעד שיסירו את הבלוג שלכם (למה לא, שתהיה חלוקת תוכן קצת יותר הגיונית). וכמובן, לבטל את המנוי על "מעריב" (למישהו יש בכלל מנוי על "מעריב"?), להחרים את NRG (מישהו בכלל קורא את NRG?) או לפחות לשלוח להם איזה דוא"ל מחאה. (כמובן שאם למישהו יש עוד רעיון מה אפשר לעשות כדי לא להחליק את העניין לתהומות הנשייה, אני אשמח לשמוע).

וקצת כבוד למי שכן עשה קצת יותר מ"לדבר על זה" – אביעד מגרייפס (וגם את אוזרוקס יש לציין לשבח על הטיפול הלא ישיר אך המאוד בוטה בעניין).

אני לא בטוחה שאנשים שתומכים על-פניו במעשיו של שי דרומי ואלו שתומכים בתיקון לחוק העונשין שנוצר למענו ועבר בקריאה טרומית, שחלקם אף מרחיקים לכת ומחתימים עצומות וכו', מבינים בדיוק במה הם תומכים. ואני מעדיפה לקחת כאן את נקודת המוצא שגורסת כי יש כאן בעיית הבנה, מאשר את נקודת המוצא שכרוכה בהכרה שאני חיה בחברה של יצורים רצחניים וצמאי דם, שחשיבה מעניינת אותם כשלג דאשתקד, ושמעוניינים לשנות את שיטת המשטר כך שתהפוך לאנרכיה נוסח המצב הטבעי של הובס ("מלחמת הכל בכל", בקצרה).

אם חשש שי דרומי לחייו, ולכן פעל כפי שפעל, חוק העונשין הקיים מגן עליו. החוק כולל את תיקון 34, הגנה עצמית, משנת 1994, שקובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו".

התיקון שעבר בכנסת בקריאה טרומית מוסיף את הדבר הבא: "בסעיף 34 י לחוק העונשין… האמור בו (שמצוטט למעלה) יסומן (א), ואחריו יבוא: "(ב) לעניין סעיף קטן (א) תחשב פריצה לבית מגורים או למשק חקלאי כתקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית, ולא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה נגד פורץ כאמור".

דברי ההסבר של הצעת חוק העונשין (תיקון – הגנה עצמית מפני פורץ), התשס"ז-2007 הם אפילו מפחידים יותר, ואומרים את הדבר הבא: "בשנים האחרונות קיים ריבוי מקרים של חדירה בלתי חוקית לבתי אזרחים ומשקים חקלאיים בישראל, דוגמת המקרה הטרגי שהוביל חקלאי לירות בחבורת פורצים ואף להרוג אחד מהם. בשל היעדר מדיניות התרעה הולמת ואי יכולתה של המשטרה להתמודד עם תופעות אלה בשל היעדר כלים מתאימים. יש לשנות את החוק על מנת ליצור הרתעה ולהפחית בצורה ניכרת את העברות הללו" (הדגשה שלי).

מה לא בסדר בתמונה הזאת?

ראשית, אין מדינה מתוקנת בעולם שנהוג בה עונש מוות על עבירות רכוש. אולי בסין יש דברים כאלו, אבל מצד שני לא מדובר במדינה מתוקנת, וזה הולך יד ביד עם מחנות ריכוז, עבודות כפייה ו"קציר" אברים. עם כל הכבוד לרכוש, הוא אינו יכול להיות שווה ערך לחיים. אפילו אם מדובר ברכושו של חקלאי וחייו של גנב.

דבר נוסף, אפילו במדינות מערביות שבהן נהוג עונש מוות, אף ממשלה לא העבירה את הסמכות לביצוע הענישה האמורה לידי האזרחים. גם לא ארה"ב, למרות הדימוי הרצחני שלה (המוצדק, לפי הסטטיסטיקה, אבל לא בגלל החוק).

הצעת החוק הישראלית אומרת, למעשה, שאדם יכול לעשות מה שבא לו, כולל ירי, במי שפורץ לביתו או לשטחו, כלומר – גוזרת דה פקטו עונש מוות על עבירות רכוש, ומעבירה את ביצועו לידי האזרחים. אין בה סייגים, אבחנות וספציפיקציות. כל פריצה לכל מקום ששיך למישהו נחשבת כ"תקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית". לא יודעת למה, אותי זה מפחיד עד מוות.

והכי גרוע, באמת הכי גרוע, היא הסיבה, ה"הסבר" שנתנו הח"כים הלא מכובדים. למה אנחנו מטילים עונש מוות על עבירות רכוש ומעבירים את ביצועו לידי האזרחים? כי אין מדיניות התרעה הולמת והמשטרה לא מסוגלת להתמודד עם התופעה בגלל היעדר כלים מתאימים. אני קוראת את זה וסומרות לי האוזניים.

