כשהתותחים רועמים…

ממשלת האפס הנגרר והשקרן הפתולוגי, איש המונקי ביזנס במסווה של פאשיזם, והפאשיסט האמיתי שיכור הכוח, לא מכזיבה. גם אמונתם של שלושת אלו שהציבור מטומטם והציבור ישלם – כל זמן שיספקו לו את מנת ההפחדה היומית – ממשיכה לרוע המזל להוכיח את עצמה כמציאות. והמצב לא נשאר סטטי, אלא הולך ומחמיר.

מדיניות הממשלה הזאת התחילה השבוע להתבהר באופן מרשים: לצד הקיצוץ בלחם הממשי בהצעת התקציב וחוק ההסדרים, והמופשט יותר של הגבלת אפשרות הביקורת והתחלה רעיונית של משטרת המחשבות (חוק הנכבה, איסור "שלילת קיומה של ישראל כדמוקרטית ויהודית") – הם זורקים לנו את הגדלת אפשרות השעשועים (למקרה שלא שמתם לב, לצד חוקי הגבלת הביקורת האמורים הודיעה השרה לבנת השבוע שתבטל את הצנזורה על סרטים).

ובל נשכח את תחילת ביטול עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי, באמצעות מתן אפשרות לחברי ממשלה להצביע בוועדות הכנסת (הוקפא אמנם לעת עתה, אבל עצם העלאת הרעיון כבר מעידה על הכיוון). הסתירות כאן גם די מדהימות – מצד אחד יאסרו עלי לקרוא בפומבי לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומצד שני יכולה הממשלה לפעול לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית באין מפריע וללא פיקוח ואכיפה. אכן, ימים סוערים עוברים על הציבור העייף מימים סוערים.

ובתוך כך ממשיכים לפמפם לנו גם את איומי הפגאנים על הגבעות ביו"ש, וממשיכים לנסות ולשכנע את הציבור הפתוח לשכנוע לגבי ה"סכנה האיראנית" (אלוהים אדירים, אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כאן אם היטלר המזוייף יפסיד בבחירות), בזמן שהנאצי האמיתי קים ג'ונג איל ממשיך להשתולל. ולנוכח כל זה, אף אחד לא שם לב שאיזה אחד בוים שהגיע משום מה לעמדה של חבר כנסת העלה את הרעיון הגאוני של הפרטת הביטחון – אם הוא יקבל את מבוקשו, אנחנו נאלץ לרכוש מכספינו גם את מסכות האב"כ בסכום של כמה מאות שקלים לחתיכה. איזו התלבטות מצויינת הוא מעמיד לפתחם של יותר ממיליון וחצי איש – אוכל לחודש, תרופות לשבוע, או מסכת אב"כ. קשה.

הדרישות המוסריות שמוצבות לפתחו של הפרט כאן הן מטורפות היום. בלתי אפשריות. כל יום עולה לתודעה עניין אחר שיש להתנגד לו, ועכשיו מתחיל להיות להתנגדות הזאת מחיר. כשציון יום הנכבה על ידי 15 איש מול הכניסה לאוניברסיטת תל-אביב זוכה לשתי ניידות ויחידת ימ"מ, וכשהפעלת תנועה פמיניסטית שמתנגדת למיליטריזציה של החברה זוכה להחרמת מחשבים ומעצר – זה כבר לא עניין של מה בכך.

המאבק האמיתי מתחיל, והוא רק יהפוך לגרוע יותר עם הזמן. אין כאן הרי שום דבר חדש. זה שוב מקרה קלאסי של מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. ובהקשר הזה אני חייבת להפנות כל קורא שחש איזשהו סוג של הזדהות עם הדברים, וגם כאלו שלא, לקרוא את ספרו של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני". הוא לא זז לי מהתיק בימים טרופים אלו. אני קוראת אותו, וליבי נחמץ. ולצורך ההדגמה, אצטט לכם כאן את פסקאות הפתיחה של הספר.

"העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.

זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר – אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל – שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.

האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף על פי כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או – אם תרצו – נאלץ להעביר אותו למישור אחר".

(סיפור של גרמני, 1914-1933, סבסטיאן הפנר, חרגול הוצאה לאור, 2002).

לקריאה נוספת:

הבלוג של נמרוד אבישר

הבלוג של אייל גרוס

הבלוג של יהונתן קלינגר

ואתם מוזמנים להוסיף לינקים נוספים בתגובות.

