ההסכם ל"פירוקה" של צפון קוריאה מגרעין הולך ומתגבש. וזה הזמן והמקום לבקש סליחה מראש שאין לה שום משמעות מאחינו בני האדם, 23 מיליון בני האדם, ליתר דיוק, שחיים במקום הארור הזה, הידוע בכינויו "מחנה הריכוז הגדול בעולם". אחרי שהמטורף ימות, ואולי מישהו יואיל בטובו לחשוף באופן מלא ומפורט את הזוועות שחולל במחנות הריכוז שלו והניסויים בגז, לא ממש נוכל לטעון שלא ידענו – כי לא רק שידענו, עשינו יותר מזה – שילמנו על זה.

השיחות עכשיו התאפשרו מכל מיני סיבות, ביניהן שתיים חשובות במיוחד – קודם כל הוכנה התשתית, עם חידושו של המו"מ בעניינים הפיננסיים בין ארה"ב לצפון קוריאה לפני מספר שבועות, כאשר כבר לפני זה הודיעו "חוקרים" אמריקנים שמצאו כי לפחות חצי מהכסף שמחזיקה המדינה בחשבונות בנק במקאו שהוקפא על ידי ארה"ב מגיע ממקורות "חוקיים". כבר כתבתי על זה כאן. הסיבה השניה היא הענקת דומיננטיות לסין בניהול השיחות, וחיזוקה כשחקנית פוליטית מובילה, תוך כדי ויתור על כל עיסוק בסוגיות שקשורות לזכויות אדם. סין, אגב, גם מגרשת פליטים מצפון קוריאה בחזרה למדינתם, בטענה כי הם "פליטים כלכליים" בלבד, למרות שידוע שהעונש על "עריקה" מהמדינה הוא מוות או מחנה ריכוז. גם על זה כתבתי כבר כאן. קים היקר בוודאי שמח מאוד לראות אותה בראש השולחן.

באופן רשמי הם מקבלים סיוע ראשוני שווה ערך ל-50 אלף טונות של נפט כבד בתוך 60 יום מסגירת הכור הראשי והמתקנים הנלווים, ובהמשך יקבלו עוד 950 אלף טונות. דרום קוריאה אמורה לספק להם חשמל. את מה שסוכם בשיחות הפיננסיות, מטבע הדברים, לא נדע לעולם. "no clear resolution", אבל אווירה "חיובית".

יפן, אגב, לא ממש בעניין היום, מאחר והיא מעוניינת "לפתור את בעיית החטיפה של אזרחים יפנים" על ידי צפון קוריאה, ו-Abe אומר שלמרות שהקוריאנים הודו בכך, הם לא הציעו פתרון משביע רצון לסוגייה. ואגב נוסף, בסוכנויות מציינים כי במדינה יש אלפי מערות ומחילות שמשמשות להסתרת פרוייקטים שונים. למעשה, הם אמרו "countless".

בלה, בלה, בלה, בלה ועוד קצת בלה.

אז מה אמרנו, Never again?

ואולי יש מקום גם להזכיר את הפליטים הסודנים והופעתם בפני ועדת הפנים של הכנסת בסוף ינואר. פליטה אחת אמרה לחברי הוועדה: "החלטנו להגיע לישראל כי הבנו שליהודים יש סימפטיה לכאלה שעברו רצח עם. אני מקווה שתבינו מה שאנחנו עוברים ותעזרו לנו".

ותגובת משרד הפנים: הנושא נמצא בבחינה כוללת, מול כל הגורמים הרלוונטיים. "מחד מדינת ישראל מחויבת לא להשיב פליטים למקום בו צפויה סכנה לחייהם, מאידך הסוגייה מעלה נושאים ביטחוניים ומדיניים ועל-כן היא נבחנת בדרגים הבכירים יותר".

בינתיים, אגב, יש פליטים שיושבים בכלא. ללא הגבלת זמן. פשעם היחיד הוא הנאיביות, המחשבה העצובה, האופטימית וחסרת הקשר למציאות שלמדנו משהו.

