אורי דן מדבר היום בטור הדעות שלו ב"מעריב" על "הרוח הצ'רצ'ילית" של ממשל בוש, לנגד ה"רוח הצ'מברלינית" שהולכת וגוברת עם הנטייה למיאוס בבוש ולמעבר לתמיכה בדמוקרטים, כפי שעולה מהסקרים האחרונים לקראת הבחירות לסנאט ולקונגרס. הטיפשות הזאת לא מפסיקה להדהים אותי. ועוד יותר מדהימה אותי הסגידה הזאת לבוש, שמאפיינת את הפאשיסטים הישראלים, והטענה הנואשת והמגוחכת שהוא "ידידותי לישראל" ו"מבין את סכנת הפאשיזם המוסלמי הקיצוני לשלום העולם".

"סכנת הפאשיזם המוסלמי" שבוש מבין כל כך טוב היא בדיחה עצובה, סיפור שהומצא ונופח על ידיו בעקבות הפיגוע בתאומים, באמירת ה-"Crusade" הידועה ובכלל. בכל זאת, צריך איזה מחליף לקומוניזם הרשע והטוב. מאז שהחל במלחמת הקודש שלו ב"ציר הרשע", הסכנה הזאת רק הלכה והתגברה. וזה די ברור שהיא רק תמשיך להתגבר, כשהדיווח האחרון על מספר ההרוגים האזרחיים בעיראק מאז ה"שחרור" עומד על יותר מחצי מיליון מתים. מה שנקרא, נבואה שמגשימה את עצמה.

במקרה, אגב, יצא לי לצפות באופן יצירת הסכנה הזאת באמצעי התקשורת בארצות הברית, כחודש אחרי הפיגוע בתאומים, אחרי שבוש גילה שבאפגניסטן אין שום דבר מעניין (חוץ מסמים, כמובן). מחזה באמת מרתק למי שחקר התקשורת והשפעתה על העולם מעניין אותו. מייקל מור הציג את זה בצורה מרוכזת בסרטו המצמרר, פרנהייט 9/11 (וגם ב"באולינג לקולומביין", בהקשר אחר).

ובינתיים, בארה"ב הולכות ומתרבות הטענות שמר וו. הוא כנראה הנשיא הגרוע ביותר שהיה להם בכל הזמנים. הוא הכניס את המדינה לגירעונות מטורפים, החליש בצורה דרסטית את מעמדה בעולם, בכל הבחינות – גם כלכלית, נתן למוסלמים שדן כל כך מפחד מהם לקנות עוד ועוד נכסים בארה"ב, ולהאליברטון של צ'ייני כל חוזה שיקום אפשרי בכל מקום אסון בעולם, בעיקר עיראק. ומה שהם עשו עם חוזי השיקום האלו אפשר לגלות היום בכמה וכמה בתי משפט.

וכמובן שזה לא נעצר בחוץ. בבית פנימה, הוא עסק בעיקר בניסיונות להרוס את כל מה ש"דרך החיים" שהוא רצה ללמד את העיראקים מהווה בארה"ב. ממעצרים ללא משפט ועינויים ועד להאזנות סתר ללא צו; מקיצוץ אכזרי בכל דבר שמשפר את חייו של האמריקני הממוצע, כולל ביטחון, ועד לשפיכת ים של כספים על יחצ"נות, כולל תשלומים לעיתונאים ושליחת קלטות מוכנות מראש כסיפורי חדשות למערכות של כלי תקשורת גדולים;.ובל נשכח גם את הפרדוקס הרפובליקני הגדול, קיצוצי מסים בהיקף עצום (שהטיבו עם פרומיל מהאוכלוסייה) לצד ניסיון להתערב באספקטים הכי פרטיים של החיים, כמו נישואין, ילודה ומוות (כשהניסיון החמור ביותר בעיני היה ניסיון להעביר תיקון בחוקה נגד נישואי הומוסקסואלים).

והכי גרוע, ממשלו ה"צ'רצ'ילי" של בוש נמנע מלטפל בכלל בכל אחת מהבעיות החמורות שדן מדבר עליהן ועוד יותר מזה, עד לאותו רגע שהן הגיעו למשבר, ואפילו אחריהן. צפון קוריאה לא עוסקת בפיתוח גרעין מאתמול, וגם לא עושה את זה בחשאי. ועם זאת, ארה"ב מצאה לנכון להפר את הסנקציות הקודמות שהוטלו על צפון קוריאה. צפון קוריאה, אגב, גם מכניסה אנשים לתאי גזים. על זה אנחנו יודעים כבר כמה שנים. ועם זאת, היום אנו שומעים שבוש אומר שאין לו שום כוונות לצאת למלחמה בצפון קוריאה.

ובוש אפילו לא מחזיק במדיניות של "פייסנות" (או יותר נכון, בדלנות), כמו המדיניות שבה החזיק צ'מברליין. הרעיון שעומד מאחורי מדיניות החוץ שלו היא – אני גדול ושהעולם ישתחווה. בפועל, הוא מחזיק במדיניות של ילד בגנון, של "לא מדברים עם רעים", כלומר – שום דבר שאפשר לקרוא לו בשם "מדיניות". עם ידידים כאלו, שגם נוטים מדי פעם להרוס לנו עסקאות נשק גדולות, באמת אין לנו צורך באוייבים.

