בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

להמשיך לקרוא ←

והנה, שוב הגיע לו יום חגי. בשנה שעברה כתבתי כאן את זה. צר לי לבשר ששום דבר לא השתנה. חוץ מהזמן שעבר, מה שאוטומטית הופך את המצב להרבה יותר גרוע.

פעם אמרתי שיום השואה הוא בעיני יום חג, כי זה היום היחיד בשנה שבו אני לא מרגישה כמו ספלינטר עם האובססיה שלי, היום היחיד שבו כולם מעמידים פנים שאכפת להם. גם זה כבר לא נכון. אפילו קיוסקים ומכולות כבר לא נסגרים בשש. בהוט, כך דווח לי, בחרו לציין את היום בהקרנה חגיגית של הסרט הרלוונטי JFK, והחשוב מכל – פתחו איזה ערוץ גרמני או טורקי או מה שלא יהיה כדי שכולנו נוכל לצפות באופן שבו אברם מציין את יום השואה (הסרט השחור, איזה יופי של טאץ'), ובבאלאק כמובן. ובמקום עבודתי המזוויע החליטו החלטה מנהלתית מטומטמת נוספת מיני רבות, שבמקום לציין את האירוע הקבוע בחוק עלינו להמתין כמו ילדים טובים ולצפות באופן שבו בן שלום ברננקי מציין את יום השואה (בלי סרט שחור. הם בינלאומיים שם בארה"ב, דהיינו, 27 בינואר). אני באופן אישי העדפתי להימלט על נפשי. כמה אפשר להתעסק בשטויות כששישה מיליוני יהודים ועוד כמה לא יהודים רובצים על גבי?

האמת, אני כבר לא מבינה מה הטעם הגדול ביום הזה. אחרי 60 שנה, מישהו צריך סוף סוף להודות שבעיקר שכחנו, ושלא למדנו כלום. הלימוד נותר יתום ללא נלמד וללא לומדים, הזיכרון האישי לא מעניין אף אחד, שירקבו שם לבד בחושך הפולנים האלו, והניסיון הנואל ליצור יישות אבסורדית בשם "זיכרון לאומי" הסתבר ככישלון חרוץ. גם העסק הזה הסתאב בצורה חסרת תקנה. ולהתייחד ולציין אני יכולה, וגם עושה, בכל יום אחר. ולכן, באופן אישי וחד צדדי החלטתי שאני מבטלת את החג הזה. מחר יש לי יום חופשי, וכוונות רציניות לעשות שופינג סוער. או לישון. אולי יום אחד בעתיד הלא רחוק יאפשרו לי הגרמנים להתחקות על שורשי ותהליך ההסתאבות הזה, ולבדוק אם יש מקום אחר בעולם שבו אפשר להציל אותו. עד אז, אני משתדלת להחזיק מעמד, מתוך בחילה יומיומית עמוקה.

***

ובכל זאת, היה לקח אחד שרציתי לציין כאן, הלקח היחיד המשמעותי בעיני מכל ה"סיפור" הזה של השואה. וב"סיפור" אני מתכוונת להרס, לקריעה, לסבל ולייסורים, שמקורם באותו אירוע היסטורי וסופם אינו נראה לעין. והלקח הזה הוא ההכרה, הידיעה למעשה, מה יכול לצאת מדברים שנראים לנו כל כך "טבעיים". גזענות או כל התייחסות אל אינדיבידואלים כאל נציגים של קבוצה כזו או אחרת. הנטייה ה"טבעית" לאדישות לייסורי הזולת. ה"דחף" למצוא את מי להאשים. הרצייה החברתית. הפחד. הבינוניות. ההליכה בתלם. האינטרסים. חדלות האישים. הקטנוניות. הנטייה האוטוריטרית. כל הדברים האלו שאנחנו רואים סביבנו כל יום בקנה מידה כזה או אחר. לפחות אני. דברים שיצרו את האירועים הזוועתיים ביותר בתולדות האנושות, והרבה אירועים גרועים יומיומיים בסדרי גודל שונים. איך אמר גרוסמן ב"עין ערך אהבה", "השואה היתה לו רק המעבדה שיצאה מדעתה, שהכפילה פי מאה את מהירותם ואת עוצמתם של התהליכים האנושיים כולם".

זאת האמונה הבסיסית שלי. אני לא מאמינה ב"פלנטה אחרת", אני לא מאמינה שלקבוצת בני אדם יש טבע קבוע מראש ובלתי משתנה. לא משנה אם היא מתאפיינת כ"עם", "דת" או "גזע". ואני מאמינה שבני אדם מסוגלים לכל דבר, בין אם לרע ובין אם לטוב. כל אדם בקבוצה בוחר, גם אם בדרך של לא לבחור, והבחירה הזאת מתבצעת בלי הפסקה, כל רגע מחדש. בחירתו של האטום בתוך התא, של האבן בתוך הגשר. דיאלקטיקה, כמובן, זה תמיד שם המשחק.