***

מדהים אותי לראות את הכשל החינוכי העמוק כל כך במדינה המסכנה שלנו. מילא מה שאירע אתמול, אבל התגובות עליו היום? הבחורה מנסה להצדיק את גזענותה באוייבותה של הקבוצה הכללית האמורה המונה כמה מיליונים של בני אדם, על כל נשיה, טפיה וזקניה, הרי ידוע שכל תינוק ערבי קופץ מהרחם עם רצון עז להשמיד אותי (ואולי גם סכין?), אין ספק. ואין שום קשר בין זה לבין העובדה שיש סכסוך בינינו, או לשום דבר אחר שקשור למציאות החיים.

אגב, "ילדה" בת 20, שיכולה להצביע ולשתות אלכוהול, לכתוב בלוג ולהופיע בטלוויזיה, יש לה אחריות על מעשיה ועל מילותיה, וגיל הוא לא תירוץ לגזענות.

ובתגובה אוטומטית נוסח תומכי גודווין לעניין ראיתי כשלים כאלו (או שמא דמגוגיה זולה?) בהבנת הנקרא וחוסר יכולת (או אולי רצון? טרם החלטתי) חשיבה בסיסי כל כך, שזה כאב. ושלא נדבר על הטיעון הרלטיביסטי המגוחך, ש"אני שונאת ערבים" זו "האמת שלה", ודעה לגיטימית שאין שום הבדל מהותי בינה לבין "אני שונאת אפרסמון". 

היום היה לי יום די מחורבן. יום שמש חורפי מחורבן, זה באמת דבר די נדיר לבן אדם סולרי כמוני, אבל גם זה קורה. חוסר התפקוד של הספרייה הבהיר לי ששוב אני צריכה להוציא הרבה כסף על ספרים שלא בטוח שאני צריכה. מרקורי היה בנסיגה. קופת חולים כללית משתינה עלי (לא קשור לבעיות בריאות, טפו טפו). הצבעונים נבלו והחתולים רבו. ושוב נקלעתי לדילמה המוכרת, הסכסוך הישן והטוב בין הרעב לעצלות.

אני בן אדם ריאליסטי, וזה יכול להיות מאוד מדכא. אבל בכל זאת, אני באמת מנסה בכל כוחי למצוא בכל חרא איזה שביב תקווה קטן. גם ביום שמש חורפי מחורבן, גם במדינה כל כך מייאשת, גם באינטרנט מלא בזבל ותבוסתנות. אבל לפעמים יש משהו קטן, דובדבן רקוב בקצפת החמוצה הזאת, שמגדיש את הסאה.

אם יש משהו שמייאש אותי, זה גילויים של גזענות בקרב יהודים. כן, יהודים. אלו שפעם קראו להם עכברושים שמזהמים את הדם הארי הטהור והזך. אלו שכאשר מישהו אחד מהם היה גונב חתיכת לחם, היו לוקחים עשרה מהם ויורים בהם. שם בלאגר. כי ממילא כולם עכברושים מלוכלכים, שצריך לשמור אותם במכלאות, אפילו לא לבזבז עליהם עיקור, פשוט להשמיד.

גילויים כאלו בוטים של גזענות באים מהמיץ של הזבל של האנושות. אנשים שרואים לנכון להציג את החיים שלהם מהשירותים. איך אומרים, האו אפרופרייט. חבל רק שאף אחד לא הוריד את המים.

עד כמה בן אדם יכול להיות בהמה מתועבת וחסרת רגישות, שכאשר הוא רואה ילדים קטנים מקבצים נדבות בגשם שוטף בלילה, מה שעובר לו בראש זה "ערבים הם חיות מלוכלכות, צריך לעקר את כולם ולשמור אותם במכלאות שלא יעבירו אלינו חלילה את המחלות שלהם"??

פעם, לפני נצח במונחי אינטרנט, כתבתי משהו שנקרא "עידן קלילות הדעת". זה ה"דר שטירמר" שלו.

ואת זה, את דור ההמשך הזה של המדינה, אני צריכה לראות און טופ אוף גל של תקיפות אכזריות של קשישים – ניצולי שואה ביניהם, אלו שלא מתפגרים מרעב, מחסור בתרופות או קור, כמובן – בשביל שניים וחצי שקלים, פשע מאורגן ברשות המסים ובכל מקום, שר משפטים שדעותיו על עונש מוות הן מהדברים המזעזעים ביותר ששמעתי מאז שנות השלושים, ממשלת ישראל וכנסת ישראל ונשיא ישראל – סיי נו מור – בהמיות, עושק, זלזול בכל דבר ובכל אדם וכמובן שבכל חיה – מה אני אגיד לכם, המדינה הזאת, סדום יותר טובה ממנה.