ממשל בוש כנראה הניח שכמעצמה החזקה ביותר בעולם, הוא יכול לעשות מה שבא לו ללא שיהיו לעניין הזה תוצאות. אבל העולם לא עובד כך, וכשארה"ב לא פועלת, נוצר ואקום, שאליו נמשכים כוחות אחרים, עם אינטרסים אחרים. סין, למשל. מעטים תרמו כל כך הרבה להתחזקות מעמדה של סין בעולם בשנים האחרונות כמו הנשיא וו. הוא חשב שסחר חופשי משמעו שהוא יוכל לכפות את תנאיו על העולם, ושה-WTO נמצא אצלו בכיס הקטן. הסתבר לו, למרבה ההפתעה, שזה לא בדיוק נכון.

ואגב, לידיעתו של דן – המפלגה הרפובליקנית, Great Old Party, כפי שהיא מכונה, לא צונחת עכשיו בסקרים בגלל איזשהו סוג של תבוסתנות שמאלנית, אלא לאחר שהתגלה פדופיל בשורותיה (טוב, פדופיל זה אולי מוגזם. הם היו בני 16), והסקנדל הולך ומתרחב גם לדובר הבית, שכנראה ידע על פעולותיו של אותו אדם. וזה רק סיפור נוסף ברשימה שהולכת ומתארכת של סיפורי שחיתות וניוון הקשורים לבכירים במפלגה.

הסיבה שהאמריקנים אומרים כי יעדיפו לתמוך בדמוקרטים היא שנקעה נפשם מהצביעות והשחיתות הזאת. הם ממש לא בטוחים שהדמוקרטים טובים יותר, אבל הרציונל אומר שכשאחד לא טוב, מנסים את השני. כך הם עושים מדי פעם. חבל בשבילם שהם לא עשו את זה ב-2004. נקווה בשבילם שיעשו זאת עכשיו.

***

דן, אגב, כמובן מברך על כך ש"בישראל, שטיפת המוח השמאלנית עדיין לא הצליחה להגיע להישגים דומים". גם זה לא מפסיק להדהים אותי, העובדה שמפרסמים דברים שנראים כאילו כתב אותם ילד בתיכון במקרה הטוב. במקרה הרע, הייתי בקלות יכולה לחשוב שמדובר בתרגום מהדר-שטירמר. כל המאמר הזה רצוף בבלה בלה פאשיסטי על ההסתה הערבית הנוראית וגינוי עקרון חופש הביטוי הדמוקרטי (כאשר הטיעון הוא שמה שהישראלים חושבים וכותבים על עצמם, דהיינו – ביקורת חופשית ופתוחה במדינה דמוקרטית – זו כמובן הסיבה לכך שהמוסלמים הולכים למחוק אותנו מהמפה). אם הוא היה חי בבלגיה, לא קשה לנחש למי הוא היה מצביע.

***

אגב, אני חייבת לומר שממה שקראתי, לא ממש הצלחתי לראות מה היתה תרומתו המדהימה של צ'רצ'יל למהלך מלחמת העולם השניה, חוץ מנאומים חוצבי להבות וציטוטים מרשימים, שהביאו לו אחר כך פרס נובל בספרות. הדבר המובהק היחיד שבולט זה שהוא הבין את היטלר יותר טוב מצ'מברליין, שחשב שכל מה שהיטלר רוצה זה לבטל את הסכמי ורסאי, ולא ראה בזה סיבה מספיק טובה לזניחת מדיניות הבדלנות המזהירה. וזה לאו דווקא אומר דברים טובים על צ'רצ'יל. כשהיה צריך, צ'מברליין נכנס למלחמה, ולהלן נאומו מה-1 בספטמבר 1939. בייסיקלי, נראה שכל הפייסנות הגדולה שבה מאשימים את צ'מברליין היתה המשך המדיניות של "אנחנו מעצמה גדולה, שהעולם יתיישר לפינו, ואת מי לעזאזל מעניינת צ'כוסלובקיה" (פלוס כל מיני "הו הו הו, אמהות מודאגות, אני איש שלום" וכו'). האמת, דווקא די מזכיר את בוש היום.

אני מתנגדת עקרונית לכל דבר שיוצא מבית מדרשו של אביגדור ליברמן. בעיני הוא אחד האנשים המסוכנים ביותר במדינה. מבחינתי, אם זה נראה כמו פאשיסט, הולך כמו פאשיסט ומשמיע קולות של פאשיסט, זה כנראה פאשיסט. ולכל דבר כמעט שיוצא מפיו של הר ליברמן יש הד, הד של אנשים אחרים שאמרו את הדברים האלו לפניו והשתמשו באותן הסוואות מתייפיפות, של סדר חייב להיות וביטחון מעל הכל וטרנספר – אבל מרצון (ואם לא יהיה רצון? אף אחד מאלו עוד לא הסביר לי מה יקרה במצב הזה) וחילופי שטחים ושבועות נאמנות ועוד כהנה וכהנה. וכבן אדם שמעוניין ללמוד מההיסטוריה, ולא לחזור עליה, ההד הזה והתגובות אליו לא מבשרים טובות.

אבל…

אם כבר הוא מעלה את העניין הזה של שינוי שיטת הממשל, ואפילו אם הוא מעלה אותו כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" לדבריו (כלומר, בעברית פשוטה למי שלא הבין – לקרב אותנו עוד צעד לדיקטטורה, רצוי, ככל הנראה, בראשותו), אולי כדאי לרכב על הגל ולהעלות על סדר היום את הפאק המרכזי, לפחות בעיני, בשיטת הממשל הישראלית. ז"א, עקרון הפרדת הרשויות. ליברמן הזכיר את העניין בכמה מילים, כדי שעניין הדיקטטורה שאליו הוא שואף לכאורה לא יהיה שקוף מדי. אצלו זה לא העניין המרכזי, אבל אצלי כן.