עזרו לי בבקשה למצוא את חוק ההסדרים

אולי מישהו מקוראי החכמים יכול לעזור כאן, כי אני באמת לא מצליחה להבין מה קורה. בזמן האחרון מתרחשת בכוס התה שלנו הילולה קטנה סביב חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שטוענת כי פרסמה לראשונה ובאופן בלעדי את טיוטת חוק ההסדרים לשנת התקציב הקרובה, שלטענתה האוצר מנסה להסתיר. כולנו קפצנו על הממצא, ופרסמנו ידיעות בעניין, עם הכותרת הנפלאה שלה, "האוצר וביבי משתוללים". הנה, כתבה ב-ynet, כתבה במרקר, כתבה ב"גלובס" וכתבה ב-NRG.

להמשיך לקרוא

מחוץ לקופסא, אבל בתוך המסגרת

אין לי בעיה מיוחדת עם החלוקה המסורתית של ימין ושמאל. אלו אינם המושגים שהייתי רוצה לתקוף, אם כי יש כבר דיונים רבים במקומות אחרים לגבי הרלוונטיות שלהם. מסורתית, אם לדבוק ברוח החלוקה המקורית של תקופת המהפכה הצרפתית, ימין זו נטייה לשמרנות ואוטוריטריות (מלוכנות, פאשיזם וכד'), ושמאל זו נטייה ל"מהפכנות" (או בשפת אובמה, שינוי) וליברליזם (תרבותי-חברתי) עם דגש חזק על דמוקרטיה.

להמשיך לקרוא

העיקרון – תקווה

במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית שלטה התקווה. במערכת הבחירות האחרונה בישראל שלט הייאוש. מצב די אירוני, בהתחשב בעובדה שההמנון הלאומי שלנו נקרא "התקווה".

המצב שנוצר אחרי הבחירות – הבלבול, התרסקות הכוחות שמסורתית מציעים עתיד שונה מ"לנצח נאכל חרב", התחזקות הכוחות הפאשיסטים והאלימים, ובעיקר האדישות של חלקים הולכים וגדלים מהציבור (למרות ששיעור הלא מצביעים נותר דומה לבחירות הקודמות) – אינו מעיד על שום דבר חוץ מייאוש. נצביע לחרא הישן והמושחת כי ממילא שום דבר לא ישתנה ולפחות לא יהיה ביבי (אבל נעמיד פנים שזה חדש). נצביע למי שרוצה לחסל ערבים או לשלול את אזרחותם של שמאלנים כי ממילא לעולם לא יהיה כאן שלום ולא יהיה כאן עתיד. נצביע לגדולים, כי לקטנים ממילא אין סיכוי לשנות שום דבר. ממילא ואין סיכוי לשינוי – שומעים מזה יותר מדי.

מצחיק שלפני די הרבה זמן, כשברק אובמה רק התחיל להסתמן כמועמד, דיברתי עם אנשים שאמרו דברים די דומים, ולאו דווקא אנשים שנמצאים מהצד הימני של המפה. "בחיים לא יהיה בארצות הברית נשיא שחור, הם גזענים מדי ושמרנים מדי, ארה"ב זה לא ניו יורק, זו מועמדות בדיחה שאין לה סיכוי", למשל. הפטליזם הישראלי הזה מתבטא בשנים האחרונות בכל תחום ותחום. חרם צרכנים? השתגעת? ממילא זה לא ישנה שום דבר, אז נמשיך לשלם ולשתוק. להעניש פוליטיקאי שקרן או מפלגה שמבטיחה הבטחות שאין לה שום כוונות לקיים? למה? ממילא כולם ימשיכו לשקר, ככה זה, ואין סיכוי לשנות את זה. מה יהיה כאן עוד עשר שנים? עוד קצת יותר מאותו חרא. מה אני אגיד לכם, הפכנו להונגרים…

ובלי צחוק – אין דבר הרסני ומסוכן יותר מהמצב הזה. מצב כזה, של חוסר תקווה וחוסר עתיד, הוא סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. ומנגד – המצב הזה אינו מחוייב המציאות, והוא תמיד יכול להשתנות. מדובר ב-state of mind, שנמצא לגמרי בידיים שלנו. טענות שמסתמכות על "הם רוצים להשמידנו" או "אין עם מי לדבר" הן פיקציות שיוצרים אינטרסנטים, ורציונליזציות שמקבל בברכה הייאוש. יש כאלו שרוצים להשמידנו, יש כאלו שאיתם אי אפשר לדבר, אבל בשום מצב אנושי אין "כל" ואין "לנצח". ומבחינת האינדיבידואל, אני קונה בשתי ידיים ואפילו שלוש, את הטענה של ארנסט בלוך בספרו העצום שנושא את אותו שם כמו הפוסט הזה: "חוסר התקווה הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו".