אולי באמת צריך שהכל יחרב כדי שיהיה יותר טוב.

למי שלא יודע במה מדובר כאן, עדיף שלא תדעו. יש זוהמה שאם לא חייבים, אז לא כדאי להכניס למוח, שכמו שאמר לי פעם מישהו, אינו פח זבל, או לפחות לא כדאי שיהיה – אין נכס יקר מזה ליהודי הנודד.

יש לי משהו אחד לומר ליריב בן אליעזר – תודה, בשם כל המין הנשי. כמה שגברים כמוך יתרחקו יותר מנשים, כך ייטב לעולם. למרבה המזל, יש גברים רבים שאינם כמוך, ושיודעים מצויין את ההבחנה בין להתייחס לאישה כמו בן אדם לבין להתייחס לאישה כמו בהמה. לרוע המזל, יש גם גרועים ממך. איזה מזל שמערכת המשפט מתפקדת לפעמים.

ולגבי חיים רמון, הסיפור עורר בי תהייה אחת מרכזית. כל המידע שהיה בידי בעניין הגיע מהתקשורת, באופן טבעי. עד הבוקר, הייתי בטוחה שאין ממש בסיפור ושהוא יזוכה. מעניין אם זה קשור באיזושהי צורה לאישתו היקרה. ואם כן, איזו הפרכה יפה לכל טענותיו של קצב…

תוספת מתוך הכרעת הדין (ותודה לשוקי על התקציר) לגבי חלקה של התקשורת בפרשה: "לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו… תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט". (מאחר וכל מי שאני מכירה הופתע מהפסיקה, אני חושבת שזו צביעות לדבר על "משני הצדדים").

עוד משהו לפרס וכל שאר עורכי סקרי "האם העם חושב שפסק הדין מוצדק" וכו': קודם כל, אם חיים רמון הוא הקורבן, אז למה הוא היה צריך לסלף את העובדות ולהביא עדים שישקרו בשבילו? דבר שני, אם חלקים נרחבים מה"עם" חושבים שזה דבר לגיטימי לדחוף לשון, לתקוף מינית ואף לאנוס אישה (כמו למשל האיש האלמותי בכתבה על קצב שאמר את המשפט האלמותי "מי שלא לוקח כלב מי שנותנת כלבה"), האם השופטים צריכים להתחשב בזה? ודבר שלישי, אם דעתו של הציבור לגבי פסק הדין מעניינת מישהו, ו"בית המשפט של העם" (עלק) זה כל מה שצריך, למה אנחנו טורחים להשקיע כל כך הרבה במערכת משפטית ולא עוברים ישר לאנרכיה או נאציזם, שבהם נהוגים הדברים האלו? ופרס, יש סיבה מסויימת שאתה מעוניין דווקא עכשיו לחתור תחת סמכותה המקצועית של המערכת המשפטית ולערער אותה?

[אה, וכמעט שכחתי. אהבתי את מה שאמרה הבחורה מהסיפור של רמון בטלוויזיה עכשיו. הזכיר לי קצת את הקטע של מיטל דוהן ב-weeds ביום ראשון האחרון. הנה לפניכם צורה הומנית של סירוס].

לפני זמן מה עשיתי משהו ביזארי מאוד, אני אפילו לא זוכרת מאיזו סיבה. חקרתי קצת את נתוני הלמ"ס בנוגע לנפגעים בתאונות דרכים. אולי זה היה משהו שעלה לי בראש אחרי סיפור רביצקי. באופן ספציפי, בדקתי את הנתונים שקשורים להולכי רגל שנפגעים בתאונות דרכים.

הממצאים נכונים לשנת 2005, ואומרים את הדבר הבא:

9% מכלל הנפגעים בתאונות דרכים ו-30% מכלל ההרוגים היו הולכי רגל. קבוצת הולכי הרגל בני ה-75+ הם הקבוצה עם הכי הרבה הרוגים בתאונות דרכים, וגם הכי הרבה פצועים קשה, ומדובר בהפרשים גדולים. הקבוצה השניה עם הכי הרבה הולכי רגל שנפצעים קשה בתאונות דרכים היא קבוצת הגילאים 5-9. וחוץ מזה, 59% מהולכי הרגל הנפגעים נפגעו בעת חציית כביש במעבר חציה. (הנה לכם, אחד מהלוחות, להנאתכם הצרופה).

