"לכמה מולדת זקוק האדם?" היא המסה השלישית בספר שדיברתי עליו קודם, "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי. לא ברור לי לגמרי למה, אבל זו היתה המסה שעשתה עלי את הרושם העמוק ביותר, כולל בכי. יותר אפילו מ"העינויים", המסה השניה והפוצעת (שהצדיקים שהמליצו לי על הספר הדגישו אותה במיוחד).

תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, המסה הזאת נגעה אצלי בנקודות רגישות. הבן אדם שואל את השאלה הזאת מפרספקטיבה של פליט, יהודי אוסטרי, שכל חייו לפני 1935 ראה את עצמו כבן ארצו, ולא כיהודי, ולפתע ארצו פנתה נגדו. קמה עליו להורגו, ליטרלי. וכמעט הצליחה. והוא עונה על השאלה הזאת בסוף המסה, באופן הבא:

"להרבה, האדם זקוק להרבה מולדת, על כל פנים ליותר ממה שמדמה לו עולם של אנשים שיש להם מולדת וכל גאוותם על בילויי החופשה הקוסמופוליטיים שלהם".

היום, למילה "מולדת" יש ניחוח פאשיסטי חזק, ניחוח של פטריוטיזם מטומטם, עיוור וחסר כל ביקורתיות, של אומרי הן והן. המילה אף עשויה להישמע צינית, כמו הגרסה של "התקווה" שהושמעה בתשדירי הבחירות של "קדימה". סיסמת יחצ"נות שבה ניתן להשתמש כדי למכור כמה מושחתים להמוני העם הנבערים מדעת. גם אז המילה לא היתה בשיא תפארתה.

אבל, מבחינת אמרי, המשמעות היא אחרת. לדבריו:

"מולדת היא ביטחון…במולדת אנחנו שולטים היטב בדיאלקטיקה של ידיעה והכרה, של אמון ואמונה…לחיות במולדת פירושו שמה שכבר מוכר לנו קורה שוב ושוב בגרסאות שונות במקצת… רק האותות שקלטנו מוקדם מאוד בחיינו, שעמדנו על משמעותם בד בבד עם קניית האחיזה בעולם החיצון, נהיים מרכיבים קבועים ולא משתנים של אישיותנו…שפת האם והסביבה שנולדנו בה צומחות אתנו, צומחות אל תוכנו, וכך נוצרת אותה בקיאות והתמצאות המקנה לנו תחושה של ביטחון".

והוא מספר סיפור ממש מטלטל, על מפגש בלתי פורמלי אחד שהיה לו בזמן שהיה פעיל במחתרת הבלגית עם קצין נאצי (הקצין התלונן שאמרי והחברים שלו עושים רעש ומפריעים לו לישון), שלמרבה חרדתו דיבר בניב הולדתו. הוא אומר:

"הייתי שרוי במצב רגשי פרדוקסלי, כמעט חולני: רעדתי מפחד ובו בזמן גאתה בי לבביות של קרבה גדולה, שכן הברנש – שברגע ההוא אמנם לא ביקש את נפשי דווקא אבל משימתו, שהוא מילאה בשמחה, היתה להוליך מספר רב ככל האפשר של אנשים כמוני אל מחנה המוות – הברנש נראה לי פתאום כמי שעשוי להיות לי לחבר. הנה אני עונה לו בשפתו, בשפתי, וכבר אנחנו מרימים כוסית יחד לחיי הפיוס והמולדת, לא כן?"

***

אף אחד לא גירש אותי מארצי או קם עלי להורגי, זה נכון. אבל אני הולכת ומרגישה שהמולדת שאני מכירה הולכת ונעלמת. מה שהיה פעם לבביות וקרבת יתר הפך היום לקשיחות לב ואיום. פעם באמת היתה הרגשה שיש דברים שאפשר לסמוך עליהם, היתה תחושת ביטחון. היום יש תחושה שהכל התפרק, מלמעלה ועד לרמות הכי בסיסיות. כל סולידריות, כל אמון, כל ערך וכל רגש. דברים מוכרים מרגישים פחות מוכרים. זה מפחיד אותי, ובו בזמן גורם לי לרצון להיצמד, להחזיק חזק במה שעוד נשאר.