מתוך המילים האלו אני רוצה להוציא את השיחה הגדולה על שיקום השמאל. פרט לכך, יש לזכור שמן הידועות היא שאנחנו בדרך כלל מפגרים בשנתיים שלוש אחרי ארה"ב…

לפעמים צריך להתרסק כדי להתחיל לבנות מחדש

השמאל הישראלי נמצא בתהליך התרסקות כבר לא מעט שנים. יש ויכוח על המועד או האירוע של תחילת ההתרסקות. אני באופן אישי חושבת שלא הצלחנו להתאושש מההלם של רצח רבין, שהיה הנקודה שממנה התחיל התהליך ההרסני הזה. אין לי ספק שאהוד ברק אחראי במו ידיו על הנוקאאוט שספגה דרך השלום והרציונליות בשנת 2000.

אין לי גם ספק שבנימין נתניהו אחראי במו ידיו על ההתפוררות החברתית שפגעה קשות בעצם מושג הפעולה המשותפת להשגת מטרה, כשהוא רוכב על גל צמיחה עולמי – שכמו ברנרד מיידוף, אף אחד לא חשב אז שיהיה רגע שבו הכל יתפוצץ לנו בפנים – כדי להשיג מטרות מיידיות שאינן בנות קיימא, ושמשמעותן החיובית המרכזית קיימת אך ורק בתוך הסטטיסטיקה ולא מחוצה לה.

אריק שרון ואהוד אולמרט, הירשזון, חיים רמון וכל שאר הגמדים שעשו את "המפץ הגדול" וכבשו את השלטון בסערה קטנה מאוד תרמו עוד כמה מסמרים. הם הקימו מפלגת כלום שהתגאתה בכך ש"התנתקה מכל אידיאולוגיה", והפכו את הקשר בין הון לשלטון ובין פוליטיקה, שחיתות וקשרים למובן מאליו ברמות חסרות תקדים. כך יוצא שראש ממשלה מכהן מעורב באלוהים יודע כמה חקירות וחשדות נגדו, אך עדיין מסוגל להמשיך ולמכור את המדינה לחבריו ובדרך עוד לצאת לשתי המלחמות האכזריות בתולדות המדינה. כך יוצא שראש הממשלה המכהן, הממשלה המכהנת והכנסת המכהנת זוכים לאחוזי תמיכה נמוכים באופן חסר תקדים, והמקום היחיד שבו הם יכולים להשיג איזשהו סוג של תמיכה, שכפי שראינו, גם היא לא ממש בת קיימא, הוא ברגע שהם מפעילים אלימות חסרת פרופורציה שלא משיגה שום תוצאות. וגם זה רק בזמן התרחשותה של האלימות, ולא יותר מדי זמן אחריה.

ואז בא עמיר פרץ, ונתן עוד דחיפה יפה לכיוון תהום ההתפרקות. על הבגידה הזאת כבר שפכתי מספיק מילים כאן.

עד כאן הקטע הפסימי של דברי. אני רוצה, דווקא עכשיו, כשרובינו מלקקים את הפצעים של מערכת הבחירות האחרונה, להציע כאן דרך אופטימית להסתכל על התוצאות, ויותר מזה – דרך מאוד אופטימית לתחילתה של הבנייה מחדש.

תוצאות הבחירות הפתיעו ועודדו אותי במובנים מסויימים. לא בגלל ההווה – ההווה חרא בלבן, בזה גם כן אין ספק – אלא בגלל האפשרויות שהן פותחות לעתיד. בואו נתחיל מזה שלא הליכוד, לא קדימה ולא ליברמן זכו לתמיכה גורפת שתאפשר להם חופש פעולה מלא ליישם את מדיניותם ההרסנית. המפה הפוליטית של אחרי הבחירות תקועה עוד יותר משהיתה לפניהן. נוכחנו לדעת שלמרות גל האלימות הפאשיסטית שדומה היה ששוטף את המדינה, קמפייני ההפחדה בעיקר מעייפים את הציבור. קמפיין ההפחדה המפחיד והמסית ביותר הוסיף לליברמן רק עוד 4 מנדטים, ולא עוד 10. ועכשיו "זה גדול עליה" ו"פעם אחת הספיקה" יצטרכו לריב ביניהם על חלוקת השלל העלוב הזה. הם בעצמם יפרקו את עצמם עד הבחירות הבאות – מפלגת ספינים וסקרים זה לא משהו שמחזיק מים כשצריך לעשות דברים באמת (חוץ מלהרוס, ולהרס יש גבול סופי), ומפלגה שמחזיקה באידיאולוגיה מיושנת שהתפוצצה לכל העולם בפנים לא יכולה לבנות יותר מדי על פרובינציאליות מבוססת הפחדה בעולם שבו הסתגרות אינה אופציה. בעיקר בתקופה שבה כל העולם שאליו אנחנו רוצים להשתייך (OECD) הולך בכיוונים אחרים.