צריך לעשות שינוי בשיטת הממשל בישראל, אבל לא כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" או להגדיל את היציבות השלטונית. אימוץ של דברים כמו השיטה הנשיאותית נוסח ארה"ב (או החזרת הבחירה הישירה) זה חרטא. המבנה של ישראל הוא לא מבנה אמריקני, לא גיאוגרפית, לא פוליטית ולא מבחינת גודל האוכלוסייה. אני לא רואה שום אופציה הגיונית לעשות כאן ממשל פדרלי מרכזי לצד ממשלים מקומיים חזקים, ומעבר לשיטה של אלקטורים או שתי מפלגות נראה לי, במקום הזה, כמו סלילת דרך המלך אל הטוטליטריזם. גם שיטה נשיאותית כמו השיטה של פוטין לא נראית לי יותר מדי כמו חיזוק הדמוקרטיה ו/או היציבות, אלא אם דיכוי טוטליטרי נחשב בעיני מישהו כיציבות רצויה.

אבל ניתוק בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, קביעת מספר קבוע ובלתי ניתן לשינוי של שרים בממשלה, ביטול הרעיון שמשרה של שר זו מתנה, ולא תפקיד חשוב שמשמעותו מתחילה ונגמרת בשירות הציבור באורח מקצועי, ובחירת השרים על פי קריטריונים מקצועיים קבועים מראש והעמדתם לבחינה מול הפרלמנט בנושאי משרדם שתקבע אם מינויים יאושר או לא – כל הדברים האלו דווקא נראים לי כמו משהו חיובי ביותר. אם נוסיף על זה רפורמה בוועדה לבחירת שופטים, שתנתק אותה עד כמה שאפשר מהמשחקים הפוליטיים, זה יהיה אידיאלי. ואם אפשר, הייתי רוצה גם להכניס את עניין הדיווחים הפיננסיים והרפואיים.

בשינוי כזה בשיטת הממשל אני מוכנה לתמוך בלב שלם ובפה מלא. כל זמן שכל הקריטריונים יהיו שקופים, ושהבחינות שיעברו השרים המיועדים ישודרו במלואן בערוץ הכנסת. ושהמושג המתועב הזה, "שר בלי תיק", שחוץ מלהעיד עד כמה הנבחרים מזלזלים בציבור שבחר בהם אין בו כלום, יימחק לחלוטין מהלקסיקון הישראלי.

לצפון קוריאה יהיה נשק גרעיני, ובעצם, נראה שכבר יש להם. זו עובדה מוגמרת, ככל הנראה. הניסוי הגרעיני שלהם היה הכל חוץ ממפתיע. כל מי שעוקב אפילו בצורה השטחית ביותר אחרי ההתנהלות בעניין, יכול רק לגחך לנוכח הגינויים וה"הפתעה".

מצד אחד יושב פסיכופט, שעושה מה שבא לו איך שבא לו, יום אחד אומר כן למשא ומתן, ויום אחרי זה פורש, רק כדי לחזור, ותוך כדי לבצע ניסויים. מהצד השני יושבות כמה מעצמות שהעניין מזיז להן את קצה הישבן. וזה לא בגלל תבוסתנות יתרה. מי שמדבר כאן על צ'מברלייניזם, לא מבין את העולם. זה עולם של רווח ועכשיו, וצפון קוריאה לא מזיזה שום דבר לשום שוק. סכנות ארוכות טווח? איומים אמורפיים וללא הגדרות זמן? אפילו הבורסות במזרח לא מתרשמות יותר מדי, יום אחד בלבד אחרי הניסוי.

וחוץ מזה, איזה סנקציות בדיוק העולם חושב שהוא יכול להטיל על המדינה, שמדיניותה היא התבדלות עד הסתגרות קיצונית מהעולם כולו? קיצוץ במשלוחי סיוע הומניטרי לתושבים, שסובלים מאחד ממשטרי הדיכוי הקשים שפועלים היום בעולם?

בין שיטות הדיכוי של הפסיכופט הזה, אגב, ניתן למצוא השקעת כסף בפיתוח נשק גרעיני במקום באספקת מזון לתושביו (או בלשון אחרת – הרעבת האוכלוסייה – 11 שנים רצופות של מחסור במזון), וגם בידוד תקשורתי קיצוני עד כדי איסוף מכשירי הטלפון הסלולריים מהאזרחים שכבר היה להם (כ-20 אלף באוכלוסייה של כמה עשרות מיליונים, לפי דיווח מ-2004. קווים יבשתיים יש פחות ממיליון) בעקבות איזה חשד לניסיון התנקשות. ואיך שכחתי, שימוש בתאי גזים נגד מתנגדי משטר.

כן, בצפון קוריאה יש מחנות ריכוז ל"מתנגדי משטר". בלפחות אחד מהם, מחנה 22, מתבצעים ניסויים כימיים על אסירים בתוך תאי גזים. ה-BBC שידר על זה תחקיר מבוסס עדויות של צפון קוריאנים ב-2004. הממשל הצפון קוריאני הכחיש, כמובן. גם הנאצים אמרו לאנשים במחנה ריכוז, ממילא אף אחד לא יאמין לכם. ובמקרה הנוכחי, אף אחד פשוט לא התעניין.

***

הסיבות ליציאה למלחמות היום הן מאוד ברורות. מי שעוקב אחרי הדברים רואה שיש להן, ובכלל, לרוב הדברים, שני רבדים. האחד הוא רובד של נפיחות אוויר חם על ידי פוליטיקאים ודיפלומטים, שמשתמשים בביטויים גדולים ושפה מליצית – מצד אחד הפחדה מפני סכנות איומות ונוראות, מצד שני התייפיפות מוסרנית על שחרור עמים, דרך חיינו ודמוקרטיזציה. השני הוא הדיווחים על העסקאות, הקצאות הכספים והתנודות במחירים של מניות וסחורות. השני הוא המציאות. בראשון אין שום דבר חוץ מצביעות.

