גרתי באזור כיכר המדינה שש שנים, ומעולם לא נהניתי כל כך להשתמש בשמות הרחובות שם. היום בתשע וחצי תמצאו אותי בפינת הרחובות שנושאים את שם תאריך הקמת המדינה, בעצרת הקמתה מחדש של המדינה, ביחד עם כל הדור המייסד החדש.
בוקר טוב ישראל. כולם כבר ברחוב? יש עוד איזו עוולה, איזה אי צדק, איזה כאב שאין להם אוהל ושעוד לא ארגנו הפגנה? אם כן, אז תצטרפו. יש עוד מקום ויש גם עוד זמן. שלב ההתרחבות של המחאה מלמטה – בניית ה-grassroots – הוא השלב החשוב ביותר שלה, השלב שיקבע האם היא תצליח יותר ממחאות אחרות שכבר נראו כאן בעבר, האם השינוי שיתרחש יהיה קוסמטי וזמני, או שינוי מהשורש לטווח הרחוק.
עם זאת, נראה ששלב הספרינט כבר כמעט מאחורינו, ועכשיו מתחיל שלב המרתון – השלב שבו הופכים ממחאה לתנועה. ואני לא מדברת כאן על תנועה פוליטית, מפלגה, עמותה או משהו בסגנון הזה – אלו יכולים להיות תוצרים נלווים, אבל זה לא מה שצריך עכשיו. אני מתכוונת כאן לתנועה של שינוי, שקובעת סדר יום חדש, שמתווה דרך חדשה, ושמשנה את אופייה ואת צורתה של ההתנהלות הפוליטית בישראל.
באופן אישי, אני משתדלת כבר זמן רב לא לרכוש מוצרים שמקורם בהתנחלויות. כמו שאני משתדלת לא לרכוש מוצרי קוסמטיקה מחברות שמבצעות ניסויים על בעלי חיים. כמו שאני לא קונה בקסטרו מאז פיאסקו הפרוות. כמו שהפסקתי לרכוש מוצרי תנובה כעת. וכן, גם כמו שהתנתקתי מיס ועזבתי את אורנג'.
בעולם של ימינו, בתרבות שמכונה "תרבות הצריכה", בכלכלות מערביות שמבוססות לפחות במחציתן על צריכה פרטית של משקי בית, אחת הדרכים המרכזיות של אזרח אכפתי להשתתף באופן פעיל במשחק הדמוקרטי היא דרך שינויים בהרגלי הצריכה. הצריכה שלי משקפת, עד כמה שניתן, את מערכת הערכים שלי, את תפיסותיי המוסריות, את האופן שבו אני חושבת שיש לחיות את החיים ואת הצורה והתכנים שאני חושבת שצריכים להיות למדינה שלי. לפירוט תפיסתי בעניין אפשר לפנות לכתבה הזו שכתבתי לפני כמה שנים (סליחה שאני דוחפת אותה לכל מקום, פשוט השקעתי בה את נשמתי…).
נדמה לי שדי ברור אלו ערכים ואיזו תפיסת עולם עומדת מאחורי הדוגמאות שהבאתי לגבי התנהלותי הצרכנית הפרטית. את המקרה הראשון, של החרמת תוצרת ההתנחלויות, אני רואה כחובתי הלאומית. לא הייתי הולכת רחוק עד כדי לקרוא לה פטריוטית, כי תקוע לי בראש הציטוט הזה, על הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל, ולרוע המזל ההיסטוריה מלאה ביישומים מזוויעים שלו. אבל לאומיות, ביישומה הדמוקרטי הרחב, אינה פסולה בעיני. עם כל האקראיות שבלידתי דווקא במקום הזה ובזמן הזה, העולם הוא עדיין מקום גדול מדי.
כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לנסות ולהשפיע על צורתו ואופיו של המקום שבו נולדתי ובו גדלתי, עלי לעשות זאת. כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לפעול כדי לסלק את הבושה הזאת שנקראת התנחלויות, עלי לעשות זאת. לתפיסת עולמי, מפעל הכיבוש וההתנחלויות שמשרתות אותו הוא בושה גדולה, כתם מוסרי שחור ורחב, שריקבונו מתפשט ומחלחל כל יום עוד קצת, עד לשורשים.
מפעל ההתנחלויות הוא לא חלק ממדינת ישראל, לפחות לא מדינת ישראל שלי. קצת הגיון בריא לא יזיק. קצת ראיית מציאות נכוחה. כמה אפשר לחיות בהכחשת המציאות? כמה אפשר לחיות על גבול האבסורד ולפרקים הרבה מעבר לו? המצב הקיים לא יכול להימשך. הלחצים לא מתגברים סתם. אין דבר כזה, ואקום, והעולם לא שוקט על שמריו. אם לא נעשה זאת, נאלץ בסופו של דבר להכריע מה כן לעשות. חוק החרם בגרסתו הקודמת, הפחות פחדנית, כבר אמר את זה באופן די גלוי, כשקבע שמה שמוגדר "אזור שנמצא בשליטת ישראל" כולל את שטחי יהודה ושומרון.
הסיפוח הזה אולי ירד מהחוק, אבל בשבועות האחרונים כבר הגישו מספר חברי כנסת נמרצים, אותו עובש כל פעם, הצעות חוק לסיפוח רשמי של ההתנחלויות (ותודה לנילי ולשיטוטיה באתר הכנסת). אם זה לא פירוק מפעל הכיבוש, זו מדינה דו לאומית. והרי חברי הכנסת הנמרצים אינם מחוקקים חוקים להענקת תעודות זהות כחולות לכל הפלסטינים בשטחי הגדה, נכון?
אפשר לעוות את השפה כמה שרוצים, אפשר לעשות פרופגנדה כמה שרוצים, ובכל זאת מה שיוצא זו מדינה דו לאומית שהיא מדינת אפרטהייד, שיש בה שווים יותר ושווים פחות, אנשים שחל עליהם חוק ישראלי ואנשים שנמצאים מחוצה לו. זה לא לגיטימי – לא דמוקרטי וגם לא יהודי. ולצאת נגד זה לא יכול להיחשב בשום צורה ליציאה נגד מדינת ישראל, אלא להיפך הגמור מכך. לעשות לזה דה-לגיטימציה זה לחזק את הלגיטימציה של מדינת ישראל.
אני שונאת הפגנות. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי והרגשתי תחושה של התרוממות רוח הייתה ב-4 בנובמבר 1995. כשחגיגה של דמוקרטיה מסתיימת ברצח פוליטי של ראש ממשלה, נדמה לי שאפשר להבין למה יוצא החשק להמשיך ולשחק את המשחק. התחושה הרעה רק הלכה והפכה עוד יותר גרועה. אחרי הפגנות הסטודנטים ב-1999, התחלתי גם ממש לפחד מהתנהלות המשטרה. ולמרות זאת, המשכתי ללכת ללא מעט הפגנות מאז ועד היום. לא לכולן. על כאלו שהערכתי כמסוכנות יותר ויתרתי, אפילו אם האמנתי במטרה. וגם לאלו שהלכתי, הלכתי כמעט תמיד בתחושת בחילה, ולפעמים בתחושת פחד. אבל תמיד מתוך אמונה שלאזרחים מן השורה אסור לוותר מראש על המשך קיומה של הדמוקרטיה, על הניסיון לשנות את מהלך העניינים ופני המדינה. שזה פשוט לא מוסרי להתייאש, ולקוות שמישהו אחר יעשה במקומי את העבודה.
