לנוכח העובדה שבכלל אין לי מקלט ושאני לא מצליחה להתרגש מכל מיני הפחדות בתקשורת, ושהאמת הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה לספור את הימים עוברים עד ל-18 באוגוסט, אבל מה עושים עם חתולים במקרה של אזעקת אמת?

***

לגבי ה"לא להתרגש", הפוסט הזה של שוקי גרם לי להרהר בעניין. כל הסיפור הזה גורם לי לכל מיני רגשות שנעים על הטווח שבין עייפות קיומית לזעם. פחד לא נכנס לתמונה ולו לרגע.  ולמעשה, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם לא הרגשתי פחד כבר המון זמן. חרדות, מתח, עצבנות, אולי, אבל פחד בריא וטוב – שום דבר. מאז תקופת הטרור העליזה בימי אריק שרון השמחים, וגם אז רק בהתחלה. הטרור כנראה דפק אצלי את תחושת הפחד. איזה נצחון מדהים על האויב, בחיי.

למעשה, כבן אדם שעוסק לא מעט בעניינים שמחים שקשורים בשואה, אני חושבת שאף פעם לא סבלתי מפחד מהמוות. וזאת אולי מכיוון שאני יודעת בוודאות בסיסית שיש דברים גרועים בהרבה ממוות. ושנת 2002 לימדה אותי יותר מכל מה זה סטואה, לפחות במובן העממי של המילה. וחוץ מזה, כמו שאפשר לראות משמחת ההמון על המלחמה (מתגעגעים למופז? רבי, לאן הגענו…), אם אפשר להתייחס לסקרי דעת קהל כמשהו שמבטא משהו שאינו רק ייאוש טוטלי, החיים כנראה הרבה יותר מפחידים את הרוב מאשר המוות. איך אמר בראד בתפקיד טיילר דרדן, we just had a near life experience.