הפוסט הזה מוקדש לאיתי, בניסיון לעשות קצת סדר בוויכוח מתמשך בינינו, וכסוג של הבהרת עמדות (מצידי) לגבי המשך הדיונים בעניין (הפיזיים והווירטואליים). הדיונים האלו מתקיימים בעיקר בתגובות, אצל שוקי (לאחרונה כאן), בבלוג הקודם שלי (כמו למשל כאן) ולגבי כל הקונספט של "עבודה שחורה". זהירות – יצא לי ארוך…
כמובן, שהדיון הזה פתוח בפני כל מי שרוצה להשתתף בו.
נדמה לי שאנחנו מסכימים על כמה הנחות בסיסיות. באופן כללי ביותר, אנחנו מסכימים שהמצב חרא, ושצריך לשנות את המצב החרא. אני חושבת שאנחנו גם מסכימים שבאופן כללי, הממסד רקוב. המערכת הפרלמנטרית רקובה, הרשות המבצעת רקובה, הרשות השופטת רקובה, והריקבון חלחל לכל פינה.
נדמה לי גם שאתה, אני ושאר משתתפי "עבודה שחורה" מסכימים גם על האידיאולוגיה המנחה, שהיא בסופו של דבר מה שהביא להתכנסות הזאת שלנו, והיא ה"סוציאל-דמוקרטיה", או אם לדבר קצת בפאתוס – "הדרך השלישית", ה"טוב שבכל העולמות האפשריים", השילוב האופטימלי התפור לפי מידותיה של ישראל בין קפיטליזם לסוציאליזם.
המחלוקות העיקריות בינינו, או השאלות שטרם הצלחנו להגיע בהן לעמק השווה, הן, למיטב הבנתי:
* האם צריך לפעול דרך המערכת הממוסדת הפרלמנטרית הקיימת, כלומר, במקרה שלנו – מפלגת העבודה, או לזנוח אותה לאנחות, וללכת בדרך אחרת, חוץ פרלמנטרית?
* האם יש מקום ל"גם וגם" – איש איש ודרכו המועדפת – כמה פעילויות במקביל?
* מה המטרה הסופית, או אפילו הזמנית, של כל ההתארגנות הזאת?
אתה טוען (שוב, למיטב הבנתי) כי צריך:
* להתפקד בהמונים למפלגות הקיימות, כדי לסלק מהן את המושחתים ביותר ולקדם את הסבירים. המחיר הוא סטנדרטים יותר נמוכים, אך היתרון הוא התנסות חשובה בחוקי המשחק.
* ליצור תנועה אזרחית משפיעה ( עבודה שמאלה, סטנדרטים גבוהים, חשיפת ערוות המערכת כולה).
* במקום להתווכח על אסטרטגיה, הדברים יתנהלו במקביל ובתמיכה הדדית.
בדבריך מופיעות גם ההנחות הבאות:
* 20 איש מספיקים כדי להוביל מסע ציבורי לשינוי מבפנים.
* קולות חדים, ברורים ומאוחדים הם בדרך כלל קולות שטובים בלתבוע דברים אך לא בלהשפיע.
* יש יתרונות בעמימות, ובשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים.
* עשייה אזרחית חייבת להיות מגובה במלקחיים המאיימות להיסגר סביב הביצים של הפוליטיקאים, אחרת הזעקות וההתרעות הן חסרות השפעה.
הדרך המועדפת עליך היא התפקדות למפלגה קיימת, דהיינו – מפלגת העבודה. וניסיון לשינוי מבפנים. מכאן יוצא שאתה גם מניח שעדיין קיימים בגוף הפרלמנטרי הזה "אנשים סבירים".
זו כבר ראשית המחלוקת בינינו. סיפור ליברמן הוכיח לי סופית שאין במפלגה הזאת דבר כזה, "אנשים סבירים". הסיפורים סביב ההצבעות, ההתפקדויות וההתנהלויות הכספיות של בכירי המפלגה הזאת מוכיחים לי סופית שאין כל דרך שתוכל באמצעות 20 איש, וגם לא באמצעות 2,000 איש, לעשות במפלגה הזאת שינוי אמיתי. בטח שלא בכללים.
כשהגזבר אומר דברים שלא מוצאים חן בעיניהם, הם פועלים להדחתו. והוא כבר 200 שנה שם, לא מאתמול. כשנראה להם שעדיפה להם הצבעה גלויה, הם משנים את החוקים. אותו דבר גם לגבי הניסיונות לבצע שינויים בתאריכי הפריימריס או בתאריכי ההתפקדות.
זה משחק שאין לך שליטה עליו, ואתה עלול – למעשה, צפוי (אם אנחנו אנשים רציונליים שמסתכלים למציאות בלבן של העיניים) – לגלות עוד שנה שבזבזת את האנרגיות החיוביות שלך לריק. ואני חושבת ששנינו יכולים להעריך מה יהיה המחיר של בזבוז כזה ברמה האישית.
***
לגבי העמימות, הפשרות והצנזורה העצמית, אני אסתכן בלחזור על עצמי ואצטט את מה שכתבתי בתגובה אצל שוקי, כי זה דבר מאוד קריטי בעיני:
עוד דבר שמאוד מטריד אותי בדבריך היא האמירה שלך לגבי הדיון בין הצודקים והטהורים לבין "אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים". אנחנו מתפשרים על איכות חיינו וזכויותינו במדינה הזאת כבר יותר מדי שנים, ומצנזרים את עצמנו ברמה שסירסה את החברה הזאת עד לייאוש עמוק. אל תערב בין צדק לבין טוהר. טוהר זה שטויות, משהו צבוע שלא קיים במציאות. צדק זה כבר משהו אחר. ולכל פשרה חייב להיות קו אדום, שאם עברת אותו, התפשרת את עצמך למוות.