נכון, לאזרחים מן השורה, איש איש לעצמו, אין אפקט גדול מדי על ההתנהלות הכללית של העניינים. אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מתחזקים ומקיימים את המדינה הזאת כל יום מחדש. וזה שבחרנו בחירה מסוימת ביום מסוים שתקפה למקסימום ארבע שנים ממש לא אומר שאנחנו חייבים להסכים כל יום ביומו במסגרת ארבע השנים האלו לכל מה שעושה הנבחר. וכשאנחנו לא מסכימים, לא יתכן שיהיה ולו הפחד הקטן ביותר בליבנו מלהביע את חוסר הסכמתנו הזו, בין אם היא של אדם בודד ובין אם היא של קבוצה גדולה של אנשים, בפומבי. לא יתכן גם שהייאוש ישתק אותנו. אם אכפת לנו עוד מהמושג המופשט והסימבולי של המדינה ומהאנשים הקונקרטיים שחיים בה.
זו, כמובן, תיאוריה יפה. אני מנסה לספר אותה לעצמי לפני כל הפגנה שאני שוקלת להשתתף בה, לפני כל מה שאני מפרסמת שמביע התנגדות כזו. האמת היא, שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא היום שבו התשובה שלי לעצמי תהיה שאין טעם. שזה לא שווה את זה. אני מנסה להחזיק באמונה שבכל זמן ובכל מקום שבו יש עוד אנשים, אזי יש עוד תקווה לשנות את המצב. אני מנסה להאמין שהאנלוגיה בין תהליכים טבעיים לבין תהליכים חברתיים היא רק אנלוגיה, לא זהות – כלומר, שבמציאות אנושית אין באמת נקודה כזו של אל חזור שאחרי שעברנו אותה, לא משנה מה נעשה, בכל זאת הכל יקרוס.
התקוות והאמונות האלו הולכות והופכות ליותר ויותר קשות להחזקה במציאות הנוכחית. גל הטירוף העכשווי ששוטף את ישראל, הקבלה ללא תנאי וללא ספק של אידיוטיזם שאין כדוגמתו, של רטוריקה מטומטמת עד כאב ושל שקרים שקופים עד דמעות, גל האלימות והשנאה המטורפת כלפי כל מי שמעז ולו רק לשאול שאלה, ההשטחה המטומטמת והאלימה של כל דיון בנושא המדיניות ויישומה לרמת ה"אתה נגד צה"ל או בעדו", התגובות הילדותיות וההיסטריות כלפי פנים וכלפי חוץ – כל אלו מותירים תחושה של תדהמה. ושל פחד. התחושה הזאת הולכת ומתחזקת בכל פעם שהממשלה חוצה עוד קו אדום של טירוף ומתקדמת עוד צעד לכיוון התהום, כל זאת לקול תרועות ה"המון".
אני בטוחה שרבים וטובים חשים את התחושה הזאת. מי שיושב מחוץ לבית המשוגעים הזה חש עצמו מבודד יותר ויותר. גבולות ההגיון נמתחים כל הזמן. בן אדם יושב במקום עבודתו, בבית הקפה השכונתי, באוטובוס, באינטרנט או בכל מקום אחר ורואה כותרות מתלהמות מנוסחות באופן דמגוגי וסרטוני תעמולה שחסרים חלקים גדולים מהמציאות, שומע אנשים מתעלמים לחלוטין או שפשוט לא יודעים את העובדות, שומע אנשים מגיעים למסקנות ומציעים הצעות שגורמות לאוזניים לסמור, רואה עדרי בהמות זורקות ביצים על שגרירויות, רואה רצח בעיניים, ונכונות לוותר אפילו על מראה העיניים של המהוגנות הבסיסית, של התרבותיות, בכל מקום, אפילו בפרלמנט. בן אדם שמסתכל נכוחה על הדברים האלו ומסרב בכל תוקף, או שאינו מסוגל, להשעות את ההגיון הבסיסי ואת הרגשות היסודיים, מרגיש כאילו שהוא עומד לבד מול צונאמי. אני לא מזלזלת ולא מתעלמת מהתחושות האלו. אני מרגישה אותן, למעשה. אבל אני יודעת שיש עוד רבים שמרגישים כמוני. ויש לזכור שהשוטים מוכי הכלבת שצווחים, נותנים כותרות, כותבים טוקבקים וזורקים ביצים אינם הרוב. הרוב, לא משנה מה דעתו, נוטה לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, פרט אולי מלהשתתף באופן אקראי בסקר דעת קהל כזה או אחר. דעת קהל היא הדבר הכי רגעי והכי נזיל בעולם. כל משב רוח קל יכול לשנות אותה, ולעיתים קרובות היא לא משקפת שום דבר חוץ מרציה חברתית, כלומר, מה שהנשאל תופס שפופולרי לענות היום. ויש גם לזכור שכדי שתתקיים הפגנת 400 אלף, יש צורך ש-400 אלף איש, או 200 אלף איש, יתגברו על התחושות האלו, לפחות למשך כמה שעות, ויצאו מביתם.