אין כמעט דיווח מהסוג הראשון שבו ראיתי על המלצות לצאת למלחמה נגד צפון קוריאה. תאי גזים או הרעבת אוכלוסייה הם כמובן לא סיבה מספיק טובה, אבל מסתבר שגם נשק גרעיני. רובם המוחלט של ה"מומחים" (גם אצלנו אגב, כפי שנצפה אתמול בפורום "חדר החדשות" ב-ynet) טוענים שזה רעיון רע מאוד, ועדיף סנקציות. לקים ג'ונג איל, אגב, זה לא מפריע לטעון ש"סנקציות מלאות" זה מבחינתו הכרזת מלחמה כללית. אחרי הכל, מדובר בפסיכופט. אבל אם לחזור לעניין הסנקציות, זו כמובן הצעה מגוחכת, מאחר וכבר הוטלו על צפון קוריאה סנקציות בעבר, שהשפיעו כמו כוסות רוח למת. וזה לא שהן לא היו חמורות. בכל זאת, הן הובילו להפחתת הסחר עם יפן ב-85%.

וגם עכשיו, על מה הם מדברים, אם לא על סנקציות סחר, בדיקת מטענים שיוצאים ונכנסים לצפון קוריאה, ואולי גם הגבלות תנועת בכירים. כאילו שצפון קוריאה אכן ייבאה את החומרים שאפשרו לה לעשות פצצה בדרכים שניתנות לבדיקה על ידי מועצת הביטחון או whoever. וכאילו שמישהו מסוחרי הנשק הפרטיים שפועלים בחסות לא רשמית של ארה"ב, של סין או שלנו יפסיק לרגע אחד למכור להם נשק בדרכים לא רשמיות כדי לעשות עוד שקל וחצי (מיליארד וחצי,  יותר קרוב).

***

העיראקים ש"שוחררו" מעולו של סדאם, אגב, מתים בהמוניהם. הדיווח הכי מצומצם מדבר על 50 אלף אזרחים עיראקים שנהרגו בפעולות האלימות שמתרחשות במדינה מאז ה"שחרור" ועד היום. הדיווח היותר מרחיב, שפורסם ממש אתמול, מדבר על יותר מ-600 אלף אזרחים עיראקים (וכולל גם גידול במספר מקרי המוות מסרטן והתקפי לב). כמובן שהוא "שנוי במחלוקת". איך לא, לפני הבחירות בארה"ב. שנוי במחלוקת, בערך כמו הקשר בין סיגריות לסרטן ריאות לפי חברות הטבק, או הקשר בין כורים גרעיניים למטרות "שלום" והגידול בתמותת תינוקות.

ובאפגניסטן שמענו מנאט"ו לאחרונה, כי אם לא ישתפר  מצבם של האזרחים, הם עלולים לחזור לתמוך בצורה גורפת בטאליבן, המשטר המופלא שאין כמוהו בדיכוי נשים, שנציגיו, אגב, עדיין חיים, קיימים ובועטים במדינה האומללה הזאת. דו"חות שמספרם הולך ומתרבה ושמופקים על ידי כל מיני ארגונים וסוכנויות מכובדים מראים שמצב הביטחון בעולם רק הלך והתדרדר מאז שארה"ב פתחה במלחמת הקודש שלה על הטרור העולמי. אבל הרווחים של האליברטון צמחו ברבעון האחרון ב-50%. וזה מה שחשוב. משלם המסים האמריקני שילם בשנים האחרונות מאות מיליארדי דולרים כדי להגדיל את הרווחים של האליברטון ב-50%, ועימם את הונו האישי של סגן הנשיא.

ברגע שמשטרים, כלומר – מספר קטן של אנשים – יכולים להרשות לעצמם לבצע כל זוועה, ואין שום תגובה כי לאף אחד אין אינטרס, וברגע שהטווח הכי רחוק שחושבים עליו הוא העסקה הבאה, ואין שום תוכנית, יעדים, תשתית מוסרית או כיוון מוסרי אמיתי לפחות, זה מה שמקבלים. ולכן אין מה להתפלא על הצטרפותה של צפון קוריאה ל"מועדון הגרעין". ולא יהיה גם מה להתפלא כאשר ישראל תוגש על מגש של אטום לאחמדיניג'אד תמורת זכויות פיתוח ושאיבה באיזה שדה נפט גדול, או הרבה פחות מזה.

זה נשמע כל כך מופרך, עד שאנשים מוכנים להתעלם מאוסף הולך ומצטבר של עובדות, נתונים ודיווחים שמוצגים בפניהם (כמובן, באופן מפוזר ובליווי טונות של רעש דמגוגי) ולהמשיך להאמין באמונה עיוורת שקיימת מטרה אמיתית מאחורי הטירוף הזה, או שככה זה בעולם. אבל האמת היא שזה פשוט לא. זה סדר העדיפויות של עולם שאזרחיו אדישים לכל דבר, אפילו לעצמם, ומעדיפים לוותר או לפנות לסוג כלשהו של רגרסיה, אלימה או סתם תבוסתנית, העיקר שלא יצטרכו לחשוב או לפעול. ושוב, אני אגיד את מה שאני אומרת תמיד – השינוי של זה באמת תלוי רק בנו – אזרחי כל העולם, בעיקר העולם המערבי –  וזה בהחלט יכול להשתנות. והצעד הראשון חייב להיות המלחמה ברציונליזציות והמאבק בפיתוי שהן מהוות.