"הכל נשפך וזורם ממני, כגשם שוטף…" מצטט אמרי ממכתבו של המשורר אלפרד מומברט, שגורש בגיל 70 ביחד עם שאר היהודים בעיר קרלסרוה למחנה גור שבדרום צרפת. "הכל נשפך וזורם ממני, כגשם שוטף…". מה עוד יש לומר.

[אוי, איזה התקף סנטימנטליות, ג'יזס. טוב, נו, כמו שאמרתי, אלו הן התייחסויות ראשוניות לספר שטרם עבר עיבוד רציני…]

"בשולי הכיכר עמדו מזרקות בדמות בעלי חיים מיתולוגיים. במרכז התרוממה מזרקה גבוהה יותר מכל השאר, וקרניה יצרו עץ זוהר. אך לא מים ניתזו כלפי מעלה, וזרמו בגזע ובענפים, היתה זו אש. והגיצים ציירו תמונת גשם עלים תמידי.

"כיכר החימה הקדושה" – זה היה שם הכיכר.

הכיכר שכנה בעיר הבירה של המלך הצעיר, והיתה פרי עיצובו. הוא רצה בבניית מזרקת האש כמחאה. זו צריכה היתה לסמל את עץ החיים שבער בזעם קדוש על רשעות העולם, בער קיץ וחורף, יום ולילה. זו היתה אש שלעולם אסור שתגווע.

ובדיוק כשם שלעץ שורשים באדמה, לובתה האש מחדר הסקה תת קרקעי גדול, שהיה גם מקום אכסונו של הדלק.

עץ האש ניזון בדרך יוצאת דופן. למעשה, צריך היה להזין אותו בכל מה שנכתב ונדפס בלא צורך על פני הארץ – בעיתונים, בספרים, במסמכים רשמיים ופרטיים וכן הלאה.

אך מי יכול היה להחליט מה מיותר ואין בו צורך?

הכל צריכים היו להיות מסוגלים לכך.

שומה על כל אזרח לתרום את תרומתו לאש, ולא באמצעות מענקים כספיים, אלא דווקא באמצעות הבאת פסולת נייר. על כל אחד ואחד מוטל היה לבחון בקפדנות כל מה שקרא וכל מה שכתב בעצמו. והיה אם אין בזה דבר מה ראוי למחשבה או בעל ערך רב בדרך אחרת, כי אז חייב הוא ללכת בלא דיחוי אל עץ האש. התברר שהיתה זו כמות מדהימה, שיכולה היתה למלא את המכסה היומית ללא כל קושי. רק אלה שבאו ממשרדי הממשלה יכלו להבעיר את עץ האש לבערת תמיד.

המלך עצמו השתתף באופן פעיל באיסוף, וטענו שהוא נדיב מאוד בכל הנוגע לנייר הממלכה. אך הוא עצמו לא חשב כך.

תרומות גדולות באו גם מהמוציאים לאור, והסופרים בארץ נתנו את כל ספריהם הדקים ביותר. בשעות המוקדמות של הבוקר יכולת לראותם חומקים לדרכם אל "כיכר החימה הקדושה", ועבודת לילם מוסתרת מתחת למעילם. הסופרים היו מעטים, אך תרמו לעץ האש בקביעות.

ועם זאת, העיתונים היו עשירי ממדים, והמלך התיר זאת מפני שקיומם חולף – היום הם כאן ומחר מזינים את עץ האש; אך הוא נהג כך גם כדי לתת לציבור להעמיק את הבנתו.

ביום שיכבה עץ האש, איים המלך, אזי יסגרו בתי הספר בארץ ובתי הדפוס יעמדו ממלאכתם. ואולם, דבר זה יכול להצביע אך ורק על דבר אחד: על אדישות רוחנית.