עדיין יש כאן, פורמלית, דמוקרטיה. עדיין יש בידינו כלים. עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לנסות. תבואו, לפני שגם זה יעלם, בהסכמתכם שבשתיקה.
בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?
איבדתי את סבלנותי לטרולים. איבדתי את סבלנותי לתגובות אוטומטיות ושחוקות ששמעתי כבר אלף אלפי פעמים. אין לי כבר כוח להתעסק עם אנשים שלא טורחים לקרוא את הטקסטים שעליהם הם מגיבים. אין לי כבר כוח להיגרר לשיחות על המובן מאליו, או להתעסק עם טיעוני "הכל אותו דבר ולשום דבר אין משמעות". ובעיקר אין לי כבר כוח לאנשים שחושבים ששיחה היא מלחמת אגו שיש בה מנצחים או מפסידים. הניצחונות היחידים שיכולים להיות בשיחות הם שלמדתי משהו חדש, שניסחתי משהו טוב יותר, שזיקקתי רעיון, שהגעתי לאיזשהו סוג של תובנה, דברים מסוג זה. יש מספיק מקומות באינטרנט לנהל בהם מאבקי חיזוק אגו מעוך. הבלוג שלי הוא הסלון שלי. מה שמשעמם אותי לא יכנס אליו.
ברוב העולם לא ממש מכנים את ערב השנה החדשה בשם "סילבסטר". השימוש בכינוי הזה בישראל של היום, כשהוא מתבצע תוך הדגשת ההקשר הדתי שלו (האפיפיור המרושע סילבסטר), הוא קצת מציק לנוכח הזהות ההולכת וגדלה בין זרמים חשוכים ביהדות ובנצרות, כפי שמתבטאת ביחסם לכל מיני דברים, כמו איקונות וקמעות, הומוסקסואלים או הפלות. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהשם נדבק כי הוא פשוט שם מסחרי טוב ונוצץ יותר מסתם "ערב השנה החדשה" לשיווק של חבילות מזון ואלכוהול במחירים מופרכים עד בחילה.
בכל מקרה, ברוב העולם, וגם אצלנו, חגגו אתמול את ערב השנה החדשה (New Year's Eve). במקומות שבהם קיימת אופציה אלטרנטיבית לספירה וציון של ימות השנה, כמו אצלנו, או כמו בסין למשל, אפשר להוסיף לצירוף הזה את המילה "אזרחית" או משהו בסגנון. להתנגד לציון היום הזה נראה לי קצת מגוחך. אף אחד מאיתנו לא נוהג לקבוע את פגישותיו לפי לוח השנה העברי. רובנו מציינים את יום הולדתם, יום הנישואים שלהם, יום השנה לדבר כזה או אחר וכו' במספרים, ולא באותיות. מהבחינה הכי טריוויאלית ויומיומית, ב-31 לחודש ה-12 משהו נגמר, ויום אחרי זה מתחיל משהו אחר, במספרים 1.1.
