ירח הדבש של מחאת האוהלים עומד להסתיים בקרוב, ובימים הקרובים יוכרע גורלה. את מה שקרה עד כה כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. מחאה פורצת סביב עניין ספציפי כזה או אחר שבו "הגיעו מים עד נפש". התומכים נלהבים, ומדברים גבוהה גבוהה על להזיז הרים ממקומם ולשנות את העולם, אך לא יורדים לפרטים. פוליטיקאים מנסים להצטרף, פוליטיקאים מביעים זלזול, פוליטיקאים מגנים. התקשורת מחבקת, כמוצאת שלל רב. הסקפטיים מתלוננים ומנבאים שחורות. יש אנשים שמנסים לקחת את המחאה למקום אחד. יש כאלו שמנסים לקחת אותה למקום אחר. Been there, done that.
אבל אז מגיע רגע האמת. מתחילים הוויכוחים האמיתיים, ומוכרע הכיוון שייקח את המחאה הזאת למקום אחר, שבאמת ישנה משהו, או כפי שקורה לרוב כאן – יוביל אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. וזה מתחיל בשאלה. מה אתם רוצים, בעצם?
בהקשר הזה, אני רוצה לזרוק את שני הסנט שלי, ובתוך כך גם לתת איזושהי תשובה בוויכוח בנושא השימוש במילה "שמאל".
תחילה, יש להיפטר מהניסיון להתכסות בכסות "א-פוליטית", ולעבור לדבר בשפה אחרת, ממספר סיבות עקרוניות וקריטיות. הראשונה היא טרמפיסטים. לא יתכן שאנשים שתומכים ומקדמים במרץ את המדיניות הכלכלית-חברתית-פוליטית שהביאה אותנו עד הלום ינסו להציג את עצמם כחלק מהמאבק הזה. בתוך הכללת היתר מסתתרים זרעי החורבן. צריך להרחיב עד כמה שניתן, אבל לא מעבר לזה.
צריך לקבוע למאבק גבולות ברורים. אלו הם גבולות האלטרנטיבה. והאלטרנטיבה היא דמוקרטיה כמערכת ערכית הומניסטית, וכלכלה שמשרתת אותה – ולא דמוקרטיה כמכשיר פונקציונלי לביטוי של עריצות הרוב וכלכלה שמנהלת אותה. ל"אם תרצו", למשל, אין מה לחפש במאבק הזה. הם חזרו חזור ושוב על אמונתם העזה בתפיסה השנייה, כולל בעיתון "הארץ" של אתמול. ההצטרפות שלהם תורמת להם מבחינה יח"צנית, ודומה מאוד לניסיונם הצבוע להציג את עצמם כתנועת מרכז או כבעלי איזשהו קשר לחזונו של הרצל. למאבק הזה היא רק מזיקה.
סיבה נוספת לברוח מהמושג "א-פוליטי" כמו מאש היא שזה בדיוק המקום שבו הפוליטיקאים, היח"צנים והאינטרסנטים רוצים שנישאר. מהמקום הזה של ה"א-פוליטיות" אנחנו לא מהווים שום איום על מי שיצר, מתחזק ומחריף את המצב. "א-פוליטיות" היא מקום של ילדים נאיביים, שלא רוצים ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה של החיים במדינה דמוקרטית, שלא רוצים באמת לעשות, שמצפים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. שרק מוחים. שלא יודעים מה הם רוצים. שאפשר למכור להם לוקשים בסיטונות.