היום הגעתי למסקנה סופית ומוחלטת שאני סובלת משחיקה. וגם תקפה אותי תשוקה עזה לצאת לפנסיה. בעיקרון יש לי עוד בערך 35 שנים. זו טבלת יאוש קצת גדולה מדי. וזה גם כל כך לא הגיוני.

לנוכח המשבר הנוראי בקרנות הפנסיה, והעובדה שאנשים ממילא מעדיפים לעבוד גם בפנסיה, האם זה לא הרבה יותר סביר שאני אצא עכשיו לפנסיה לאיזה 15 שנים, ובעצם אלווה על חשבון החיסכון לפנסיה, וכשאהיה זקנה בלה וממילא לא ארצה להסתובב יותר מדי ברחוב (מה כבר נשאר לנשים מעל גיל חמישים שמתנגדות עקרונית לניתוחים פלסטיים?), אז אתחיל לעבוד ברצינות, ואולי גם אמות בעבודה, מאיזה משהו שקשור ללחץ?

תזכירו לי, מי אמר שהעבודה משחררת? (בכל זאת, בלוג שואה או לא בלוג שואה).

סוציאל דמוקרטיה הבטחת לנו. מפת דרכים מוסרית. 60% מצביעים חדשים קיבלת. חדורי אמונה בדבריך ובך. לא לקח לך שלושה ימים להשתין עלינו בקשת. עוד כמה ימים לטעון שהשגת את כל מה שרצית במו"מ הקואליציוני. עוד כמה שבועות כדי "לגלות" ששום דבר מזה לא נכנס לתקציב או לחוק ההסדרים. עוד קצת זמן כדי שכל מי שהבאת שימלא את התשדירים (וישיג מכתבי תמיכה מחתני פרס נובל בכלכלה) יגלה ששיקרת לו בפרצוף (ולא, לא בעניין הג'ובים) ויתחיל להתארגן נגדך (פעם ראשונה שזה מוצדק). ועכשיו, כל הכבוד לך, הצלחת גם לעשות את זה. העיקר שאתה מתנצל, חתיכת שקרן שכמוך. בכוח ניסית להפוך אותי (ואת שאר 60 האחוזים) לצינית? בינתיים, לפחות בהקשר הזה, הצלחת לא רע.

(ואני רוצה להתנצל בפני כל מי שטחנתי לו את המוח לפני הבחירות בכל הקשור לסוציאל דמוקרטיה וכו' ושכנעתי אותו להצביע לחולירה. נפלתי בפח. היה עדיף להכניס לכנסת את מפלגת "הציונות החדשה". טוב, נו, אולי בפעם הבאה).

כחצי שעה לפני בעיטת הפתיחה, אני רוצה להקדיש פוסט לאהובי אוליבר קאן, שלמרות שלא יעמוד היום בשער, תמיד אשמור לו פינה חמה בליבי.

(כן, אני אוהדת גרמניה ובחורה של שוערים. אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, זה ממש לא מזיז לי).

אחרי שקראתי את הידיעה הבאה, נתקפתי בהתלבטות קשה. האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את "מיאו מיקס", שזה בסך הכל מזון טעים (לא מניסיוני האישי) במחיר סביר, שמסייע לי גם לשמור על שתי הפרינססות שלי רגועות (כמובן, לא לבד, אלא ביחד עם אוסף רב של חטיפים ופינוקים למיניהם), וגם להאכיל את חתולי החצר?

[תוספת מאוחרת: עברנו לפריסקיז. בינתיים התגובות חיוביות ביותר].

מצד אחד, מה זה החרטא הזאת, לשים הרבה חתולים בבית אחד ולהשפיל אותם בפומבי (ושלא כמו בתוכניות ריאליטי אחרות, קשה לומר שהמתחרים הכניסו את עצמם לעניין מרצונם החופשי). ומצד שני, הם מבטיחים למצוא בית חם לכל המתחרים, ולהעניק לזוכים "תואר ניהולי בכיר" בחברה (בטח הטועם הראשי או משהו כזה…).

