הובא לידיעתי האימייל המופלא הבא, מבית היוצר של שלום עכשיו.

"בימים אלה, בהם "מות השמאל" הוא ביטוי שגור בפי אישי ציבור, עיתונאים ושאר מעצבי דעת קהל, אנו מנסים להעיר את המחנה. אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כמי שמנהלת בלוג, בכל תחום שהוא, את בוודאי מודעת לכך שיש לך "קהל" אליו את יכולה להעביר מסרים מסוגים שונים. יש לך במה שיכולה להשפיע. אני קוראת לך לקחת חלק במהלך החשוב של הנעת הציבור הישראלי לפעולה, ולגייס את הבמה שלך לשם העלאת נושאים חשובים לסדר היום הציבורי.

ביום XX נצא לסיור בלוגרים בעולם האבסורד. נסייר בהתנחלויות, מאחזים וגדר ההפרדה באזור ירושלים (וכו') (סוף אימייל).

אני מוצאת את הטקסט הזה די מדהים. ראשית, מדהים אותי ששלום עכשיו מרימים את ראשם המכוער ומנסים לטעון שהם השמאל ומתפקידם להניע את הציבור הישראלי. את הזכות להוביל את מחנה השלום הם איבדו באותו רגע שהם אמרו, כן, שלום עכשיו, אבל רגע לפני זה בואו נרצח כמה מאות פלסטינים. למעשה, עוד לפני כן, אבל שם באופן סופי. הפחדנות והעליבות שלהם בזמן המלחמה בעזה רוקנה אותם מכל תוכן רלוונטי וכל אמינות. נכון, חזרתם האינסופית של ביבי, ברק וכל שאר הזבלונים אכן מעידה על זה שהציבור עדיין מעדיף את אלו שהיו פעם אוכל, אבל בכל זאת, זה קצת מוגזם.

דבר שני, מדהים אותי שכמעט בכל פעם כשאני שומעת משהו שנפתח ב"בואו נעיר את השמאל" הוא נגמר בסיור מודרך בהתנחלויות. היש דבר יותר סטריאוטיפי ויותר תואם את מטרותיהם של אלו ששמחים על זה ש"השמאל מת" מאשר יום כיף של "בואו נצפה בנייטיבס בסביבתם הטבעית"? (או כהגדרתם, "סיור בלוגרים בעולם האבסורד". אמא, תגידי, מותר לתת בננות למתנחלים?). כמה מנותקים, מתנשאים ודבילים אתם יכולים להיות לעזאזל? טרם הבנתם שכאן בדיוק טמון אחד הגורמים המרכזיים שפוררו את מחנה השמאל בקיומו כמחנה?

דבר שלישי, אני נדהמת מכישורי הסקת המסקנות של כותבי הטקסט הזה. "אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הם כותבים. נכון, הבעיה באמת נמצאת בזה שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה הזאת. אין ספק. היא לא נמצאת בעובדה שאין תהליך כזה, שישראלים רבים נואשו ממנו, שיותר מדי ישראלים שוכנעו בדרך הייאוש שטוענת שאין סיכוי להגיע לסיום הסכסוך הזה. לפחות לא בדורות הקרובים. מודעות היא הבעיה הכי קטנה שיש לנו. ואין ספק שהדרך לפתור את בעיית המודעות, גם אם זו היתה הבעיה היחידה, היא סיור מודרך בהתנחלויות.

ודבר רביעי, למה "קהל"? זה לא באמת קהל?

על הקלישאה החבוטה וחסרת המשמעות של "מות השמאל" יש לי הרבה מאוד מה להגיד. וגם על מה שלדעתי נדרש כדי לשקם את המחנה הזה כמחנה. ויש לי גם כוונות רבות לומר את מה שיש לי לומר. אבל זה לפעם אחרת.