אם שיפוטם של בני האדם ירד לשפל מדרגה כזה, והם יסכימו לכה הרבה ממה שהם קוראים וכותבים בעצמם עד שעץ האש לא יהיה ניזון כלל – כי אז הגיעה השעה שילדיהם יהיו אנאלפאביתים, כך שתהיה בידם שעת כושר להתחיל מבראשית וללמוד לחשוב בעצמם…"

[מתוך ספרה של מריה גריפה, "ארץ אי שם", ספר מסדרת "מרגנית – ספרי מופת לילדים ולנוער", שהולך איתי בכל אשר אלך].

גרפיטי שצילמתי בברלין. טוב לראות שיש גם שם אנשים שחושבים כמוני…

(התרגום של מה שכתוב שם: המלחמה בנאצים טרם הסתיימה).

עוד אחד, קצר יותר, על אגמבן: בחלק מהספר, כמו כל פילוסוף טוב, הוא דן באטימולוגיה של המילים המשמשות אותנו להתייחסות לאירועי השואה.

העיסוק במילים הוא מטריד בעיני ממש כמו העיסוק במספרים, אם לא יותר, ותמיד מרגיש קצת ציני, קצת עקר. כשאני נוכחת בשיחה שעוסקת במילה הטובה ביותר, או בכזו שבה מישהו נתפס למילה על חשבון הרעיון (רק כשזה נעשה בשם הפוליטיקל קורקטנס, כמובן), בא לי לבעוט במישהו. אבל העיסוק הפילוסופי במילים, או האטימולוגי, למען הדיוק, הוא מדהים. ואינפורמטיבי מאוד, בעיקר לגבי ההנחות הסמויות שהנחו את מי שטבע את המילה.

אגמבן דן במילה "Holocaust", למשל, ואומר כי המונח נטבע על ידי אלי ויזל, שהתחרט מיד לאחר מכן על דבריו. הפירוש היווני של המילה הוא "שרוף לגמרי". הבעיה נמצאת בפירוש הלטיני, שמשמעותו קורבן במסגרת של פולחן דתי, או בעברית – "עולה". לדבריו, המונח שימש בעבר את ראשי הכנסיה הנוצרית כגינוי נגד מנהגי הקורבן של היהודים, ונמצא גם בטקסטים אנטישמיים בוטים. אגמבן אומר, ואני נוטה להסכים איתו, שלא רק שהמונח הזה רומז להשוואה שאינה מתקבלת על הדעת בין הקרמטוריום לבין המזבח בבית המקדש, הוא גם מכיל כפירה סמנטית, מכיוון שהשימוש שנעשה בו במשך הזמן היה אנטישמי במהותו.

המונח העברי "שואה" לא יוצא הרבה יותר טוב. לדברי אגמבן, משמעות המונח בתנ"ך קשורה לרעיון של עונש אלוהי (והוא מצטט פסוק מישעיהו שבו מופיעה המילה). האם השואה היתה עונש אלוהי על חטאי היהודים? חטאי מיליון וחצי תינוקות וילדים, למשל? אני ממש לא מסוגלת להתייחס לשאלה הזאת ברצינות. אם כן, אז מבחינתי האלוהים הזה לא ראוי שיעבדו אותו. אם לא, אז הוא לא רלוונטי לשום דבר, ולא מעניין אותי כקליפת השום (ובכך פתרתי באופן אישי את הדיון התיאולוגי בנושא השואה).