איך יכולה כנסת ישראל לתמוך בפתרון שדופק עוד מסמר אחד בארון המתים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית? איזו יהדות ודמוקרטיה, או לצורך העניין, מדינה בכלל, יכולה להתקיים במסגרת של אנרכיה, ועוד כזו שאומרת לאזרחים בפירוש – אין לנו שום כוונות לעשות שום דבר כדי להגן על ביטחונכם האישי, תסתדרו לבד? ועוד לטעון ש"מדובר בחוק מהפכני הבא להחזיר את הביטחון האישי לאזרחי ישראל", כפי שטוען ישראל כץ, עוד גאון הדור?

פירטתם יפה את הבעיה, מחוקקים "יקרים", אבל הצעת הפתרון שלכם היא זוועתית, הצעה שמסירה מהמדינה עוד תפקיד אחד, את התפקיד היחיד שלה למעשה לפי הובס – שמירה על הביטחון האישי של הפרט. התנערתם במהלך השנים האחרונות מיותר ויותר תפקידים שקשורים לשמירה על היבטים שונים של רווחתו, חירותו וביטחונו האישי של הפרט. עכשיו אתם לוקחים את זה צעד נוסף קדימה, לתוך התהום.

איך יתכן שכנסת ישראל מודה מצד אחד באוזלת ידה של המדינה, אך מצד שני חושבת שהפתרון הוא התנערות מאחריותה של המדינה? הם רצו לשבת בכנסת ולקבל את כל הפינוקים וה"כבוד", אבל את האחריות מעדיפים להשאיר בידי האזרחים, והאזרחים נדרשים להמשיך לממן אותם. למה בדיוק? אם לא אנרכיה, אז הדבר הכי קרוב הוא פיאודליזם.

אין מדיניות התרעה (או שמא התכוונתם לומר הרתעה?)? תיצרו מדיניות כזאת. למשטרה אין כלים? תתנו בידיה כלים. בדיוק בשביל זה אתם שם, כדי לקבוע מדיניות ולחלק תקציבים.

ושי דרומי צריך להישפט לפי חוק העונשין הקיים, ואם יימצא כי הרג את הפורץ באופן שלא מהווה "הדיפת תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו", הוא צריך לצאת אשם ולשבת בכלא.

לינקים קשורים:

חוק העונשין
הצעת תיקון (2007): הגנה עצמית מפני פורץ
הגנה עצמית ארה"ב
המצב הטבעי (הובס)
תומס הובס

אני מתחילה קצת להציף את עצמי בפוסטים, אבל אין מה לעשות, אני זקוקה לקצת אנטי קליימקס תרבותי אחרי הסערה שעוררה בי את כל דחפי הפליימינג הישנים, שרידים של השתתפות ממושכת מדי בפורומי אקטואליה.

ולדי מ"רייטינג רמזורים", שהצליח משום מה להרגיע אותי בתגובות האינטליגנטיות שלו (תודה, אגב), כתב באחת התגובות לפוסט שלו בעניין המרתיח ההוא על הנטייה למצוא מדי פעם שעיר לעזאזל ולטפול עליו את כל תחלואי החברה הישראלית, ואז לסקול אותו באבנים בכיכר העיר, והתייחס לזה כאל "אקטיביזם" וכאל משהו שלילי. רציתי להגג על זה קצת.

קודם כל, אני מכחישה שיש לי נטייה כזאת – לא למצוא שעירים לעזאזל, ולא לסקול. בהחלט יש לי נטייה – למעשה, לא הייתי קוראת לזה נטייה, אלא אולי אפילו דרך חיים – לשפוט ולבקר. שני דברים שבעיני הם מהותיים לאדם וחיוניים, למעשה – הכרחיים (אם כי כמובן לא מספיקות) – לקיומו של מוסר. ואני לא מרגישה שום צורך להיות, או בעצם – מרגישה צורך לא להיות – פוליטיקלי קורקט, מאחר והפוליטיקל קורקטנס בהקשרים אלו מעקר בעיני את הפואנטה ומהווה בעיקר כיסוי לפחדנות וצביעות. (ועוד דבר לגבי הסקילה – התשובה המסורתית שלי – If you can't take the heat, stay out of the kitchen).

מטבע הדברים, יש דברים בולטים יותר ובולטים פחות. ידוע לנו שתופעת הגזענות היא לא תופעה נדירה במחוזותינו – זה נכון, ומעולם לא טענתי אחרת. אבל כשאנחנו מתייחסים לתופעה בצורה פרקטית, כדאי מאוד שנתייחס למקרים קונקרטיים. אנחנו הרי לא עוסקים כאן בפילוסופיה מופשטת, אלא בבעיות אמיתיות. ובאופן טבעי, לא כל המקרים הקיימים ייכנסו לשדה הראייה שלנו. כשהם נכנסים, אז צריך להגיב אליהם.

