פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.
הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".