***
עוד דבר שיש לנו מחלוקת די עמוקה לגביו הוא ה"פואנטה" של כל זה. לי נראה שהדבר המרכזי שלפחות עבורו חשבתי שהתכנסנו – העובדה שנבחרנו חתמו איתנו על חוזה והתנערו ממנו במהירות רבה מהרגיל אפילו בישראל – העובדה שהם, פליין אנד סימפל, שיקרו לנו בפרצוף, קיבלו את הקול שלנו על סמך מצג שווא, ומאז שקיבלו את 19 המנדטים שלנו, פועלים אך ורק בכיוון המנוגד לכל מה שהצבענו עבורו.
הפואנטה בעיני היא לא לדחוף הצעת חוק כזו או אחרת. הצעות חוק, חוקים, יש כאן בשפע. זו המשמעות של מערכת פרלמנטרית שלא מתפקדת – חוקים פופוליסטים בשפע, אכיפה – זירו. נאדה, גורנישט. חוק שכר מינימום הקיים, לא ה-1,000 דולר ולא התוספת המגוחכת שקיבלה העבודה במו"מ הפרלמנטרי, מופר על ידי אחוז מפחיד של חברות. יש חוקי עבודה? אז יש. היתה הורדה במע"מ? אז היתה. יש פיקוח על בנקים? אז יש. חוק להגנת הצרכן? יופי. ואתה רוצה לומר לי שעוד הצעת חוק שמגישים שלי יחימוביץ' או רוחמה אברהם או רונית תירוש או משה שרוני, שעוברת בקריאה טרומית, ונשלחת מיידית לדסקים של כל מערכות העיתונים המובילים, זה מה שיעשה את השינוי?
השאלות שאני רוצה לקבל עליהן תשובה יותר מפורטת ממך בהקשר הזה הן:
איפה בכל הדברים שאתה אומר אתה מציע לקדם את הדבר הבסיסי ביותר – תווית מחיר שמוצמדת לאי עשייה – אי עשייה פרלמנטרית (נוכחות בוועדות וכו') או בעיטה בהבטחות לבוחר? ולמה בדיוק הפעולה הפנים מפלגתית תשפיע יותר מאשר הפעולה במישור הכלל דמוקרטי, כלומר – לא קיימת את מה שהבטחת, בבחירות הבאות תיעלם? מה הופך את מפלגת העבודה למשהו שיש לו חשיבות כשלעצמו? והחשוב ביותר, משהו שלא ענית לי עליו קודם – האם היינו מנהלים את הדיון הזה אם פרס היה נבחר בשנה שעברה לראשות העבודה?
***
אתה אומר ש"אין די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. צריך גם כוח ממשי, וכרגע עוד אין לנו כוח". ממה שאני רואה בעולם, יש הרבה די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. זעקות כאלו, חשיפות ערווה כאלו, הן כוח משמעותי שמוציא עשרות ומאות אלפי בני אדם לרחובות כדי לתבוע את המגיע להם ולהשיג הישגים. והם משיגים הישגים. בזכות "קול חד, חזק, מאוחד ומשפיע". נדמה לי שאם מוציאים את הראש רגע מהביצה הלוקלית, שאינה חזות הכל, רואים שהאדישות של הציבור הישראלי אינה תופעה נורמלית בעולם, אלא דווקא חריגה.
***
לעניות דעתי, הסיבה שמפלגת העבודה נשארה בממשלה עם ליברמן היא בהחלט כי יושבים בכנסת 19 חארות חסרי עמוד שדרה. לובי או לא לובי. אני חשה שאתה משלה את עצמך כאן, ומוכר לעצמך רציונליזציות, גם לגבי השחיתות. אני משוכנעת שאפשר היה להתנהל אחרת, ועדיין להישאר בממשלה. כנ"ל לגבי משרד הביטחון ומשרד האוצר.
אכן, הגיע הזמן שתומכי הסוציאל-דמוקרטיה והמינהל התקין יהיו אלה שמחזיקים את חברי הכנסת בביצים. אני לא יכולה להסכים יותר. איפה התומכים האלו, חוץ מאיתנו, כמובן? אם נעשה הפגנה ונקרא להם לדגל, כמה יגיעו?
***
כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם הם יפים וטובים. אבל לדעתי, הם לא נוגעים בפואנטה האמיתית. אם אתה זוכר, פעם, מזמן, דיברנו בתגובות אצלי לגבי מכתב שכתבתי לעמיר פרץ בתחילת המלחמה ולא רציתי לשלוח אותו. שאלת אותי אז מה אני רוצה שיעשו המילים שאני יורה, ואמרתי לך:
"הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים. הרעיון של המכתבים הוא נהדר בסך הכל, ובהחלט יכול לסייע (אמנסטי השתמשו בקמפיינים של מכתבים, למשל, למאבק בכל מיני דברים חשוכים אפילו יותר מפרץ), אבל אני לא יכולה לראות איך אפשר להשתמש בדבר כזה מבלי שהוא מבוסס על לפחות מינימום של מעורבות פעילה של מספר גדול של בני אדם".
זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.
"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים".
זה המפתח בעיני – לאחוז בהמונים. איך עושים את זה? על זה צריך לדבר.
(נדמה לי שרציתי לסדר, ויצאתי מבלגנת. ומאריכה יתר על המידה, אבל הבטחות צריך לקיים…)