דבר נוסף – מה זה בעצם, שעיר לעזאזל? אנחנו הרי לא מדברים כאן על אדם שלא עשה כל רע ושמעלילים עליו עלילת שקר. אנחנו כן מדברים על מישהו שעשה משהו רע, אבל שהוא לא היחיד שעושה זאת. כאן אפשר לשאול – אם האדם בסך הכל נותן ביטוי למשהו שלא הוא המציא, האם הוא אחראי על זה? התשובה שלי על זה היא כמובן כן. הנסיבות חשובות, ויש להתייחס אליהן (העניין ה"מערכתי") אבל עד גבול מסוים. אני מחזיקה בדעה שיש דבר כזה, אחריות אישית על מעשים, ושגזענות בפרט ומילים בכלל (בעיקר במדיום ציבורי ועוד מדיום פופולרי) הן מעשים. כך שיש מקום גם לשיפוט האישי וגם להתייחסות לעניין המערכתי. בו זמנית, בד בבד, לסירוגין, איך שתרצו, אבל לא או / או.

אז נכון, מודעות זה דבר מוגבל, בעיקר בעידן התקשורתי, וקשה עד בלתי אפשרי לשמר אותה למשך זמן – ה"עניינים" חייבים להתחלף בקצב מהיר בעולם רודף הריגושים שלנו. ומדי פעם מישהו נתפס בקלקלתו, והופך לחגיגה, שלפעמים בהחלט אפשר לראות אותה כסקילה. אבל בגלל זה צריך לפטור את האשמים? נכון, זו לא ה-דרך לפתרון אמיתי של תחלואי החברה, רק חלק ממנה. אבל חלק שאי אפשר לוותר עליו. איך תשנה נורמות ביד אחת אם ביד השנייה אתה נותן להן לגיטימציה?

ובואו נשאל את עצמנו בכנות, לא נמאס לנו כבר לשמוע את התשובה "אבל כולם עושים את זה"? לא נמאס לנו כבר שלאף אחד אין אחריות על כלום? אם זרובבלה לא עשתה שום דבר ואין שום טעם להתייחס אליה, אז מה עשו אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, חיים רמון, משה קצב, וכל שאר הליצנים שדופקים לנו את החיים, ולפעמים גם הורגים אותנו? וחוץ מזה, ואם כולם היו קופצים מהגג?

***

ביום שבת החלטתי שוב שאני חייבת פיקולו, אבל הפעם ברצינות. 10 שנים ניגנתי בחליל צד. אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לנגן, אבל דבר אחד חסר לי בכל הנוגע לנגינה – כושר התמדה, ו/או מוטיבציה. מאז הצבא אני מנגנת בהתקפים, פעם במספר חודשים. זה די מבאס לנגן על כלי כמו חליל צד לבד – אני לא מכירה אף פסנתרן חובבן או נגני כלי נשיפה רדומים, שרוצים לנגן סתם בשביל הכיף בלי פרוספקטס להקמת להקה ויציאה לסיבוב הופעות באירופה (אין מצב ללהקה. אני קלאסית בכל רמ"ח אברי (אבל אני מוכנה לשקול מוזיקה דרום אמריקנית אחרי ששמעתי מה הם עושים עם חליל)). ושוקי מסרב לקרוא תווים, למרות שרכשתי בחנות החליל בניו-יורק שתי חוברות מכובדות של דואטים לחליל וגיטרה.

אבל חוץ מכל מזה, יש לי מן קטע כזה – בכל פעם שיוצא לי לשמוע את ליאור איתן מנגן את ה"פיקולו אספניול", אש מתחילה לבעור בעצמותיי, והיא לוחשת לי –"את חייבת פיקולו". למה? ככה. בעצם, לא ככה. כי "את חייבת לנגן את הדבר הזה". האתגר, כנראה. בדרך כלל, זה נמשך כמה ימים ואז דועך. הפעם החלטתי להתייחס לעצמי ברצינות, מתוך תקווה שאולי זה גם יגרום לי לנגן קצת יותר, אפילו אם רק עם עצמי, כי איזה הרכב שפוי בדעתו זקוק לפיקולו?

אז הסתכלתי באינטרנט, הלכתי לכמה מקומות, ובסוף הגעתי לגינצבורג. ועכשיו אני בעליו הגאה של פיקולו משומש מתוצרת יפנית במחיר מציאה. הצליל נפלא, תודה ששאלתם, אבל מאחר ופיקולו הוא לא סתם חליל קטן, אלא כלי בפני עצמו, אני עוד לא נשמעת יותר מדי טוב. אבל מה, אין לי תווים, ולפיקולו אין דו נמוך, כך שיצירות לחליל זה לא ממש מן העניין. ולפני שאני רוכשת את ה"פיקולו אספניול", כדאי מאוד שיהיו לי כמה אטיודים באמתחתי. בקיצור, טרם הסתיימו תלאותיי, אז אל תעצרו את נשימתכם בציפייה ל-CD.

(אגב, אין סיבה מיוחדת לקשקושים האלו על הפיקולו. בטח שלא פוליטית, מדינית, כלכלית או פילוסופית. אולי זה תוצר של תחושת אשמה קלה על הסירוב העיקש שלי להשתתף במשחק חמשת הדברים).