ובן זוגי היקר מוסיף שבעיניו, העניין מהווה השחתה של אחת מהפינות האחרונות של החיים החופשיים ביקום שאנו חיים בו, והוא מכתיב – "זאת מכיוון שהחתול, בניגוד לאדם לא לוקה בדפוס החשיבה המעוות שלפיו כדי שיהיה לו נעים וטוב הוא צריך לעשות דברים שהוא מאוד מאוד לא נהנה מהם. אצל החתול זה הרבה יותר פשוט. כדי להנות, הוא צריך לעשות דברים שהוא נהנה מהם. אם כן, לרתום חתול לתחרות מטופשת זה בערך כמו לשים לו ילקוט על הגב ולשלוח אותו לבית הספר".

ואני מוסיפה בעוד דברים בשם אומרם (דאגלס אדאמס, כמובן):

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on – whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man – for precisely the same reasons.

ונקנח בתמונה של טיגריס גמדי.

אם כבר מהפכנות, אז נלך על התזה ה-11.

כבר קיבלתי תלונות, אז הנה.

אם הייתם יודעים בכמה מאמץ היתה כרוכה מציאת הקבר הזה בתוך בית קברות עצום בשעת בין ערביים…כמעט התחלתי להאמין ברוחות).

צר לי להרוס את השמחה הכללית ששוררת לאחרונה סביב מציאת ההיטלר החדש של התקופה. נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד, הוא אולי בן זונה, ובטח גם חרא של בן אדם (אם היינו בארה"ב, יריב חבוט היה מקבל בקרוב קנס של כ-600 אלף דולר… הייתי חייבת להכניס את החוק הזה איכשהו, סורי), אבל:

א. הוא לא היטלר, אפילו אם בוש והנשיאה הטרייה של מועצת יהודי גרמניה (אגב, זו פעם ראשונה שאני שומעת על קיומו של המוסד מועצת יהודי גרמניה) אמרו שהוא כן. ולהגיד שהוא היטלר, מהטעמים הדמגוגיים שבגללם זה נאמר, זו זילות שואה והגחכתה.

ב. הוא רחוק מאוד מלהיות משוגע.

ג. כדאי להתייחס לדברים שהוא אומר ביתר רצינות, ובפחות קיצוניות (לחיוב או לשלילה, אבל כמובן שהחיוב לא רלוונטי למחוזותינו).

אני אחד מהאנשים המופרעים האלו שנוהגים בדרך כלל לקרוא את מה שכתוב מתחת לכותרת ומעל הטוקבקים. הרבה פעמים גיליתי במקום הזה (ע"ע, הכתבה) דברים מאוד מעניינים, שלא ממש הלמו את הניסיון לדחוף אותם לעד שבע מילים שיביאו כמה שיותר טוקבקים. לפעמים זה היה קשור לדברים שאמר אחמדיניג'אד. במהלך הזמן, הגעתי לכמה מסקנות לגביו, שהן קצת שונות ממה שמציגים לנו בכותרת.

אני רוצה להדגיש – המשחק שהוא משחק, וגם מצליח לא רע (כמו שאנחנו רואים מהתוצאות כרגע), נראה לי כמו משחק הרבה יותר מסוכן ממשחקי הכבוד וההפחדה (פצצת אטום אמאל'ה אמאל'ה) שמציגים בפנינו בתקשורת.

אני מניחה, דבר ראשון, שהוא פוליטיקאי, ולא פוליטיקאי זניח, אלא כזה שיודע איפה הוא חי, יודע מה יש לו ומה אין לו, ויודע היטב מה קורה בעולם. אני גם מניחה שבמובנים מסוימים, הוא לוקח השראה מצ'אבז, אם כי הוא לא מגיע לקרסוליו מבחינה תקשורתית ופופוליסטית (אני חייבת להודות, צ'אבז מצחיק אותי מאוד, ואם הייתי יכולה לקלוט את הטלוויזיה של ונצואלה, הייתי בוודאי הופכת למעריצה של התוכנית שלו) (וכדי שלא תחשבו שאני מפגרת לגמרי, גם המהפכה הבוליבארית שלו מאוד מוצאת חן בעיני) (מצד שני, תחשבו מה שבא לכם).