עד שלא יוצאים מהחרא, ולו רק זמנית, לא מבינים עד כמה הוא מסריח. והחזרה אליו מלווה בתסמיני לוואי, שכוללים בחילה עמוקה מעצם המחשבה על כתיבה. לומר שהתגברתי ושאני עושה את זה בשמחה עכשיו יהיה שקר. אבל, מה אני אגיד לכם, ההצגה חייבת להימשך. לפחות בינתיים.

בכל מקרה, הרבה דברים קרו בתקופה האחרונה. שלא לומר, יותר מדי. ועם זאת, לא קרה שום דבר. הניוון והדלות של החברה האזרחית כאן ממשיכים לבוא לידי ביטוי חריף גם אחרי שהבנו שעבדו עלינו בצורה חמורה, ושכל ההרס, הרצח והחורבן הזה היה מיותר לחלוטין.

דבר אחד היה חסר לי מאוד בדו"ח המלחמה ששודר אתמול בערוץ 10, והוא הביקורת העצמית של התקשורת, או מינימום הכאה על חטא. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" (של מה??) נרדם בשמירה, ומרוב להט להשביע רצון התעכב בשאלה של כל כך הרבה שאלות והעלאה של כל כך הרבה דברים ידועים מראש, ולא מילא את חובתו האזרחית, הציבורית והמוסרית, לשאול אותן, hell, לצווח אותן מראש כל מיקרופון וכל מצלמה, כשעוד אפשר היה למנוע את ההרג, ההרס והחורבן. וזה בלי להזכיר אפילו את הניסיונות הפאתטיים לספק צידוקים ו"סיבות לאופטימיות" על ידי כל מיני עלובי נפש כמו אלון בן-דוד. כן, גילית מילואימניקים נחושים ומחוייבים להגנה על המדינה, שהמדינה גומלת להם על זה ביריקה בפנים (וזה, כמובן, אחד מהאנדרסטייטמנטים הגדולים של המאה). אני באמת מרגישה הרבה יותר אופטימית עכשיו.

***

והיום, בכלל חשתי אופטימיות עזה, לאחר שהשר הנכבד אופיר פינס אמר בהרמת כוסית לרגל ראש השנה שמפלגת העבודה צריכה לייצר אג'נדה לצורך שיפור הרלוונטיות. לתומי חשבתי שהצבעתי בשביל אג'נדה, טובה, יפה, מוצקה ואף עם הוכחות בפועל, כאילו "סוציאל-דמוקרטיה". ולתומי חשבתי שמדובר במפלגה השנייה בגודלה בכנסת. אם פינס לא זוכר על מה הוא רץ, או שלא ידע אף פעם, אני מוכנה בשמחה לשלוח לו חומר כתוב. כולל תקציבים ושיטות פעולה של חלק מהמיישמות המוצלחות. נגיד שבדיה. שיהיה לו מה לקרוא ביום כיפור, כשהוא עושה את חשבון הנפש שהוא טוען שכל כך נחוץ.

פינס, בעוד אנדרסטייטמנט מזהיר, אומר שהמלחמה בלבנון "הסתיימה אחרת ממה שציפינו". הוא מדבר על הקשקוש הזה של ועדת החקירה שכולם מדברים עליה (כן, ראינו מה יוצא מהן. מי שנאסר עליו להיות שר ביטחון בישראל הופך לראש ממשלה), ועל לקיחת אחריות, מילה שאף אחד אצלנו כבר לא זוכר מה משמעותה, בכל הרמות. אבל הדבר הכי יפה הוא הציטוט האחרון ששומפלבי מביא ממנו, שהולך כך: "הפוליטיקה עומדת היום בפני צונאמי. ראיתי שראש הממשלה נסחף בזרם הפופוליסטי ומבקש לשנות את שיטת הבחירה. כבר ראינו מה קרה בשיטת הבחירה הישירה, זה מה שצריך לשנות – את שיטת הבחירה? צריך לשנות את התרבות הפוליטית, את תרבות השקר, שמנהיגי מפלגות מדברים אחד בפה אחד בלב". 

חוץ מהקטע הפופוליסטי עם ה"צונאמי" (כאילו, נמאס כבר מהשואה, דה, אז עוברים לשחוק עד דק את האסון הבא?), אני מסכימה עם דבריו לחלוטין. הבעיה לא נמצאת בשיטת הבחירה (אפילו אם העובדה הזאת מפריעה לליברמן (אביגדור, כאילו), לחלום על לשחק בפוטין וגרוזני. כי כשהוא אומר "נשיאותי" הוא לא ממש מתכוון ל"מנהיג העולם החופשי" עלק), אלא בתרבות השקר הזו, שהיום ראש מפלגתו של פינס, עמיר פרץ, הוא נציגה הבולט ביותר, אפילו יותר מהר וולמארט ותורמי הנדל"ן.

אבל איך משנים תרבות פוליטית בלי חברה אזרחית? איך משנים תרבות פוליטית כשאף אדם שבאמת ראוי לכהן כנבחר ציבור לא מעוניין בתפקיד הזה ולמעשה מעדיף לברוח ממנו כמו מאש? ואיך משנים את התרבות הפוליטית כשהירושה הכי משמעותית שלה בתקופה האחרונה היא הנצחת הטמטום והבורות, הרדידות והייאוש המובנה, על ידי הרס מערכת החינוך? זו כמובן שאלת מיליון הדולר שלנו. לי אישית כבר אין שום רעיון. וזו עוד סיבה טובה לבחילת הכתיבה העמוקה.