אם אלו הם הנתונים, ואלו הם הנתונים, אז מישהו מוכן להסביר לי בדיוק מה ההיגיון הרב בהשקעת כסף רב בפרסום בטלוויזיה שפונה להולכי רגל בגילאים, נגיד, 25-35 (בחור צעיר עם אישה בהריון וכו'), ועוד בקמפיין הפחדה שכבר שנים רבות טוענים המומחים שאין לו שום אפקט רציני ומתמשך, ועוד עם כזה אובר-אקטינג שחוץ מלעורר בחילה ממש לא עושה שום דבר לאף אדם שפוי? איך הקמפיין הזה אמור בדיוק להפחיד נהגים כך שלא יהרגו קשישים וילדים קטנים שחוצים כביש במעבר חצייה?

מה קרה, ברשות הלאומית לבטיחות לדרכים לא יודעים לקרוא לוח פשוט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? או שמא זו עוד דוגמא יפה לאיך שהעבודה שלנו זולה, הכסף שלנו צומח על העצים והחיים שלנו מעניינים לפונקציונרים העלובים האלו את התחת?

***

אני לא יכולה לומר שלא חשתי תחושה קלה של שמחה לאיד כשראיתי את תוצאות הסקר של ynet היום. סליחה מראש על רגע של היבריס, אבל כמו שאמרתי בערך שבוע אחרי הבחירות – קיבלתם 60% מצביעים חדשים על תנאי. עכשיו כולם הלכו.

אין דוגמא יפה יותר לאיוולת אמיתית ושקופה וצפויה מראש עם כל כך הרבה תחנות מילוט שפוספסו מאשר עמיר פרץ. היתה לו את ההזדמנות הכי גדולה שהיתה כאן אי פעם, לנצל מצב של מוביליות פוליטית עצומה, לרתום תסכול אדיר על גבול הייאוש ולנתב אותו למטרות טובות. הוא היה יכול להשיג את כל מה שהיה רוצה ויותר מזה, גם גם בתחום הכבוד, אילו היתה לו רק טיפה אחת קטנה של כבוד עצמי וכבוד לבוחריו. אילו הוא היה מסוגל לוותר על אשליית הכבוד שבתואר "אדוני שר הביטחון", בסקר הזה לפחות הוא היה יוצא "אדוני ראש הממשלה". אידיוט זה האנדרסטייטמנט הכי אנדרסטיינטמנטי שאני מצליחה למצוא כרגע כדי לתאר אותו.

אבל אם יש משהו שעולה יותר מכל מתוצאות הסקר הזה, זה לא ביבי נתניהו, שפשוט זכה בדיפולט, אלא העובדה שההזדמנות הזאת עוד נמצאת כאן, בדמותם של 24 מנדטים צפים. כמובן, שכדי לתעל אותם תידרש מידה הרבה יותר גדולה של "קפיצה" נוסח קירקגור אהובי – גם את זה עשה האידיוט שמלמעלה. אם לא תתבצע קפיצה כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במסלול המהיר לפאשיזם, כי ה-24 האלו פשוט לא יצביעו. וה-10 של ליברמן יתפחו במצב כזה למשהו מבהיל. קרה כבר בעבר.

***

אמרנו כבר שבפוליטיקה האמריקנית מתייחסים לבלוגים ברצינות? אז הנה באה לה הספיקר אוף דה האוס, ננסי פלוסי, ולקחה את זה לשלב הבא.

***

יוחאי, הופמן, אל תחשבו שלא ראיתי שזימנתם אותי למשחק ה"חמישה דברים". אתם תאלצו לסלוח לי, אבל אני ממש לא במצב רוח לשתף בתקופה האחרונה, ובטח שלא בתבניות, אבל אם מישהו ממש רוצה לדעת משהו עלי כדי לנצח בהתערבות או לסלק איזה גירוד, הוא מוזמן לשאול. אני לא יכולה להתחייב שאענה, אבל וואט דה הל, מי יודע, אולי.