אני גם רואה שהוא משחק לא רע במערך הכוחות הקיים (אפילו בתוך מועצת הביטחון של האו"ם עצמה), וכל הקשקושים לא מפריעים לו לחתום על חוזי ענק עם מדינות וחברות פרטיות. בכל זאת, יצואנית הנפט הרביעית בגודלה בעולם בתקופה שבה הנפט הוא בערך 70 דולר לחבית. והשאלות שהוא מעורר בנושא למי מותר שיהיה גרעין ולמי אסור (למה למשל העולם לא דורש מהמדינה היחידה שהשתמשה אי פעם בגרעין כנגד אוכלוסייה אזרחית להתפרק מנשקה? את זה אני שואלת, לא הוא), מה הקריטריונים, איפה השקיפות, ובכלל כל נושא הצביעות המערבית, הן שאלות שיש לתת עליהן תשובה טובה יותר ממה שנותנים היום (או להיכנע לו. כמו שעושים עכשיו).

ואז הוא בא ומדבר על השואה, וכולם קופצים. בלי לשים לב לדברים שהוא אומר, ובלי לשים לב לעולם שבו אנחנו חיים. הוא לא אומר "השואה לא התקיימה". הוא אומר שאולי השואה לא התקיימה כפי שאנחנו חושבים שהתקיימה (והוא צריך לברר את זה), ואם היא אכן התקיימה, אז אין שום סיבה שהערבים יאלצו לשלם את המחיר על פשעיה של אירופה. אני לא רוצה להתייחס לטענה השניה (שבסך הכל יש בה הגיון מסוים, ואני לא רואה שום רע בהקצאת חבל שופע מים ומשאבים טבעיים באירופה או שטח נדל"ן מניב בלב ברלין, נניח, לשימושם של היהודים. אבל נו שויין, זה כבר מאוחר מדי בשביל זה). דווקא הראשונה היא מה שמעניין כאן בעיני.

לנו כאן ברור שהשואה התקיימה בממדים ובצורה שבה אנחנו חושבים שהתקיימה. אין כאן (נראה לי) אדם אחד שלא מכיר ניצול שואה או מישהו שיש במשפחתו ניצול שואה או ניצול שואה שבא להרצות בבית הספר שבו למד וכו'. אין כאן אחד (מגיל מסוים ומעלה, כמובן) כמעט שלא נכח בטקסים, למד על הנושא בבית ספר, ראה את הסרטים ביום השואה, קרא את הספרים. (אני לא רוצה להתייחס לנושא טיולי ה"שבעה מחנות בשלושה ימים". זה עניין לפוסט אחר).

אבל זה לא המצב בעולם היום. אולי רק בחלקים מסוימים של אירופה. הדור הצעיר (אפילו לא הנוער) שחי בעולם הוא "דור שלא ידע את יוסף". אנשים רבים חושבים שהשואה זה "רשימת שינדלר" של ספילברג (האיש והתודה לששת המיליונים). או לא חושבים שום דבר. ואז הם שומעים מאחמדיניג'אד או אחרת שאנשים נשפטים ונכלאים בגלל שהם עושים "מחקר היסטורי" שמנסה לבדוק האם אירוע מסוים אכן היה כפי שאומרים שהיה. במקומות של חופש ביטוי, שבהם אף אחד לא ייכנס לכלא אם ינסה לטעון שהשמש סובבת סביב כדור הארץ או שהשמיים עשויים מגבינה סגולה. מוזר קצת, לא? (ובל נשכח, שהכחשת שואת הארמנים למשל לא ממש זוכה ליחס דומה, וכולם עושים עסקים עם טורקיה).