***

ואגב תרבות שקר, כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על נושא המע"מ, הורדת המס הפיקטיבית שהירשזון כל כך נצמד אליה, גם אחרי המלחמה. בנק ישראל כבר התחיל ללחוץ עליו להעלות בחזרה את המע"מ באחוז האומלל הזה, והוא בשלו – חס וחלילה, ישמור השם אם נחזיר את המס הנורא הזה. עדיף לגזור כמה שיותר גזירות על כמה שיותר חלקים מוכי גורל בציבור מאשר לעשות את הדבר הנורא הזה. ולהלן – התקציב.

הורדת המע"מ באחוז היא מס פיקטיבי, אפילו לא רק כשמדובר בישראל. הפחתת מס שמסייעת רק לחברות גדולות ולאנשים שקונים מוצרים יקרים במיוחד. הורדת מע"מ של אחוז על לחם היא לעג לרש. וכשמדובר בישראל, כפי שעולה ממחקרים שעשו כל מאן דהו, מארגון אמון הציבור דרך כלכלני לאומי ועד למחלקת המחקר של הכנסת, הסתבר שאו שהחברות פשוט לא טרחו לציית לחוק, או שהן העמידו פנים שהן מצייתות לו ושלשלו את העודף לכיסן. בכל מקרה, הצרכנים לא הרגישו את הפחתת המס הזאת.

האם העובדה שהפחתת המע"מ לא עזרה לאזרחים בשום צורה עומדת מאחורי ההיגיון שגורם להירשזון להסיק שההכנסות ממע"מ לא מגיעות לאזרחים ופוגעות באוכלוסיות החלשות? כי האישה החזקה בעולם, הקנצלרית מרקל, שנראה שהדברים שהיא עושה בינתיים מתחילים לעבוד על הנייר (מה שמעניין את חברינו בממשלה, כזכור) (ולראיה נתוני האבטלה, הצמיחה והאינפלציה, הפחתת הגירעון למסגרת האיחוד האירופי לפני הזמן ועוד כהנה וכהנה), דווקא חושבת שהעלאת המע"מ ב-3% היא רעיון טוב מאוד. והיא רחוקה מאוד מלהיות קומוניסטית. או אפילו סוציאל-דמוקרטית.

בהזדמנות אחרת, אגב, קראתי בעיתון שמישהו העלה הצעה ממש חדשנית ומבריקה, להטיל שיעורי מע"מ שונים על מוצרים שונים, אבל האוצר כמובן דחה אותה מכל וכל, בטענה שמדובר בדבר מסובך מדי לביצוע. ובכן, במקומות כמו שבדיה כבר קיים דבר כזה – מע"מ של 6% על מוצרי יסוד ושל הרבה יותר מזה על מוצרי יוקרה. ובעולם הממוחשב ובמדינת היי-טק כמו ישראל, לטעון ש"זה מסובך" זו בדיחה מאוד עצובה.

ומה כל זה, ועוד הרבה יותר מזה, בא לומר? ששום גזירה בתקציב לא היתה נחוצה, שהכסף קיים באלף אלפי מקומות (פרט לעודפי התקציב שנבעו מתת-ניצול, הסתבר פתאום גם שיש עודפי גבייה ממסים), ושכל זמן שהחולירות המושחתים שם "למעלה" ימשיכו לקבל הוכחות יומיומיות שהנחת "הציבור מטומטם ונבער מדעת" שלהם נכונה, שום ועדת חקירה לא תעזור בכלום.

***

ואגב, אם כבר הזכרתי את מרקל, אני רואה פתאום שהבחורה טוענת שהר רצינגר, או ההולי פאפאס, בעצם קרא לדיאלוג בין הדתות בדבריו הקשים על האיסלאם בנאום שנשא באוניברסיטת רגנסבורג. אני לא יודעת, כשאני שמעתי חלק מהדברים האמורים, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאפשר להוציא את האדם מההיטלר יוגנד, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את ההיטלר יוגנד מהאדם. לפחות לא מהאדם הספציפי הזה. קדוש ככל שיהיה.

אני אגב באופן אישי חושבת שהאיש עומד בראש הדת הרצחנית, החשוכה, הנבערת והאיומה ביותר בעולם, שניתן לומר שהובילה או לפחות עמדה ברקע של הדברים הכי איומים מבחינה אנושית שהתרחשו בהיסטוריה, ממסעות הצלב ועד לשואה. קשה לי קצת להבין איך הוא מסוגל לדבר על עליונות התבונה, משהו זר מאוד לנצרות מהסוג שהוא עומד בראשה, זו שדנה בערך באותה תקופה של הטקסט שציטט אנשים למוות בעינויים בגלל גילויים מדעיים או תהיות פילוסופיות. ומה הקשר בין ה"רציונליות של האמונה" שמאפשרת את הדיאלוג בין הדתות האמור לבין ההתנגדות של קודמו בתפקיד לשימוש באמצעי מניעה באפריקה, ומיליוני התינוקות הנגועים באיידס שנולדו כתוצאה מזה?

נו, שויין. העיקר שעכשיו הוא חביב היהודים, נציג אותנטי של "גרמניה האחרת". חבל שגינתר גראס לא חשב על צירוף של איזו התבטאות אנטי-מוסלמית קטנה לווידוי המרגש שלו. ומצד שני, זה לא מפריע לו להיות בראש רשימת רבי המכר, אז what the hell.

