נתחיל באפולוגטיקה: אני, כאישה, הייתי רוצה מאוד לחשוב שכל הנשים טהורות וזכות, ושאין שום סיכוי שאישה תנצל לרעה את המצב העגום הקיים בחברה הפטריאכלית כדי לפגוע במישהו, או גרוע מזה – בבנות מינה שבאמת עוברות דברים קשים. אבל אני, כאדם ביקורתי וספקני, מתקשה להאמין שזה המצב. נשים הן גם בני אדם. למעשה, הן בערך חצי מבני האדם הקיימים, ומבחינה סטטיסטית גרידא, לא סביר שכל המסה הגדולה הזאת של בני אדם מורכבת אך ורק ממלאכיות או מקורבנות.
ישנם מקומות רבים בעולם שבו אנחנו חיים היום שבהם המצב האנושי הוא מתחת לכל ביקורת, וכמעט תמיד הנפגעות העיקריות מכך הן הנשים. ישנם מקומות רבים שבהם הנשים נחשבות לחפץ, מכונה לייצור ילדים וטיפול בבית, שבהם נשים מדוכאות ברמות קיצוניות, חסרות כל יכולת לרכוש השכלה, להתפתח, להשפיע על גורלן באמצעות הצבעה בבחירות, למשל, או אפילו לצאת מהבית ללא ליווי גבר.
ישנם מקומות בעולם שבהם נפוצים מנהגים כמו הטרדות מיניות בלתי פוסקות במקום העבודה (שהוא בדרך כלל סוג של sweatshop, עבדות), אונס המוני ויומיומי, מילת נשים וזוועות נוספות שמבוצעות כלפי נשים. ישנם גם מקומות בעולם שבגלל שחיתות ואטימות קשה מצד הממשלים המקומיים ומצד המערב נשים נאלצות לצפות בילדיהן הרכים מתים מצמא ומתת תזונה (בעיני, ואני מניחה שגם בעיניהן, זה גרוע מכל דבר אחר). העולם הוא עולם מסריח עבור נשים רבות מדי, עבור אנשים רבים מדי. מי שרוצה להמשיך ולהעמיק בנושא יכול להיכנס לאתר האו"ם המוקדש לכך.
***
וכאן, כאן יש לנו את הפריבילגיה לעסוק באופן אינטנסיבי בהטרדות מיניות. לא שיש בזה משהו רע. אני חושבת שזה נהדר שאנחנו עוסקים בשינוי של הדברים האלו, שהם גרועים מאוד, ולא בתינוקות שמתים מצמא או במילת נשים. זה דבר אופטימי, שמראה עד כמה התקדמנו ועד כמה עוד יש לנו לאן להתקדם. אבל משהו בהקשר הזה מטריד אותי מאוד. כמו בכל מטוטלת, גם כאן יש את הקיצוניות הנשית, שמחוזקת עוד יותר בעידן הפוליטיקל קורקטנס (שבמקרים רבים מדי זה רק שם אחר לצביעות).
באופן ספציפי, כפרוסית ידועה, אני מוטרדת מאוד מאפקטים של בומרנג ומנושא הנתונים הסטטיסטיים. עד כמה שהייתי רוצה להאמין, זה פשוט לא נראה לי סביר, הנתונים האלו שזורקים עלי כל פעם בדיונים בנושא, כמו: כל אישה עוברת הטרדה מינית, 1 מ-3 או מ-4 נאנסת, 2% תלונות כוזבות (על הטרדה) וכו'. זה פשוט לא נראה לי סביר, לא סטטיסטית ולא מבחינת ניסיוני האישי בעולם. בקיצור, יצאתי לעשות חקירת "עיתונות כורסא" בסיסית, ומצאתי כמה דברים מאוד לא נעימים.