עניין הכבוד הוא נושא מרתק ומלא סתירות. יותר מדי כבוד עצמי הופך אדם לנפוח, יהיר, אטום. פשעים רבים, ופשעים אלימים, פעמים רבות כאלו שנשים הן הקורבנות שלהם, מתבצעים בגלל סוגיות של "כבוד", לפחות לתפיסתו העצמית של הפושע (כבוד המשפחה, פגעה בכבוד שלי וכדומה). פגיעה בכבודו של אדם יכולה להרגיש לפעמים ממש כמו הפעלת אלימות פיזית נגדו. ומצד שני, היעדר מוחלט של כבוד עצמי זה דבר כל כך מביך. כפי שראינו אתמול.

מאחר ואני מאמינה בדמוקרטיה כשיטת הממשל והניהול החברתי הטובה ביותר שיש – לא הרע במיעוטו, אם כי גם לא מושלמת – אבל הטובה ביותר שיש כיום, ועדיפה בסדרי גודל על כל האלטרנטיבות, יוצא בזאת שאני גם מאמינה בהליך המשפטי, לקוי ומרובה בעיות ככל שיהיה, ובכל מקרה, בטוחה שהוא טוב יותר מבית המשפט של העם או של העיתונות.

מאוד לא אהבתי את כותרות העיתונים אתמול, בעיקר זו שהופיעה בה המילה "אנס" בגדול (עם עוד כל מיני מילים שאף אחד לא יכול לראות מרחוק). השאלה אם קצב אנס או לא אנס צריכה להיקבע במשפט. בשביל זה, צריך שייערך שימוע, וצריך שתתקבל החלטה על כתב אישום. ואז צריך שיוגש כתב האישום, שייפתח המשפט, שיופיעו עדים, שיוצגו עדויות, ושהשופטים יכריעו.

שאלת אשמתו או אי אשמתו של הנשיא היא עניין משפטי-חוקי. אבל בשאלת התפטרותו או אי התפטרותו, לא המרכיב המשפטי-חוקי הוא הרלוונטי, אלא מרכיב הכבוד. כבוד לחוק, כבוד למדינה, כבוד לציבור, כבוד עצמי. נאומו של קצב אתמול (החלקים ממנו שהצלחתי לראות לפני שהלכתי להקיא, כאילו) היה מחזה מקאברי של אובדן כל כבוד עצמי, של השפלה עצמית פומבית, של גועל נפש במיטבו. זה היה כואב, וזה היה סימבולי. ולמרבה הצער והכאב, זה היה מאוד ייצוגי.

כבודו העצמי האבוד של הנשיא משה קצב הוא משהו שאנחנו צריכים להסתכל עליו ישר בעיניים. זה לא רק הוא. ככה כולנו נראים, כעם. ככה אנחנו נראים, כמדינה. עם של אימפוטנטים, שמוכנים לקבל הכל, כל התדרדרות נורמטיבית וכל התגברות של הזלזול והרמיסה, ולא מוכנים לעשות שום דבר רציני כדי לשנות את זה. אפילו לא לחשוב.

העובדה שקצב הוא הנשיא, שאולמרט ראש הממשלה, פרץ שר הביטחון והירשזון שר האוצר היא מעשה שלנו, ומעשה שנמשך כבר שנים, שלא קרה רק בגלל שהצבענו בבחירות לאדם זה או אחר. גם שחיקת הנורמות הציבוריות והתגברות השחיתות והניוון עד לרמה של פוטנציאל אמיתי להשמדת המדינה היא מעשה שלנו. אנחנו כל כך חסרי כבוד עצמי כעם, עד שאנחנו מוכנים לקבל כל שקר שישקרו לנו על איום חיצוני ולא מוכנים לשתק את המדינה עד שהיא תהפוך למדינה. תסתכלו על קצב טוב טוב. הוא לגמרי מייצג אותנו.

כשאני כותבת לעצמי, אני כותבת באנגלית. השפה האנגלית מרגישה לי נכונה יותר מוזיקלית לתיאור של תהליכי מחשבה. ומצד שני, כשאני רוצה להיות כנה עם עצמי, אני מנסה לכתוב בעברית. העברית מקשה על ההסתתרות. על ההסתרה. זה כמובן בא על חשבון הכיוונון העדין שהשפה האנגלית מאפשרת.

על הגרמנית אני לא מצליחה להתגבר עדיין. קשה לי לתפוס אותה כשפת שימוש. אני כל כך מתלהבת מהדקדוק שלה, עד כדי כך שהיא הפכה אצלי למן משחק מתמטי או לוגי, למרות ה-35 במאי שקניתי בברלין, למרות שאני מנסה לקרוא כתבות בעיתונים, ולמרות שיש לי כמה וכמה שירים בגרמנית ב-MP שלי. ושלמדתי בעל פה חלק מהלורליי.