***

לא עזבתי את הבלוג. הבלוג עזב אותי. זו תקופה של אכזבה, ייאוש ולפעמים גם שברון לב. לא תקופה של כתיבה.

איך לזכור, איזו משמעות לתת לזיכרון, איך להשתמש בו, מה לעשות איתו, אלו הן שאלות שבאופן לא בלתי צפוי מעסיקות אותי מאוד. והשאלה מה לעשות עם העבר הופכת בעיני לשאלה קשה ומסובכת הרבה יותר כשהעבר הזה הפך לדימוי של הרוע האבסולוטי, וכשאתה שייך למקום שהיה אחראי על ביצועו. פלא באמת שהמקום שמושך אותי אליו שוב ושוב ושוב הוא ברלין.
להמשיך לקרוא ←

חורבן בית שני לא התקיים לעולם. גם מלחמת האזרחים באנגולה, וקיצוץ האברים בסיירה לאונה. הג'נוסייד ברואנדה? לא קרה. יש לי הוכחות שהטבח בכנסיה היה מבויים. שואת הארמנים? המצאה זדונית. קוסובו? נו, בחייאת, באמצע אירופה? מישהו מאמין לזה? והשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, שהוא בכלל שטוח ועשוי מגבינת קממבר. וכמעט שכחתי לציין שאני נוטה לתמוך בטיעוניהם המדעיים הרציניים מאוד של מכחישי פתח-תקווה, ואשמח להשתתף בכנס מדעי פתוח שייבחן את הסוגיה.

יש מדינה בעולם שתעמיד אותי למשפט על מי מהאמירות האלו? יש מישהו שאחת מהאמירות האלו תגרום לו לצאת בקמפיין של צדקנות? או לומר מילה, חוץ מ"מי זו הדפוקה הזאת, מישהו צריך להכיר לה את העולם המופלא של התרופות הפסיכיאטריות?". 

לפני 500 שנה, אולי, היו סורקים את בשרי במסרקות ברזל על עניין גבינת הקממבר.

אז מה כל כך מטריד אותנו בהכחשת שואה (אותנו, ובעקבות לחצינו גם את אוסטריה, גרמניה, צרפת וכו')? למי אכפת מאוסף זניח של מטורפים אומללים וחסרי חיים או חשיבות, שמנצלים את האכפתיות הזאת כדי להשיג לעצמם את 15 דקות התהילה שלהם?

התשובה הרי ברורה, והיא שמכחישי השואה האלו מפילים אותנו לבור שכרינו בעצמנו. זה מאוד לא מתוחכם. הצמדנו את הצדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדקת כל דבר שהיא עושה מאז לשואה. טשטשנו את ההבדלים בין התנגדות שמקורה במציאות למעשים שעושה מדינת ישראל כיישות פוליטית ומדינית ושחקנית בזירה הגלובלית, שמחזיקה בכוח צבאי רב וחזק מכל שכנותיה ו-ב-פ-צ-צ-ה (וולמארט התחיל…), לבין אנטישמיות שאו-טו-טו תוביל לאושוויץ. ועכשיו זה חוזר אלינו כבומרנג. במלוא העוצמה.

נטורי קרתא שהשתתפו בכנס "הכחשת השואה" באיראן לא השתתפו בכנס כי הם מכחישים את קיומה של השואה. הם אמרו שם (בפרפרזה) – אנחנו יודעים שקרתה שואה. איבדנו רבים בשואה הזאת. אנחנו כאן כדי לקדם את היעלמותה של מדינת ישראל.

אחמדיניג'אד לא צריך פצצת אטום כדי לקדם את האג'נדה שלו. כמובן שמסעו אל פצצת האטום הוא יעיל מאוד במסעו הרחב ביותר לפיצוץ מבפנים של "ערכי המערב". האם הפכנו לכל כך מטומטמים ועיוורים, שאנחנו לא רואים מה הוא עושה? שאנחנו (המערב, ישראל) נופלים כמו דבילים מושלמים לכל אחת מהמלכודות שהוא מציב, בלי יוצא מן הכלל?

שימו לב, שימו לב, ברייקינג ניוז – השואה לא מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל. וגם לא הניסיונות להתייחס לספר הקדוש שלנו כאל שטר קניין ותו' לא. קיומה של מדינת ישראל היום מוצדק מעצם זה שהיא קיימת. קיומה של מדינת ישראל הזה לא יותר מוצדק ולא פחות מוצדק מקיומה של כל מדינה אחרת בעולם, שקמה על גופות של תושבי המקום המקוריים ומלחמות אחים, שקמה על עושק ניצול וגזילה, שקמה בדם. לא מוכרת לי מדינה, בוודאי שלא מעצמה, שאין בהיסטוריה שלה, הרחוקה או הקרובה יותר, אירועים כאלו. השאלה, מה לעשות, אינה רלוונטית.