***

ועוד קצת תרבות שקר לסיום: מסתבר שה"איום האיראני" הוא בסך הכל שידור חוזר של פרשת ה-WMD של סדאם. ולנוכח פרשת ה-WMD של סדאם, אני בהחלט מאמינה לסוכנות לאנרגיה אטומית. אבל כמובן שהנחת "הציבור המטומטם והנבער מדעת" הופכת גם את זה לחסר משמעות.

ובנימה אופטימית זו…

ביום שישי לפנות בוקר חזרתי מחופשה בת שבועיים בברלין. לעת עתה, החזרה לכאן היא פיזית בלבד. מבחינה מנטלית ורגשית, אני סובלת מדיסאוריינטציה קשה.

זו הפעם השניה שאני מבקרת בעיר הזאת. האובססיה שלי בצורתה המיוחדת לי גרמה לי לחוש משיכה ארוכת שנים למקום, מבלי להיות בו אפילו, ובשנה שעברה מימשתי את המשיכה הזאת בפעם הראשונה בביקור של שבוע. והיא הסתברה כמוצדקת. אפשר לומר שהתאהבתי, ש"נוצר קליק". וזאת למרות שטרם הצלחתי לתפוס את העיר במזג אוויר נורמלי, ולמרות שאני בקושי יודעת גרמנית. בברלין, אני מרגישה שונה לגמרי מאיך שאני מרגישה בכל מקום אחר שבו הייתי בעולם (שזה כולל בינתיים מספר ערים באירופה ובארה"ב), ובטח מאשר כאן. טוב יותר, נכון יותר.

בביקור שעבר הקפדנו לכסות את רוב אתרי התיירות הגדולים, הדברים ש"חייבים לראות". זה הותיר אותנו תשושים ובלתי מסופקים. הפעם, התוכניות היו הרבה יותר גמישות, ונקבעו באופן ספונטני יחסית מדי יום ביומו ובלי דרישת היצמדות חזקה מדי. צורת התכנון הזאת הובילה לשבועיים מלאים בחוויות שונות לגמרי לעומת אשתקד, שעוד צריכות לעבור עיבוד.

***

אחד הדברים שתכננתי מראש לעשות היה לבקר במחנה הריכוז שנמצא כ-35 ק"מ מברלין, זקסנהאוזן (Sachsenhausen). אולי זה יפתיע אתכם, אבל מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז. בתיכון התנגדתי באופן ספונטני למה שאני מתנגדת אליו היום באופן קצת יותר מושכל, טיולי ה"עשרה מחנות בארבעה ימים". ואפשר לומר שתמיד קצת פחדתי מזה. אני מפחדת להרגיש יותר מדי, ואני גם מפחדת לא להרגיש כלום. יש לי "חזון" של ביקור באושוויץ, שאני מתכננת כבר זמן רב. אבל אני ממש לא מרגישה מוכנה לממש אותו. אז החלטתי להתחיל בזקסנהאוזן, גם כן, בלב לא שלם.

חיכיתי לשעת הכושר המתאימה, והיא הגיעה בבוקר גשום אחד, בערך באמצע השבועיים. תפסנו את ה-S-Bahn לתחנת אוריינבורג, ומשם לקחנו את האוטובוס המגיע למחנה. המקום נמצא בקצה של שכונת מגורים מאוד סימפטית – בורגנית למראה, עם בתים יפים, picket fences. אני עד עכשיו שואלת את עצמי איזה מן אנשים מסוגלים לגור שם, ועוד עם ילדים.

לא רציתי טיול מאורגן, ולא רציתי אפילו לקחת את האוזניות האלו של הביקור המודרך. הדבר האחרון שהרגשתי בו צורך הוא אינפורמציה, מעבר לדברים הכתובים. לקחנו רק את המפה של המחנה באנגלית. המקום גדול. רובו שטחים פתוחים. וירד מבול. המקום הספציפי הזה עבר שלוש תקופות של זוועה. הוא התחיל כמחנה מעצר למתנגדי המשטר הנאצי (מרטין נימולר המפורסם היה כלוא שם), המשיך כמחנה ריכוז, וכאילו שזה לא מספיק, אחר כך הוא היה גולאג. הסבל נמצא שם בכל רגב של אדמה, בכל פיסה של קיר. החשש שלי לא להרגיש כלום התבדה, אם כי אני עוד לא יכולה למצוא את המילים המתאימות. בכל מקרה, החוויה היתה קשה.

אבל מה שאני לוקחת איתי הוא לא משהו רע. באמצע רחבת המסדרים הגדולה והריקה, מיד אחרי כניסת ה"Arbeit Macht Frie" הצינית, באמצע גשם שוטף, ראיתי כמה פרחים צהובים, בודדים, יפים בצורה בלתי רגילה. תקראו לי סנטימנטלית שוטה, אבל הם גרמו לי להרגיש טוב לרגע. ואחר כך, כשחיכינו לאוטובוס בחזרה, הפסיק הגשם והשמש זרחה.

כשחזרנו לברלין, מזג האוויר היה פתאום נעים. בערב יצאנו, ישבנו לשתות מוחיטו במקום מלא בודהות שבכניסה שלו עומד בחור מדהב שיודע שלוש מילים בעברית, והמשכנו למקום אחר שבו עישנו נרגילה (במחיר מופרך). לילה אחרי זה היה הלילה הארוך של המוזיאונים, שהיה גדוש באירועים סוריאליסטים משהו, כולל פגישה ביזארית עם ראש עיריית ברלין (אגב, הוא מבקש למסור לכולם שלום על ישראל או משהו כזה), מופע כלייזמר ביזארי גם כן (שלפניו זכינו לשמוע את מקהלת בית הכנסת (כנראה) מסלסלת ירושלים של זהב) בגשם שוטף, ותערוכה מצרית עתיקה בשתיים בלילה.

