במהלך המונדיאל טורחים הפרשנים ושאר המלהגים לפרט בפנינו כל הזמן את הסטטיסטיקות. גרמניה אף פעם לא מפסידה בפנדלים אבל אף פעם לא מנצחת את איטליה במונדיאל ומצד שני מעולם לא הפסידה בדורטמונד. למשל. אני תוהה למה לא עושים את אותו הדבר בתחום המדיני-ביטחוני. חיסול מעולם לא הביא לרגיעה, למשל, בעיקר כשהתלווה אליו רצח של חפים מפשע. חיסול או פעולות דומות מעולם גם לא הביאו להפחתה בירי קסאמים. במרבית המקרים, חיסול או פעולה צבאית כגון הנוכחית הביאו להסלמה – לניסיונות רבים יותר לפיגוע, ולירי קסאמים רב יותר או רחוק יותר. למשל, הביטו נא בהשתלשלות האירועים האחרונה, שנתחיל אותה מהקסאמים על שדרות:

קסאמים על שדרות > חיסולים (+ רצח חפים מפשע) > חטיפת חייל > כניסה לעזה > קסאמים על אשקלון.

מי אמר מעגל קסמים ולא קיבל?

ומה הלאה? כיבוש השטחים והפלת ממשלת חמאס > קסאמים על תל אביב > פצצת אטום על עזה ושלום נצחי על ישראל (חוץ מהמסכנים שישרדו בישראל, ויסבלו ממחלת קרינה והשמדה מוחלטת של כל החקלאות וסביבת המחיה באזור וכדומה)? או שבכל פעם כן מסתכלים על הסטטיסטיקות, אבל אומרים "אולי הפעם"? (נשמע מוכר? לא פלא. היה לפני לא יותר מדי זמן מבצע צבאי שכונה בשם הזה). לא עדיפות פעולות שיש להן סיכוי סטטיסטי סביר יותר לצמצם את מידת הנזק, כמו למשל משא ומתן? ומכיוון שיש עדיין יש דבר כזה בעולם, פלסטינים, אז הקשקוש של "אין עם מי לדבר" הוא פיקציה. כל זמן שקיים צד שני, יש עם מי לדבר. נקודה.

עדיפות? טוב, כמובן, תלוי מה המטרה. 

אבל אנחנו מוכנים שמפגרים ימשיכו לשחק לנו בחיים על סמך "שיקולים" שמבוססים ומעוגנים באוזלת יד, טיפשות תהומית, אגו אישי (ותשכחו מזיקפה לאומית. זה רק אישי שלהם. אנחנו סתם חבורת הפראיירים שמעמידים פנים שמשהו מה"כבוד" הזה מגיע גם אלינו, למרות שמעולם לא נמצא לעניין הזה שום ביטוי מעשי) ושחיתות. העיקר שירביצו לכמה ערבים בדרך. כן כן.

***

נועם שליט, אביו של החייל החטוף, ממשיך להצדיק את מעמדו בעיני כאחד מהאנשים האחרונים שנשמעים כאן שעוד ראויים להיקרא "בני אדם" (Mensch). היום הוא קרא לממשלה לנהל מו"מ עם חוטפיו של גלעד, אפילו אם המחיר עבור החזרתו בשלום יהיה שחרור אסירים. בנוסף, נאמר ב-ynet, "לאחר 11 ימים של חוסר ודאות, הוא אינו מבין מדוע משא ומתן כזה עדיין אינו מתנהל, ומקווה שמו"מ כזה בכל זאת מתנהל בערוץ חשאי ללא ידיעת המשפחה".

נועם, אני בטוחה שאתה מבין. אני בטוחה שאתה מבין טוב מאוד שאין שום קשר בין המבצע בעזה לבין תפילותיך לחזרתו של בנך בשלום. אני בטוחה שאתה מבין שרוכבים על גבך כדי לעשות אלוהים יודע מה (ולא נראה לי שהם בעצמם יודעים מה). אבל זה שמבינים, כמובן, לא אומר שצריכים לקבל.

נקווה שלמרות כל זה, יקרה בכל זאת איזשהו נס וגלעד יחזור הביתה, בריא ושלם.