תרגום, עריכה והגהה הם לא רק דברים שאני עושה כדי להתפרנס, אלא גם מהמקצועות הכי חשובים בעיני, מבחינה תרבותית ואנושית (ולכן התסכול הרב שלי מלעסוק בהם במקום הזה ובזמן הזה). נדמה לי שדרכם אפשר להבין יותר את כל מה שחשוב מאשר בכל דרך אחרת.

במיוחד אני אוהבת ספרים שהשפה היא אחד ה"גיבורים" בהם. לא כסגנון כתיבה, אלא ממש כמשתתפת. אני גם מאוד אוהבת ספרים שמקורם בספרדית או פורטוגזית. אני מאוד אוהבת את סאראמאגו, למשל. הספר האהוב עלי ביותר מתוצרתו הוא "תולדות המצור על ליסבון". הגיבור הראשי הוא מגיה. הגיבורה הראשית היא המילה "לא".

אתמול קראתי ספר בשם "בודפשט", שלכאורה עונה על כל הדרישות שלי מספר שיגרום לי הנאה. הסופר הוא ברזילאי (שיקו בוארקי), הגיבור – סופר צללים, הגיבורה – השפה ההונגרית. חלק ממני שאני לא מכירה, שפה שכמו שהיא סתומה בעיני, כך היא מעוררת בי תחושת קרבה, ואפילו געגועים, ואני אפילו לא יודעת למה.  למרבה הצער, ולמרות התשבחות שחלק לו סאראמאגו ("משהו חדש אירע בברזיל עם יציאתו לאור של הספר הזה", לא פחות), לא נפלתי מהרגליים. לא יודעת, אולי לא הייתי במצב הרוח המתאים. ובכל זאת, משפט אחד נשאר, ובגללו כל המלל הזה.

"הונגרית, השפה היחידה בעולם, לפי הלשונות הרעות, שהשטן מכבד אותה".

באה לי פתאום מחשבה בנוגע לסוגיה הזאת, שכמובן תואמת לחלוטין את עולם הערכים, האמונות והתכנים הסלקטיביים והניסיון האישי שלי, לא משקפת שום דבר ולא מחייבת בשום צורה (גם לא אותי). בלוג זה הרחבת תחום המאבק. איש איש ומאבקו. ויש כבר מספיק דוגמאות היסטוריות לשינויים דרמטיים שהתרחשו בעקבות ובתרומה של הרחבה כזו (אפשר גם לקרוא לה הרחבת הנגישות למידע. כמובן שבמקרה הנוכחי, נכנס ביתר שאת הגורם המפריע של הצפת המידע). וכמובן שלא מדובר לעולם בהרחבה ללא גבולות. רק קביעה של גבולות חדשים.

בעבר הייתי אוספת ציטוטים במחברת. רעיון ה"ספר הגדול" של ברונו שולץ, להציל את הרסיסים מכל מקום. במקרה נזכרתי, בעקבות הפסקה הקודמת כאן, בציטוט רלוונטי מתוך ספר בלתי צפוי, "הערפד לסטט" של אן רייס, שנמצא במחברת האמורה (שלמרות שכבר מזמן לא התווספו לה ציטוטים חדשים (ייבוש המוח האקדמי, מה לעשות), עדיין ממשיכה ללוות אותי). אז הנה:

"We are miracles or horrors… depending upon how you wish to see us. And when you first know about us … you think anything is possible. But that isn't so. The world closes tight around this miracle soon enough; and you don't hope for other miracles. That is, you become accustomed to the new limits and the limits define everything once again".

זה לא נשמע נורא אופטימי, אבל אני חושבת שזה דווקא כן. רק צריך לוודא שהגבולות החדשים יוצבו במקום טוב יותר, הולם יותר, נכון יותר. עד לשינוי הבא שלהם. ועם קצת יותר דה-מיסטיפיקציה.

***

איתי אנגל הצדיק ממלא את חובת ה-public speech בעניינים של distant suffering. אני ממלאת את חובתי ומפנה את מי שאולי עוד לא קרא. אז הנה, משהו על מזרח קונגו.