לציין סופים והתחלות זה משהו נחמד, שלא לומר חיוני. בחיי היום יום שלנו הזמן לא עניין פשוט וטריוויאלי, אלא משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו. הוא לא עוצר אף פעם, הוא אוכל את ילדיו, והוא לא באמת מתחיל או מפסיק איפשהו, בניגוד אלינו. כיצורים שמתחילים ומפסיקים איפשהו (נולדים ומתים, אם זה לא מספיק ברור…), אנחנו זקוקים לתחושה של רצף והפסקה, של התחלה וסוף, של שינוי ושבירת מונוטוניות, של תקווה. אנחנו זקוקים לזה כל הזמן. אנחנו עושים את זה כל הזמן. יש לנו תאריכים שלנו לבד, שלנו עם עוד אדם אחד או מספר קטן של אנשים, שלנו עם קבוצה גדולה יותר, ושלנו עם שאר העולם. ואין בזה שום דבר רע או בעייתי. למעשה, בניסיון ההתנגדות הסימבולי לתאריכים שהפכו לנורמה הגלובלית יש משהו מגוחך, שמזכיר קצת את ה-struggle against reality של הבחור הזה מלייף אוף בריאן, או ניסיונות פאתטיים קודמים, כמו למשל "לוח השנה המהפכני" שהתקיים 13 שנים בצרפת החל מ-1793. אם כבר להילחם בטחנות רוח, אני יכולה לחשוב על כמה טחנות ראויות יותר מבחינה אנושית. ומצד שני, כל הסיפור הזה מסתדר לא רע עם כל מדיניות החוץ (והפנים) הישראלית של העשור האחרון, שנראה כאילו היא שואבת את השראתה מסיפור מצדה העלוב (כן, התאבדות המונית מכל סיבה שהיא נראית לי כמו דבר עלוב שלא יכול להיות לו כל הישג. אני מעדיפה דברים שראוי לחיות בשבילם).
Having said all that, אולי מישהו יכול להסביר לי את התופעה הביזארית שבה נתקלתי אתמול ברחובות תל אביב, בדרך לביתו של חבר ובחזרה, והיא המוני ערסים ופרחות חבושי מצנפות סנטה קלאוס. חג המולד הוא חג נוצרי לגמרי, וגם אם אתם מתייחסים אליו באיזושהי צורה כי אתם אוהבים (כמוני למשל) את הקישוטים הכדוריים החמודים ששמים על העץ (למעשה, בביקורי האחרון בגרמניה קניתי אחד כזה. בצבע אדום. תקעתי אותו בתוך אדנית), או את האורות הנוצצים או את האוכל הטעים (נגיד, הסופגניות הגרמניות הקטנות המסורתיות. תשאלו את שוקי), להכניס את הקדוש הנוצרי סנטה קלאוס לחגיגה זה קצת מוגזם. וחוץ מזה, חבר'ה, כריסמס נגמר כבר לפני שישה ימים. האם המוני הערסים והפרחות האמורים לקחו קצת יותר מדי רחוק את המיזוג בין הזרמים החשוכים יותר של היהדות ושל הנצרות שציינתי למעלה? או שאולי איזה סוחר ממולח מיפו מצא דרך מקורית להיפטר מעודפי סחורה? מה לעזאזל זה היה?
(ובנימה אופטימית זו אני פונה להיערכות הקשה לפרידה מאהובי הסקוטי הכחוש, הדוקטור העשירי. מצחיק, האירוע הטלוויזיוני שלו אני מצפה כבר זמן לא מועט (וכאן יש מקום לתהות האם יש משהו בביקורת נגד גופי תקשורת ממשלתיים. גוף מסחרי לא היה מעז לעשות את מה שעשה ה-BBC, או ה-DTC, עם הסדרה הזאת בשנה האחרונה), שחלקו הראשון שודר ביום של חג המולד ושהסיום האפי שלו מתרחש ביום הראשון של השנה החדשה, מכונה The End of Time. עודף סימבוליקה מדאיג…).