וכל זה לא קשור לשאלה מי טוב יותר או פחות, או למי יש זכות לבקר את מי על איזה בסיס. לכולם יש זכות לבקר. מעשה רע שעושה מדינת ישראל היום ושאין לו הצדקה או שהצדקתו המוסרית לוקה בחסר לא יהפוך ליותר טוב כי צרפת עשתה משהו דומה לפני 50 שנה. ומעשה רע שעשתה ישראל אתמול לא מפחית מזכותי ויכולתי למתוח ביקורת חריפה על מעשה רע שעשתה ארה"ב שלשום או תעשה מחר. ""Practice what you preach רלוונטי ככלל לקובעי מדיניות ולאנשים פרטיים, וגם אז לא תמיד ולא באופן גורף ותלוי נסיבות וכו' וכו'. העולם מורכב, מה לעשות. 

המאבק על דמותה של מדינת ישראל, המאבק על מושג הלאומיות שלה, כל אלו הם דברים רלוונטיים, שרירים וקיימים. נושא ההצדקה – מגוחך. קיומי האישי, למשל, מוצדק מעצם זה שנולדתי (אני כמובן לא מתייחסת לדיון האקסיסטנציאליסטי הרחב שמציב במרכזו את "שאלת ההתאבדות"). קיומי כאן מוצדק מעצם זה שנולדתי כאן. זהו. אין יותר מזה. ולא צריך להיות.

במובן הזה, אנחנו עדיין חיים בעבר, ומתעסקים במושגים שלמעשה אין להם כל כך אחיזה במציאות. הגלובליזציה והגידול במוביליות האנושית (בעיקר של ה-privileged, כמובן, אבל העניין גם כולל את בעיית הפליטים הקשה) משנה לדעתי באופן מהותי את כל עניין לאומיות הקונטיינר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו חיים בעולם גלובלי ומתעסקים בבעיות של הגדרת לאומיות קונטיינר. היסוד הנפשי שלנו כאן רופף מאוד. ואני סוברת שרפיסותו הזאת נובעת במידה רבה מהצורה שבה בחרנו "לזכור" את השואה. 

ולכן, לעניות דעתי, במקום לעסוק במכחישי שואה וכנסי הכחשת שואה ואחמדיניג'אד, עדיף לנו לעשות קודם חשבון נפש עמוק מאוד. למטרות קיומיות, לא פחות. עדיף לנו לחזור ולעסוק בנושא זיכרון השואה, לקחי השואה, בראש ובראשונה על ידי ויתור על הלקח הממסדי, רול נאמבר 1, שוולמארט שלנו היטיב לבטא בדרכו המטומטמת בביקורו ברציף 17 בתחנת הרכבת בגרונוולד (אגב, התמונה שבראש הבלוג שלי – משם). את זה השגנו. עם זה אי אפשר לעבוד יותר. כל המשך עבודה עם זה, יחזק את אחמדיניג'אד ומטרתו – לגרום לנו לחסל את עצמנו מבפנים, בלי לנקוף אצבע.

***

תוספת הכרחית: הדברים האלו כמובן לא מייתרים את הצורך להגיע לפתרון עם הפלסטינים, שגם קיומם כאן מוצדק מעצם זה שהם קיימים כאן, וזכותם להגדרה עצמית לאומית (בין אם כמדינה עצמאית או כחלק ממדינת ישראל הדו-לאומית) מוצדקת מעצם זה שהם מעוניינים בה ושאין להם כזו עכשיו. אין פתרון של להעיף אותם מכאן, כמו שאין פתרון של להעיף אותנו מכאן. ארה"ב הגדולה, למשל, צריכה להתעסק עד היום בשאלות שקשורות לדברים חשוכים שקרו בעברה, אמנם בפחות דחיפות מאשר כאן, כמו מצבם של האינדיאנים בשמורות או בעיית המיעוטים האתניים, או בעיית ההגירה החוקית והלא חוקית וכו' וכו'. וגם בבעיות של הגדרה עצמית. העפת עניין שאלת הצדקת הקיום מסדר היום לא מביאה באורח קסם לפתרונן של כל שאר הבעיות הקשות שעימן אנו צריכים להתמודד. וגם לא מביאה באורח קסם לפתרון הבעיה הקיומית שלנו. קיומנו כמדינה מוצדק. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להפסיק להתקיים, אלא רק נותן לנו בסיס קצת פחות פאתטי, קורבני וקלוש להתמודד עם כל הדברים האלו.