בל נשכח גם שלרוע המזל, השימוש שנעשה בשואה אחרי סיומה לא תמיד היה אופטימלי. הטענה שהאירוע נופח מעבר לכל פרופורציה ומשמש בעיקר לצורכי תעמולה נשמעת קצת פחות רע בעיני רבים, כשהיא נתקלת בטענה שכל ביקורת ולו הקלושה ביותר על מדיניות הפנים או החוץ של מדינת ישראל רבת העוצמה הצבאית, שוורן באפט משקיע בה 4 מיליארד דולר, היא "אנטישמיות". וגם תמונות של מתנחלים עם טלאי כתום או תצוגות הילד מווארשה, שפונים נגד ממשלת ישראל, הצבא והמשטרה, שמשחקים כאן בתפקיד הנאצים, כשהן מופצות בסוכנויות לכל העולם, לא ממש תורמות. וגם לא שלל הסרטים הבדיוניים שנעשו בנושא (ושוב, אני אדחף את התודה לששת המיליונים. אני עדיין לא יכולה להירגע מזה, לא משנה כמה זמן יעבור, ולא משנה שהוא פיצה לגמרי עם מפעל התיעוד שלו).

אני מתחילה לגלוש, ולא רוצה לתת כאן את כל הביקורת שיש לי נגד ייצוג השואה וזיכרון השואה, מאז השואה ועד היום. זה נושא לעוד פוסטים רבים וטובים. ולכן אסכם את הנושא הזה ואומר שלדעתי, התגובה הרצינית לדברים כאלו שאומר אחמדיניג'אד או כל "מכחיש שואה" אחר לא צריכה להיות ביטול מוחלט או כל תגובה תוקפנית אחרת. גם חוקים נגד הכחשת שואה הם דבר מגוחך בעיני, שרק משרת את המטרה של מכחישי השואה, ולא של הנלחמים בתופעה. תופעות כאלו שורשן לעיתים קרובות הוא מבורות והיעדר של חינוך לאמפתיה. תגובה אלימה (או מתנפחת) נגדית רק תחזק את הבורות ואת היעדר האמפתיה. ואנחנו הרי לא רוצים עוד מלחמת עולם (או לפחות ככה אני רוצה להאמין).

על התגובות הנוכחיות של העולם יש לי רק דבר אחד לומר – ככה לא בונים חומה. יש לזכור שבערות היא אכן כוח. בעיקר כוח בידי האויב. שלא צריך אטום היום כדי לקום עלינו ולפגוע בנו קשות.

***

מישהו הביא כאן באיזה בלוג לפני שבוע בערך לינק לראיון שערך העיתון הגרמני "דר שפיגל" עם אחמדיניג'אד. הבלוגר ששכחתי את שמו טען שהשפיגל השפיטו אותו. קראתי את הראיון, וזה לא הרושם שעלה ממנו. האמת, קצת נלחצתי כשראיתי איך הוא פונה אל הציבור הגרמני, שברובו לא חי אז או שהיה בגיל חסר השפעה, ומדבר איתם על משהו שבוודאי הטריד אותם עוד קודם – עד מתי ייאלצו לשאת על כתפיהם את חטאי אבותיהם. לעניות דעתי, השפיגל לא התמודדו עם זה בצורה טובה. אבל אתם יכולים לקרוא בעצמכם ולשפוט (ואם אפשר, תנסו לראות את עצמכם רגע כגרמני צעיר שקורא את זה, לא כיהודים ציונים שחושבים שכל אזכור של השואה על ידי ערבי היא הכחשה ובזיון וצריך להפציץ אותו וכו'). וגם הסיפור עם ה"סרט הצהוב" היה די מלחיץ בעיני, דווקא בגלל שהיה לי ברור שהוא לא נכון ומשרת היטב את המשחק שמשחק האיש.

***

ויכול להיות שזה סתם הפחדים שלי מדברים, והוא בעצם כן היטלר. על זה רק הזמן יכול לענות.