**

ויש כאן עוד עניין, שהוא עניין פילוסופי מעשי די מהותי. אני חושבת שחומת ההפרדה היא אסון, גם בטווח הקצר אבל בעיקר בטווח הרחוק והיסודי ביותר. אני חושבת שההתנחלויות הן אסון. אני לא חושבת שכל המתנחלים הם גזענים פאשיסטים, אבל אני חושבת שיש ביניהם קבוצות לא קטנות ולא שקטות שאכן עונות על ההגדרה. אני חושבת שהפאשיזם של קבוצות אלו לא נותר סטטי, אלא מסלים ומפורר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. אני חושבת שצריך להיאבק בדברים האלו בכל דרך אפשרית במסגרת החוק והדמוקרטיה, כל זמן שאלו קיימים.

המחשבות האלו שלי מבוססות על ערכים שבהם אני מחזיקה. המתנחלים הללו שעליהם דיברתי מחזיקים בעולם ערכים שונה באופן מהותי. אנחנו נאבקים על המרחב הציבורי, וזה מאבק של ערכים מתנגשים, לא מאבק סמנטי על פרקטיקות שונות למימוש של אותם ערכים. אין שום טעם בשיחה ביני לבינם, וזה לא נותן לי שום דבר לראות אותם בסביבתם הטבעית – להיפך, זה רק מזיק.

למראה עיניים או ביקור במקום יש תחושה של משהו בלתי אמצעי, אבל זו אשליה שקרית ומסוכנת. אין בסיור בעולם האבסורד של שלום עכשיו שום דבר בלתי אמצעי, כמו שאין שום דבר בלתי אמצעי בסיורים מודרכים לחיזוק הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל באושוויץ. מחקרים כבר מצאו שאף אחד עוד לא שינה את דעתו לגבי שום דבר באמצעות אשליית הבלתי אמצעיות הזאת. העולם שבו אנחנו חיים הוא מתווך לחלוטין, ולכן המאמץ העיקרי שלדעתי ראוי להיעשות הוא לנסות עד כמה שניתן – תוך מודעות לכך שלעולם לא ניתן יהיה לעשות את זה באופן מלא – לזקק את הערכים ולסנן את האינטרסים ושאר הרעשים. המציאות המציאותית ביותר כיום היא זאת שנמצאת בתוך ראשינו ובתוך ליבנו. רוצים להעיר משהו? לשם צריך לפנות. לא להצפה, ובעיקר לא להצפה באמצעים של הלם וזעזוע. מתי זה עבד בפעם האחרונה להשגת משהו שאינו הרס וחורבן?

העשור הזה מרגיש, בשעותיו האחרונות, כמו משקולת של 10 טון שתקועה לי בגרון. נכון, אני לא משתגעת על תאריכים סימבוליים וטקסים למיניהם. ונכון, הייתי יכולה לסכם את העשור האחרון בשתי מילים: "ברוך שפטרנו". אבל דווקא בא לי לפתוח דף חדש, לנקות את השולחן, להוציא קצת קיטור.

בחודש האחרון יצאתי קצת מהמעורבות האינטנסיבית והיומיומית באירועי השעה. אני לא ממש נהנית מזה. יכול להיות שזה רק ייסורי גמילה, לא יודעת, צריך לתת לזה קצת זמן וכו'. בכל מקרה, לא יצא לי לקרוא יותר מדי סיכומי שנה/עשור. פעם הייתי כותבת כאלו, סיכומי שנה בכלכלה העולמית, ז"א, ואז הייתי קוראת את כולם. השבוע יצא לי לקרוא רק אחד, אבל זה היה מספיק. פול קרוגמן, האיש והאנדרסטייטמנט ("משהו מצחיק קרה לי הבוקר"), סיכם את העשור בטורו בניו יורק טיימס תחת הכותרת "The Big Zero".

קרוגמן אומר שהעשור הראשון של המילניום החדש, מנקודת מבט של כלכלת ארה"ב, היה עשור שבו "לא השגנו שום דבר ולא למדנו כלום". יצירת משרות – אפס צמיחה. הכנסות משקי בית – אפס צמיחה. שוק המניות – גם כן, אפס צמיחה (למעשה, מינוס. העשור התחיל כשהדאו היה מעל 11,000. אתמול הוא נסגר באזור ה-10,000).