[אגב, בהקשר אטימולוגי זה מעניין לדעת שהמילה "מוזלמן" היא בעצם "מוסלמי", מונח שנטבע באושוויץ, אך עבר משם גם למחנות אחרים. ולמה מוסלמים? הסיבה הראשונה שמזכיר אגמבן היא שהם נראו, בשל השינויים הפיזיים שחלו בהם כתוצאה ממצב תת התזונה המתמשך, כפופים כמו מוסלמים בתפילה. סיבה נוספת הוא מוצא במשמעות המילה מוסלמי – פטליזם בלתי מותנה, כניעה ללא תנאי לגורל ולרצון האל, שקשורה למצב הנפשי אליו הגיעו המוזלמנים, של אדישות תהומית לעולם החיצון, מתים חיים, קליפות ריקות, שממשיכות לזוז רק מכוח האנרציה הפיזיקלי. הוא מצטט את הערך "מוזלמן" באנציקלופדיה יודאיקה: "היה בשימוש בעיקר באושוויץ, המונח נגזר, ככל הנראה, מגישתם הטיפוסית של חלק מהמגורשים, ששכבו כשהם כורעים על הרצפה, רגליהם מקופלות באורח מזרחי, פניהם קפואות כמסיכות"].

לפני זמן לא רב קראתי את ספרו של הפילוסוף האיטלקי גיורגיו אגמבן, "Remnants of Auschwitz". אחד מהקטעים שם עשה עלי רושם עמוק, והתחבר בצורה יפה לדברים נוספים שמעסיקים אותי, ולהלן התוצר הזמני.

אגמבן מצטט את פרימו לוי, שמספר בספר "ההפוגה" את סיפורו של אחד זונדרקומנדו ששרד, על משחק כדורגל שהתנהל במהלך אחת ה"הפסקות" מהעבודה בין חברי צוות הזונדרקומנדו לבין ה-SS. בלב הזוועה של אושוויץ שיחקו האנשים, וחבריהם בצד הריעו, עודדו, כאילו שהמשחק מתרחש במגרש בכפר, ולא בשערי הגיהנום. אגמבן אומר כי אפשר לראות את המשחק הזה כהפוגה זמנית של אנושיות בלב הזוועה האינסופית, אך הוא מעדיף לראות אותה כזוועה האמיתית של "האזור האפור", שבו אין זמן, ושנמצא בכל מקום. ומכאן מגיעה, לדבריו, הבושה והמצוקה של הניצולים, וגם המצוקה והבושה שלנו:

"The shame of those who did not know the camps and yet, without knowing how, are spectators of that match, which repeats itself in every match in our stadiums, in every television broadcast, in the normalcy of everyday life. If we do not succeed in understanding that match, in stopping it, there will never be hope".

אדורנו, כשדיבר על משהו דומה, אמר את אמירתו המפורסמת, שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברבריות. האמירה הזאת עוררה סערה מסוימת, ולכן הוא חזר בו ב"נגטיב דיאלקטיקס", אבל לא ממש חזר בו, אלא עורר אותה מחדש, בצורה חריפה יותר ובהקשר כללי יותר. הוא אומר, שלסבל יש זכות לביטוי כמו שלאדם מעונה יש זכות לצעוק, ולכן יתכן שלא נכון לומר שאחרי אושוויץ אי אפשר יותר לכתוב שירים. אבל, אומר אדורנו, זו לא טעות להעלות את השאלה הפחות תרבותית, האם אחרי אושוויץ אפשר בכלל להמשיך ולחיות.

התרבות כולה לוקה, אחרי אושוויץ, במקרה חמור של "אשמת ניצולים", אשמה של חיים שבעצם קיומם חונקים חיים אחרים. האשמה הזאת, אומר אדורנו, אינה מתיישבת עם החיים. והאשמה הזאת אינה מפסיקה לשכפל את עצמה, בגלל שאי אפשר, אפילו לרגע אחד, להביא אותה במלואה לתודעה. "אשמת ניצולים" היא מושג ידוע ומוכר, שמופיע פעמים רבות בעדויות, בספרים, במחקרים פסיכולוגיים בנושא. "אשמת ניצולים" זה גם כל מה שאני שומעת כשאני שומעת תירוצים לאדישות לגורל של אחרים או טיעונים בנוסח "מי שמרחם על אכזרים" וכדומה.