עוד דבר מהצד השני של המפה – מערכת הבחירות עוררה והעמיקה שסע לא נעים בכלל, בין הציבור הרוסי (15 מנדטים) לבין הציבור החרדי (16 מנדטים). כלומר – בין הפרשנות של "יהודי" של ליברמן לבין הפרשנות של "יהודי" של הממסד החרדי (משני צדדי השסע העדתי), מה שלא יקל על ליברמן בכלל בדרכו לחוקי הנאמנות, שכמובן דורשים גם שירות צבאי או לאומי, וכבר לפני הבחירות החל לעורר פעילות מעניינת על בסיס אינטרסים משותפים. וצריך גם לזכור את מה שהקמפיין לא הזכיר, שליברמן עצמו הוא אופורטוניסט חסר אידיאולוגיה, שכפי שתיאר אותו אריק שרון, "יודע להעריך בחורה יפה ואוכל טוב, אבל צריך גם לעבוד". האמת היא שהוא עובד, אבל לא ממש בצורה שבה הוא מבטיח לעבוד. אין לי כל ספק שהוא יאכזב את ציבור מצביעיו – הרוסים לא יקבלו ממנו שום חקיקה שנוגעת לצורכיהם כנגד הממסד הדתי, וה"מוות לערבים" לא יקבלו ממנו שום דבר חוץ ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לדבר. הוא כבר ישב בממשלות שנוגדות את האידיאולוגיה שלו כשזה התאים לאינטרסים שלו, והוא יעשה זאת שוב. ולגל תמיכה, כפי שראינו מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, יש כאן אורך חיים קצר מאוד. פרט לכך, הימין האמיתי שנותר כאן מפוצל בערך כמו המגזר הערבי – המפד"ל לשעבר עם 3 מנדטים, והכתומים עם 4. בקיצור, לפי איך שאני רואה את זה, הימין כאן נמצא במקום שבו היה השמאל לפני בערך עשר שנים. וקוצר הרוח של הציבור בשנים האלו רק הלך וגדל.

ומה עם השמאל? ובכן, מצבנו לא רע. נדמה שהסערה חלפה, ואנחנו אמנם עומדים כרגע על הריסות, אבל התמונה נראית די ברורה. התרסקותן של מפלגת העבודה ושל מרצ מראה שהשמאל התייצב סביב אידיאולוגיה מסויימת, ואינו מוכן לקבל יותר סיבונים, שקרים וזיופים בכסות של שמאל. נכונותו של השמאל להצביע נגד – לקיים מערכת אמיתית של שכר ועונש אזרחי, שמענישה מפלגות על נתק ממה שרוצה ציבור בוחריה – היא השלב הראשון לקראת נכונותו להצביע בעד. המחיר הכבד ששילמנו על פלגנות ומריבות בתוך עצמנו הוא השלב הראשון לקראת פעולה משותפת להשגת המטרה, שלפחות על חלקים גדולים ממנה יש בין כולנו הסכמה די גורפת. כישלונו של הניסיון להשיג שינוי בתוך הממסדים המפלגתיים הקיימים, המיושנים והמאובנים, פותח את הפתח למילוי הואקום במשהו חדש.

עכשיו הגיע זמננו לבנות את עצמנו כאופוזיציה אמיתית, כאלטרנטיבה אמיתית, ולא לשקוע בייאוש. אני מקווה שאחרי שנלקק את הפצעים ונגמור להאשים זה את זה בכישלון, נזנח את כל הדרכים הישנות והכושלות של סכסוך ופלגנות, ונפתח בדיאלוג אמיתי של התקרבות, התאחדות, הפקת לקחים ובנייה. ואני מאמינה בכל ליבי, בעיקר אחרי מערכת הבחירות האחרונה, שאין דבר אפשרי וריאלי מזה.