אבל זה עוד כלום. לדברי קרוגמן, הדבר המרשים ביותר לגבי העשור האחרון היה "חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מהטעויות שלנו". עוד לא הסתיימה התפוצצותה של בועה אחת, וכבר החלו שם לנפח בועה חדשה, גדולה יותר. עוד לא התפזר מסך העשן הגדול של החברות הסולידיות וורלדקום ואנרון, וכבר נתנו כולם את מבטחם במכשירי השקעה מורכבים שאיש לא הבין מה הם כוללים, כולל רוב אלו שמכרו אותם (ומי שהבין ידע היטב, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שמדובר בסוג חדש של דורסים), ובהנחות כמו "ליהמן ברדרס לא יכול לקרוס לעולם". עוד לא נגמרה הזרמת הכספים הממשלתית, והבונוסים חזרו לזרום כמים.

מה שנכון לגבי הכלכלה האמריקנית, נכון פי כמה וכמה לגבי ישראל. ולא רק מבחינה כלכלית. העשור האחרון היה באמת כלום אחד גדול, שבו לא השגנו כלום ולא למדנו שום דבר. חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מטעויות, להפיק לקחים, להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן כסילויות שעולות ביותר מדי חיי אדם וסבל אנושי, שבר שיאים חדשים ככל שהעשור הלך והתקדם. התחלנו אותו עם הליכוד, סיימנו אותו עם הליכוד. התחלנו אותו עם פיצוץ מכוון, סיימנו אותו במבוי סתום. התחלנו אותו במשבר כלכלי, סיימנו אותו בביבים.

רק המחשבה על הדמויות הפוליטיות שנכנסו ויצאו ונכנסו שוב לחיינו בעשור האחרון גורמת לתחושת מיאוס וגועל כזו, שפלא באמת שבשלב כלשהו הפסקנו, כאומה, להתעניין בפוליטיקה, והשארנו להם את הבמה לעשות בה כחפצם – עם פחות ופחות בושה ויותר ויותר זלזול ככל שעבר הזמן והם הבינו עד כמה הציבור בישראל מיואש ואימפוטנט, עד כמה אנחנו רוצים את ההכחשה, עד כמה טפשות הלב אחזה בנו.

כוחנו הלך והידלדל, הלך ונעלם. ויתרנו על כל רעיון וכל ערך. נתנו לפגאנים להשתלט על היהדות, לציניקנים להשתלט על הציונות, ולאידיוטים להשתלט על הקופה הציבורית. נסוגנו מעוד שעל ועוד צעד של הדיון הציבורי והדמוקרטיה שבאה עימו, עד שכל מה שנשאר מהם זה בהמות שצווחות אחת על השניה, בכתב או בע"פ, וגם זה כבר בלי יותר מדי עניין, התלהבות או בודקי איות ודקדוק. נסוגנו מעצמנו, מהפרטיות שלנו, מהכיס שלנו, מעתיד ילדינו, והשארנו את כל אלו בידי אינטרסנטים צרי מוח, לב ואופקים. אנחנו פותחים את העשור השני של המילניום בשפל כל כך נוראי, כל כך עגום, שיש לא מעט אנשים שחושבים שאין ממנו תקנה.

האם הם צודקים? האם העשור הבא יהיה בכל זאת יותר טוב? איך אומר קרוגמן בסוף דבריו, Stay tuned. וצריך גם לזכור שהאמריקנים בסוף בחרו את אובמה לנשיא.

וחוץ מזה, שתהיה לכם שנה טובה.

הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.

להמשיך לקרוא ←

אפשר גם לעשות את זה לבד. את הכיבוש צריך לסיים, ללא קשר לשום דבר – אובמה או כל אדם אחר. אומרים את זה כבר מ-1968. ונמשיך לומר את זה עד שזה יהפוך למציאות.

למרות שאני חייבת לומר שהנאום היה גאוני, לגמרי גאוני. אז למי שפספס, כנסו לבית הלבן.

ממשלת האפס הנגרר והשקרן הפתולוגי, איש המונקי ביזנס במסווה של פאשיזם, והפאשיסט האמיתי שיכור הכוח, לא מכזיבה. גם אמונתם של שלושת אלו שהציבור מטומטם והציבור ישלם – כל זמן שיספקו לו את מנת ההפחדה היומית – ממשיכה לרוע המזל להוכיח את עצמה כמציאות. והמצב לא נשאר סטטי, אלא הולך ומחמיר.