***

ועם ההקשר הזה in mind, יש לי כמה דברים לומר בנושא ה"פלנטה האחרת". לתפיסתי, מי שאומר על אושוויץ "פלנטה אחרת" ומתכוון לכך, כשהוא מודע לכל ההשלכות והמשמעויות של הביטוי הזה, גרוע מכל מכחיש שואה, אפילו אם הוא עצמו ניצול שואה כמו יחיאל דינור (ק.צטניק) (אם כי אני מניחה שכשהוא אמר את זה הוא הרגיש דברים אחרים לגמרי ממה שמרגיש כל מי שמשתמש בזה היום).

מי שמנסה לטעון שאושוויץ התקיימה במימד אחר, במושגים אחרים, מחוץ לכדור הארץ, מחוץ לרצף ההיסטוריה האנושית, במקום מבודד ונפרד מכל מה שאפשר להתייחס אליו ולהשוות אליו, בעצם אומר עוד כמה דברים. ראשית, הוא פוטר את מבצעיה מכל אחריות. המונח "פלנטה אחרת" מסמן פער טרנצנדנטי שאינו ניתן לגישור בינה לבין הפלנטה הזו שלנו. כי הרי אי אפשר להשוות. ואם אי אפשר להשוות, אז איך אפשר לשפוט, לפי המושגים האנושיים החוקיים והמוסריים של הפלנטה הזאת, את מה שהתרחש בפלנטה ההיא? הם ממילא ומראש לא תקפים לגביה.

דבר נוסף – המונח מפשיט את אושוויץ מכל רלוונטיות ומשמעות אנושית, ומבזה את קורבנותיה ואת ניצוליה. איזו רלוונטיות יש בכלל לסיפור שלהם עבורנו, כאשר אנחנו אומרים שהוא התקיים מחוץ לחלל ולזמן שלנו? כל היחס לעדויות הופך למן סוג של טיפול פסיכולוגי עבורם.

והדבר הגרוע מכל – המונח חוסם מראש ומלכתחילה כל ניסיון לטעון שאפשר למנוע שואות נוספות גם בעתיד. פלנטה אחרת – אי אפשר להסביר, אי אפשר להשוות, אי אפשר להבין, אי אפשר לדעת, אי אפשר למנוע.

התפיסה שהגיעה לקיצוניות באושוויץ היא התפיסה של האדם כסרח עודף, כבר-החלפה, כבר-השמדה – חפץ שמאבד כל הקשר אנושי, והופך לנציג חסר פנים של קבוצתו (דבר דומה, אגב, נעשה בהקשר של הזיכרון, אבל זה לא לעכשיו). הטענה הכרונולוגית היא שאחרי אושוויץ, אחרי שראינו לאיזו קיצוניות יכולה להגיע התפיסה הזאת, שמספיק להגדיר אותך כיהודי כדי להכניס אותך לתא גזים, אין לנו יותר את הפריבילגיה להתייחס לתפיסה כזו, בכל צורה שבה היא מופיעה – אם כרצח עם ואם כתירוץ לאטימת לב פרטית, בשוויון נפש וכמשהו "טבעי". כל גילוי וכל ביטוי שלה הוא המשך ישיר של אושוויץ וחלק בלתי נפרד ממנה, וכל זמן שדברים כאלו מופיעים אושוויץ ממשיכה להתקיים. התפיסה הזאת לא יותר טבעית משאושוויץ היתה טבעית להיסטוריה ולהתפתחות האנושית. אפשר כמובן לטעון דברים כאלו על אושוויץ, אבל נקודת המוצא שלי היא דחייה מוחלטת של הטענה הזאת.

זה לא אומר שכל רצח עם או דברים דומים שהתרחשו מאז אושוויץ הם "כמו אושוויץ". אבל זה בהחלט אומר שכל הדברים האלו הם המשך ישיר של אושוויץ. שהעניין הזה טרם עבר מהעולם. המלחמה לא הסתיימה (שלמה ארצי, לשאלתך…). משחק הכדורגל נמשך.

הציטוט הזה של פרימו לוי שהבאתי כאן קודם, נוגע בדיוק בלב העניין.