הפרחים האלו, השמש הזאת והעיר הזאת גרמו לי לחשוב על ארנסט בלוך וספרו "העיקרון: תקווה" (Das Prinzip Hoffnung), ספר שלדעתי מוקדש כולו לניסיון לבסס את העיקרון של התקווה כעיקרון מכונן מבחינה פסיכואנליטית וכעיקרון מנחה לשינוי העולם. בעבודה שעשיתי עליו פעם קראתי לזה "פסיכולוגית הגבהים של ארנסט בלוך". וזה מתחיל מכך שחוסר התקווה, לדבריו, הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו. אני לא יכולה להסכים עם זה יותר, למרות הכל.

***

דיסאוריינטציה כבר אמרתי, אבל אני חייבת עוד כמה מילים. אני מרגישה קצת כאילו שחזרתי לבית הכלא אחרי חופשה קצרה מדי. ולא כל כך בא לי למצוא שוב את הכיוון.

אשוב בספטמבר.

תחזיקו מעמד….

גינתר גראס גוייס לוואפן SS בדרזדן כשהיה בן 17. זה היה לקראת סוף המלחמה, 1944 ליתר דיוק. שמענו על זה ועל התגובות הסוערות לזה בתקשורת בימים האחרונים. לומר לכם את האמת, אני לא רק שלא מתרגשת, אלא גם לגמרי לא מסכימה שזה מטיל איזשהו דופי בהתנהלותו ובמוסריותו מאז תום מלחמת העולם השניה ועד היום, או מעמיד את הפציפיזם שלו והעקרונות שלמענם לחם מאז באיזשהו סימן שאלה, ולו הקלוש ביותר. אם כבר, אני חושבת שההיפך הוא הנכון.

אם ב-1944 הוא היה בן 17, אזי שבעת עליית הנאצים לשלטון הוא היה בן 6. הנאצים, כזכור לכל מי שזוכר, פעלו רבות לביסוס שלטונם באמצעות הכוח החזק ביותר והקל ביותר להשפעה – ילדים ובני נוער. היטלר יוגנד, that is. גם גראס היה חבר בתנועה כזו. לפני די הרבה זמן מצאתי במכירת חיסול של הספרייה איזשהו ספר שכתב עיתונאי בריטי על השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השניה בגרמניה. בינתיים, הספר אבד לי ואני לא זוכרת מי כתב אותו או אפילו איך קראו לו (בא בזול, הולך בקלות…), אבל דבר אחד שהיה כתוב שם לגבי הדה-נאציפיקציה נחרת בזיכרוני. נאמר שם שהתוכנית הוציאה מתחומה את כל מי שלא היתה לו את האפשרות לגבש דעה אחרת קודם לכן. כלומר – מי שגדל כילד ובן נוער בתוך המסגרת של שטיפת המוח הזאת, נחשב כלא בר שיפוט.

זה מאוד הגיוני בעיני, התפיסה הזאת. ודווקא במסגרתה, הסיפור של גראס נראה לי כמו סיפור מעודד ומלא תקווה. אדם שבילה את כל שנות ילדותו תחת שטיפת המוח הזאת של הנאציזם, ששיאה השירות הקצר בוואפן SS, מתגבר עליה, מגבש לעצמו עמדות הפוכות לחלוטין מאלו שעליהן התחנך, ופועל כל חייו בכיוון ההפוך, הוא דוגמא חיובית לכך שאנשים יכולים להתגבר על החינוך שלהם, לכך שאנשים יכולים להשתנות לטובה. בעיני, זה רק מקור להערכה, ולאופטימיות.

אני לא לגמרי יכולה להבין את ההתנפלות הזאת עליו עכשיו. האיש הוא אולי זוכה פרס נובל, סמל ומופת, אבל הוא גם בן אדם. הרי ברור כשמש למה הוא לא שש לדבר על העניין הזה כל חייו. הסתירה העמוקה בין מה שעשה שהיה בן 17 לבין הדברים שעשה מאז ועד היום, אין לי ספק שברמה האישית היוותה עבורו מצוקה גדולה מאוד. למה הוא החליט לספר את זה עכשיו? אולי, כפי שאומרים הציניקנים, לצורך קידום מכירות לספרו החדש. ואולי אחרי כל כך הרבה שנים הוא הצליח לעשות איזשהו עיבוד של העניין, ומרגיש מספיק חזק כדי להתוודות עליו. ואולי לעת זיקנה הוא החליט שאינו רוצה לעזוב את העולם הזה עם נטל הסוד הנורא הזה.

יהיו סיבותיו אשר יהיו, זה לא משנה בכהוא זה את מי שהוא, את מה שעשה מאז, ואת מוסריותו. מוסר אינו מנותק מהאנושיות. מוסר הוא מאמץ אנושי אינסופי, יומיומי, בלתי פוסק למימוש האנושיות הזאת, "מותר האדם". אין ולא יכול להיות בו שום דבר "טהור", "נקי" או עקבי במאת האחוזים. בני האדם הם יצורים פגומים, לא שלמים ולא מושלמים. יש רבים שעצם ההכרה בזה גורמת להם לייאוש ולויתור על כל ניסיון לקיים איזשהו סוג של מוסר. ויש כאלו שמתוך ההכרה הזאת ממשיכים לנסות ולנסות. האנשים האלו הם שיאה של האנושיות בעיני, וגינתר גראס הוא אחד מהם. לא למרות הגילוי, אלא דווקא בגללו.