הפגנה? what is it good for?

קשה, קשה לי עם התבוסתנות של החברה האזרחית בישראל. מילא היו לאנשים טיעונים רציונליים והגיוניים ומבוססים שמסבירים את תמיכתם במדיניות המטורפת של הממשלה חדלת האישים שלנו, או איזשהו טיעון מנצח שנותן איזשהו תוקף להתנהלות הבלתי מוסרית ובעלת הנטייה הקשה להרס עצמי שלה. אבל טרם הצלחתי להיתקל בטיעון כזה באף אחד מאינספור הדיונים שניהלתי בנושא בתקופה האחרונה. ההסברים נעו מציניות דרך אימפוטנציה אישית ועד לטיעון המשכנע ביותר – כינויי גנאי. ומילא שזה יבוא מאנשי ה-wartime president בעלי האישיות הסמכותנית – מהם באמת קשה לצפות ליותר מדי. אבל גם אנשים שלא מסכימים עם הטיעונים המגוחכים האלו יורדים לרמות קשות של אי-רציונליות ורציונליזציות בניסיון להסביר למה הם לא מוכנים להזיז את התחת שלהם. באופן ספציפי, בניסיון להסביר למה הפגנות זה בעצם בזבוז זמן. ובכן, זה לא. ואני אסביר.

אזרח שחי במדינה דמוקרטית, משתתף בבחירות, משלם מסים, שומר חוק וכל השאר, קם בוקר אחד ומגלה שהממשלה שלו מיישמת מדיניות שמנוגדת לעמדותיו, אמונותיו ותפיסותיו – מנוגדת בצורה עמוקה מאוד, שבעיניו מאיימת על המדינה שלו באורח קריטי. והוא לא האזרח היחיד. זו לא שנת בחירות. למעשה, זה קורה ארבעה חודשים בלבד אחרי שהתקיימו בחירות.

האזרח מנצל את חופש הביטוי שלו, המוקנה לו מעצם היותה של המדינה דמוקרטית, בכל פורום אפשרי כדי להביע את התנגדותו למדיניות האמורה ולנסות לשכנע אחרים שיש להתנגד למדיניות זו. האזרח לא עושה את כל זה בגלל שהוא רוצה לשחרר קיטור. האזרח חי במדינה שבה הממשלה אינה ישות מיסטית בעלת סמכות מאגית ומוחלטת, שהוענק לה בידי אלוהים או משהו כזה, אלא מכשיר פונקציונלי בידי העם למימוש רצונו. וכך מתגבשת לה קבוצת אזרחים, שמעוניינת לתבוע מהממשלה לשנות את מדיניותה, וליישם מדיניות אחרת. הדרך היחידה שיש בידי קבוצת האזרחים הזאת לעשות כך היא להראות לממשלה כי קיימת התנגדות, ולדרוש ממנה את הדרישה הזאת בגלוי. להדגים לממשלה את זה. בצורה פיזית ומוחשית. כלומר – להפגין.

הפגנה, demonstration (גם – הדגמה), היא אחד הכלים החשובים ביותר שיש בידי אזרחים במדינה דמוקרטית לממש את מעורבותם הפעילה בחיי המדינה. אפשר אולי להתווכח לגבי יעילותה, אבל אי אפשר להתווכח לגבי חשיבותה העקרונית. לי באופן אישי נראה שגם אי אפשר להתווכח לגבי יעילותה, בעיקר בעולם שתחום יחסי הציבור בו רק הולך ומתחזק מבחינת השפעתו על תהליכי קבלת ההחלטות (לפעמים קוראים לזה "תעמולה". זה די old fashioned בעיני). אני חושבת שאירועים כמו צעדת המלח של המהטמה בזירה ההיסטורית, ההפגנות בצרפת נגד חוקי העבודה בזירה האקטואלית, או ההפגנה נגד אירועי סברה ושתילה בזירה המקומית, השיגו את מה שרצו מארגניהן להשיג. ויש עוד דוגמאות רבות נוספות לפעולה של חברה אזרחית שהיה לה אפקט. אפילו מהתקופה הנוכחית.

כדאי לזכור – כשהחברה האזרחית מתה, מתה גם הדמוקרטיה. וכשהדמוקרטיה מתה, לפחות על סמך ההיסטוריה, לא קורה שום דבר טוב, אם לנסח את הדברים באנדרסטייטמנט מטורף. אין כל דרך אחרת לעצור את ההתנהלות המטורפת הזאת, או לפחות לרסן אותה ולהחזיר אותה לשפיות, חוץ מהפגנות, כמה שיותר המוניות. ההתנהלות הזאת מתאפשרת על ידי הסכמה שבשתיקה. ואזרח שאכפת לו מהמדינה שבה הוא חי, משרידותה ומצורתה, אסור שישתוק.