מדיניות הממשלה הזאת התחילה השבוע להתבהר באופן מרשים: לצד הקיצוץ בלחם – הממשי בהצעת התקציב וחוק ההסדרים, והמופשט יותר של הגבלת אפשרות הביקורת והתחלה רעיונית של משטרת המחשבות (חוק הנכבה, איסור "שלילת קיומה של ישראל כדמוקרטית ויהודית") – הם זורקים לנו את הגדלת אפשרות השעשועים (למקרה שלא שמתם לב, לצד חוקי הגבלת הביקורת האמורים הודיעה השרה לבנת השבוע שתבטל את הצנזורה על סרטים).

ובל נשכח את תחילת ביטול עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי, באמצעות מתן אפשרות לחברי ממשלה להצביע בוועדות הכנסת (הוקפא אמנם לעת עתה, אבל עצם העלאת הרעיון כבר מעידה על הכיוון). הסתירות כאן גם די מדהימות – מצד אחד יאסרו עלי לקרוא בפומבי לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומצד שני יכולה הממשלה לפעול לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית באין מפריע וללא פיקוח ואכיפה. אכן, ימים סוערים עוברים על הציבור העייף מימים סוערים.

ובתוך כך ממשיכים לפמפם לנו גם את איומי הפגאנים על הגבעות ביו"ש, וממשיכים לנסות ולשכנע את הציבור הפתוח לשכנוע לגבי ה"סכנה האיראנית" (אלוהים אדירים, אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כאן אם היטלר המזוייף יפסיד בבחירות), בזמן שהנאצי האמיתי קים ג'ונג איל ממשיך להשתולל. ולנוכח כל זה, אף אחד לא שם לב שאיזה אחד בוים שהגיע משום מה לעמדה של חבר כנסת העלה את הרעיון הגאוני של הפרטת הביטחון – אם הוא יקבל את מבוקשו, אנחנו נאלץ לרכוש מכספינו גם את מסכות האב"כ בסכום של כמה מאות שקלים לחתיכה. איזו התלבטות מצויינת הוא מעמיד לפתחם של יותר ממיליון וחצי איש – אוכל לחודש, תרופות לשבוע, או מסכת אב"כ. קשה.

הדרישות המוסריות שמוצבות לפתחו של הפרט כאן הן מטורפות היום. בלתי אפשריות. כל יום עולה לתודעה עניין אחר שיש להתנגד לו, ועכשיו מתחיל להיות להתנגדות הזאת מחיר. כשציון יום הנכבה על ידי 15 איש מול הכניסה לאוניברסיטת תל-אביב זוכה לשתי ניידות ויחידת ימ"מ, וכשהפעלת תנועה פמיניסטית שמתנגדת למיליטריזציה של החברה זוכה להחרמת מחשבים ומעצר – זה כבר לא עניין של מה בכך.

המאבק האמיתי מתחיל, והוא רק יהפוך לגרוע יותר עם הזמן. אין כאן הרי שום דבר חדש. זה שוב מקרה קלאסי של מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. ובהקשר הזה אני חייבת להפנות כל קורא שחש איזשהו סוג של הזדהות עם הדברים, וגם כאלו שלא, לקרוא את ספרו של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני". הוא לא זז לי מהתיק בימים טרופים אלו. אני קוראת אותו, וליבי נחמץ. ולצורך ההדגמה, אצטט לכם כאן את פסקאות הפתיחה של הספר.

"העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.

זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר – אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל – שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.

האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף על פי כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או – אם תרצו – נאלץ להעביר אותו למישור אחר".

(סיפור של גרמני, 1914-1933, סבסטיאן הפנר, חרגול הוצאה לאור, 2002).

לקריאה נוספת:

הבלוג של נמרוד אבישר

הבלוג של אייל גרוס

הבלוג של יהונתן קלינגר

ואתם מוזמנים להוסיף לינקים נוספים בתגובות.