פשוט בן זונה. היה פנדל, ולא היה ספק בכלל שהיה פנדל. אני ממש מתאפקת לא לשחרר אמירות גזעניות נגד מקסיקנים, וזה רק בגלל שאני אוהבת את האוכל שלהם. אפילו בחירות הם לא יודעים לעשות כמו שצריך.

ומצד שני, זה בכל זאת רק משחק. אז קלוזה אהובי, להמן, שוויינשטייגר, לאם, נו, טוב, גם באלאק (למרות היום), וכל שאר המדהימים, ומעל הכל, כמובן, יורגן קלינסמן – הייתי גאה להיות אוהדת, הפעם יותר מתמיד. תודה. ונתראה בגמר 2010…

מאחר ושכחתי אותו שלא בצדק, אז אני אוסיף אותו בשורה נפרדת – פודולובסקי, תודה גם לך.

לא, לא בעזה, ולא בעולם, לרוע המזל. רק אצלי. החודש הראשון לפעילות הבלוג היה חודש שחרור לחצים, ולכן הצטברה כאן כמות פוסטים שהפתיעה אפילו אותי. עכשיו אני מרגישה קצת יותר משוחררת, וגם צריכה להתחיל לחזור לפעילות בתחומים אחרים, לנוכח שחרורה הפוטנציאלי של התקיעה המעיקה, אז ככל הנראה כמות העדכונים תפחת באופן משמעותי.

אבל אני לא אשאיר את שלושת קוראי היקרים בלי כלום, ולכן אפתח את יולי בקטע של סורן קירקגור, הפילוסוף הדני שלמרות שמתרגמים את שמו "סרן", הוא אינו נושא דרגה בשום צבא, ולמרות שהוא לא קשור באופן ישיר לתחומי עיסוקי הפילוסופיים, הוא חביב עלי מאוד (והוא גם הפילוסוף היחיד שהייתי שוקלת לעשות (כפנטזיה, כמובן. אני לא נקרופילית), אם להודות על האמת).  הקטע נקרא "מחזור הזריעה":

"בני אדם מנוסים סבורים כי יציאה מנקודת הנחה יסודית הינה הגיונית ביותר; אני נכנע להם, ויוצא מנקודת ההנחה שכל בני האדם משעממים…

מאחר והשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסיה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם חוה קין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל "וראשו בשמים". רעיון כזה משעמם כמו גובהו של המגדל, והינו הצגה נוראה לכך, איך יד השעמום היא על העליונה. ואז הם התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים. ומהן התוצאות של אותו שעמום – האנושות נפלה מגובה רב, בתחילה בגלל חוה, ולאחר מכן בגלל מגדל בבל…" (מתוך "או-או").

וכדי לתת סיום אופטימי יותר, שמרתי עוד ציטוט שלו, שאומר: "כותב שורות אלו אין בו מאומה מן הפילוסוף, הוא לא תפס את השיטה, אינו יודע אם אמנם היא קיימת, אם היא מתגשמת. גם כך, די בשכלו הרפה כדי לדעת מה עשירה היא המחשבה השוכנת בראשי כולם". (מתוך "חיל ורעדה").

I second that.

היום הגעתי למסקנה סופית ומוחלטת שאני סובלת משחיקה. וגם תקפה אותי תשוקה עזה לצאת לפנסיה. בעיקרון יש לי עוד בערך 35 שנים. זו טבלת יאוש קצת גדולה מדי. וזה גם כל כך לא הגיוני.

לנוכח המשבר הנוראי בקרנות הפנסיה, והעובדה שאנשים ממילא מעדיפים לעבוד גם בפנסיה, האם זה לא הרבה יותר סביר שאני אצא עכשיו לפנסיה לאיזה 15 שנים, ובעצם אלווה על חשבון החיסכון לפנסיה, וכשאהיה זקנה בלה וממילא לא ארצה להסתובב יותר מדי ברחוב (מה כבר נשאר לנשים מעל גיל חמישים שמתנגדות עקרונית לניתוחים פלסטיים?), אז אתחיל לעבוד ברצינות, ואולי גם אמות בעבודה, מאיזה משהו שקשור ללחץ?