קודם כל, קשה מדי למצוא נתונים. קשה באופן בלתי סביר. אבל מצאתי כמה דברים מעניינים ממקורות שנראים לי סבירים במידת המהימנות שלהם, שכדאי לתת גם עליהם את הדעת. במקום אחד מצאתי נתונים, שאולי כדאי לבדוק אותם עוד קצת, אבל הם די מפחידים, לגבי האשמות כוזבות באונס. לא בהטרדה מינית – באונס. אחד מהנתונים אומר שסקירה שנתית שמבצע ה-FBI של 1,600 רשויות לאכיפת החוק מצא כי 8% מההאשמות באונס הן בלתי מבוססות לחלוטין (כלומר, ב-8% הצליחו להוכיח שההאשמה היא כוזבת), וזה פי 2 משיעור ההאשמות הכוזבות בכל עבירה ופשע אחרים.
בנוסף, וגרוע מזה, לאחר שהתחילו להשתמש בבדיקות DNA גילו שבשליש מהמקרים היתה חוסר התאמה (כמובן, שזה לא אומר שלא בוצע אונס, אבל זה כן אומר שהאדם שישב בכלא הוא חף מפשע. בעיני זה מפחיד). ועוד יותר גרוע מזה: מחקר קפדני יותר שבוצע בנושא, בהובלת צ'רלס פי מקדואל, מצא כי מ-300 דיווחי אונס ברורים, 27% נמצאו כוזבים (וכאן, הקריטריונים לכזב היו הודאה של הקורבן בשקר, שקר בפוליגרף ודברים דומים).
ובמאמר נוסף שמצאתי בפוקסניוז אומרת הכותבת כי ממחקר של משרד המשפטים האמריקני שאומת על ידי מקורות נוספים עולה כי שיעור ההאשמות הכוזבות באונס עומד על בין 25% ל-26%. לעניות דעתי, גם שני אחוז זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת, אבל אם זה אכן רבע, אז ההתייחסות הפמיניסטית לכך היא מזמן overdue.
***
אני חושבת שכדי לקדם את המטרה שלנו כנשים, אנחנו צריכות להיאבק באותה תקיפות גם בנושא התלונות הכוזבות – גם נגד הגיס החמישי שבתוכנו, שפוגע בנו פגיעה קשה (מספיק לראות מה שיעור לא גבוה של תלונות כוזבות נתן בידי תעשיית הביטוח רבת העוצמה והכסף בארץ, שמתייחסת באופן גורף לכל אדם כשקרן פוטנציאלי ומעבירה רבים גיהנום סתם).
אנחנו חייבות גם להיאבק בטענות שמשמיעות כל מיני מתלהמות, שלנשים אין שום אינטרס לשקר בנושא (אני יכולה לחשוב לפחות על 10 סיבות לשקר בנושא, ואני בטוחה שיש יותר). ההצגה העצמית הזאת היא כל כך לא רצינית, כל כך לא ראויה ליחס רציני, וכל כך לא תורמת לשינוי הנורמות, אלא דווקא לחיזוקן. מאחר ומה שאנחנו מנסות לעשות זה לא "preaching to the choir", אלא לשנות משהו אצל הבלתי משוכנעים.
כן, זה הופך את המאבק למורכב יותר, אבל מי אמר שזה הולך להיות קל? נשים (ואנשים בכלל) עברו דברים קשים עד שמושג הזכות של האדם על גופו הפך למשהו מובן מאליו (וזה לא היה ככה לפני מאות ספורות בלבד), עד שקיבלו את זכות הבחירה או את הזכות לרכוש מקצוע. כל שלב מלווה בקשיים ובמאבקים ובמחיר, כל שלב מלווה בצורך חיוני בחוסן נפשי, בכוח אנושי אמיתי. אנחנו יכולים להיות סקנדינביה, אני באמת מאמינה בכך, אבל זה לא יקרה באמצעות התבכיינות, הסתרה ושקרים.
[ומשהו קטן לג'ק ניוקום ודומיו, אם חס וחלילה יגיעו לכאן – רק שתדע שאני חושבת שאתה פנאט קיצוני ואידיוט, והניסיון שלך לדחוף את העניין עם הנאציזם הוא אחד הדברים היותר חסרי כל שחר ואוויליים ששמעתי כבר זמן רב. באותה מידה שאי אפשר לטעון שכל הנשים צדיקות, גם אי אפשר לטעון שכולן משקרות. אלו הם שני צדדים של אותה מטבע בדיוק].