תזכירו לי, מי אמר שהעבודה משחררת? (בכל זאת, בלוג שואה או לא בלוג שואה).

סוציאל דמוקרטיה הבטחת לנו. מפת דרכים מוסרית. 60% מצביעים חדשים קיבלת. חדורי אמונה בדבריך ובך. לא לקח לך שלושה ימים להשתין עלינו בקשת. עוד כמה ימים לטעון שהשגת את כל מה שרצית במו"מ הקואליציוני. עוד כמה שבועות כדי "לגלות" ששום דבר מזה לא נכנס לתקציב או לחוק ההסדרים. עוד קצת זמן כדי שכל מי שהבאת שימלא את התשדירים (וישיג מכתבי תמיכה מחתני פרס נובל בכלכלה) יגלה ששיקרת לו בפרצוף (ולא, לא בעניין הג'ובים) ויתחיל להתארגן נגדך (פעם ראשונה שזה מוצדק). ועכשיו, כל הכבוד לך, הצלחת גם לעשות את זה. העיקר שאתה מתנצל, חתיכת שקרן שכמוך. בכוח ניסית להפוך אותי (ואת שאר 60 האחוזים) לצינית? בינתיים, לפחות בהקשר הזה, הצלחת לא רע.

(ואני רוצה להתנצל בפני כל מי שטחנתי לו את המוח לפני הבחירות בכל הקשור לסוציאל דמוקרטיה וכו' ושכנעתי אותו להצביע לחולירה. נפלתי בפח. היה עדיף להכניס לכנסת את מפלגת "הציונות החדשה". טוב, נו, אולי בפעם הבאה).

כחצי שעה לפני בעיטת הפתיחה, אני רוצה להקדיש פוסט לאהובי אוליבר קאן, שלמרות שלא יעמוד היום בשער, תמיד אשמור לו פינה חמה בליבי.

(כן, אני אוהדת גרמניה ובחורה של שוערים. אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, זה ממש לא מזיז לי).

אחרי שקראתי את הידיעה הבאה, נתקפתי בהתלבטות קשה. האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את "מיאו מיקס", שזה בסך הכל מזון טעים (לא מניסיוני האישי) במחיר סביר, שמסייע לי גם לשמור על שתי הפרינססות שלי רגועות (כמובן, לא לבד, אלא ביחד עם אוסף רב של חטיפים ופינוקים למיניהם), וגם להאכיל את חתולי החצר?

[תוספת מאוחרת: עברנו לפריסקיז. בינתיים התגובות חיוביות ביותר].

מצד אחד, מה זה החרטא הזאת, לשים הרבה חתולים בבית אחד ולהשפיל אותם בפומבי (ושלא כמו בתוכניות ריאליטי אחרות, קשה לומר שהמתחרים הכניסו את עצמם לעניין מרצונם החופשי). ומצד שני, הם מבטיחים למצוא בית חם לכל המתחרים, ולהעניק לזוכים "תואר ניהולי בכיר" בחברה (בטח הטועם הראשי או משהו כזה…).

ובן זוגי היקר מוסיף שבעיניו, העניין מהווה השחתה של אחת מהפינות האחרונות של החיים החופשיים ביקום שאנו חיים בו, והוא מכתיב – "זאת מכיוון שהחתול, בניגוד לאדם לא לוקה בדפוס החשיבה המעוות שלפיו כדי שיהיה לו נעים וטוב הוא צריך לעשות דברים שהוא מאוד מאוד לא נהנה מהם. אצל החתול זה הרבה יותר פשוט. כדי להנות, הוא צריך לעשות דברים שהוא נהנה מהם. אם כן, לרתום חתול לתחרות מטופשת זה בערך כמו לשים לו ילקוט על הגב ולשלוח אותו לבית הספר".

ואני מוסיפה בעוד דברים בשם אומרם (דאגלס אדאמס, כמובן):

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on – whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man – for precisely the same reasons.

ונקנח בתמונה של טיגריס גמדי.