מתנצלת על ההתנצלות

בחיי, כל מילה שכותב הבניוביץ' הזה מקפיצה אצלי איזה שניים שלושה פיוזים. אני פשוט חייבת להפסיק לקרוא אותו, זה מזיק לבריאותי. ואני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לו, האטימות המתנשאת הזאת, אבל אני מעדיפה לחשוב שזה מרדיפת רייטינג (ככה אני יכולה לתעב אותו פחות). בכל מקרה, עכשיו הוא "מתנצל", מסוג ההתנצלויות שמאפשרות להכשיר את הדרך להרבה דברים טובים. אני ממש מרגישה צורך להתנצל בפני העולם על ההתנצלות הזאת. אבל יתכן שהוא סתם לא מבין כמה דברים, ולכן אולי כדאי לנסות ולפנות לטוב שבאדם, ולהעמיד אותו על טעותו.

אז תבין, בניוביץ', שגופתו הקטנה של עומר פסחוב אינה מצדקת את 37 הילדים הטבוחים בכפר כנא. תבין גם שתחושת חמלה ואהדה כלפי הילד פסחוב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומשפחתו שנותרה אחריו, אינה מייתרת את תחושת החמלה והאהדה כלפי הילד ממשפחת שלהוב או חאשם – שאת שמו הפרטי ושיוכו המשפחתי המדויק לא הצלחתי למצוא – ילד שהועף מהבניין ונפגע קשות ברגליו, או אחותו שנהרגה, או המשפחה שנותרה אחריהם (שתי המשפחות הללו, כמו רבות אחרות שהיו שם, היו שם מסיבות יומיומיות לגמרי – לא היה להן את היכולת הכלכלית לברוח למקום בטוח יותר ולעזוב את מקור פרנסתם היחיד, שבלעדיו אין להם כלום).

אם אכן אתה רוצה לדבר על סבל וכאב, ולא מתוך צביעות או אינטרס, אז תבין שהסיבות לרצח הדו צדדי הזה אינן מעניינות במיוחד. משפחה שאיבדה ילד, אדם שאיבד את אהובו או אהובתו, ילד שאיבד את הוריו – לא באמת משנה להם למה קרה האובדן הזה. הם יודעים יותר טוב מכולם ששום דבר שייעשה לא ישיב את האבידה או יסגור את התהום הזאת שנפערה באמצע המציאות. מי שאיבד יכול לומר הרבה דברים כלפי חוץ. הוא יכול לקרוא לנקמה או לקרוא לשלום. בסוף היום הוא נשאר לבד עם האובדן שלו, לבנוני, ישראלי, סיני או קנדי. ושום דבר לא ישנה את זה.

אדם, שמסתכל על האובדן הזה מהצד, ורוצה בכל מאודו לסייע, ראוי שיפעל רק לכיוון אחד – אותו כיוון שבאופק האוטופי שלו אין יותר אובדנים מיותרים כאלו, ובפרקסיס שלו יש צמצום מתמיד שלהם, הימנעות מקסימלית מיצירתם, ואמפתיה אנושית בסיסית כלפי מי שחווה אותם. אפילו אם הוא סתם חקלאי לבנוני שהתחבא במקלט בכנא. והסליחה שצריך לבקש, למרות שאין לה שום משמעות אמיתית, היא לא מאף אחד מאלו שהזכרת. רק מהמשפחות.

רוצה לדבר על הצביעות העולמית? זה נושא חשוב ולגיטימי מאין כמוהו (אבל כמובן רק אם אנחנו מבינים שאנחנו שקועים בה עד צוואר גם מבפנים). אבל לא על גופתו של פסחוב, ולא על גופותיהם של נרצחי כפר כנא. אלו צריכים לעמוד לנגד עינינו כסמל וסימן של כאב מיותר, שיש למנוע. לא כשום דבר אחר.

ותבין גם את זה – דבריך רק הופכים אותך לזהה מהותית לחיזבאללה. כמוהם, גם אתה מרגיש צורך להיאבק בצורך האנושי אם לא למנוע יצירה של סבל כזה בקרב אזרחים, אז לפחות להתנצל עליו באמת, מתוך ליבך, בפנייה למשפחות. הרגש האנושי הבסיסי של האמפתיה לזולת. כן, יש דבר כזה. לא רק שנאה, קנאה, נקמה וכו'. כמו החיזבאללה, גם ליבך גס ותגובותיך ציניות, לא אנושיות. אולי כדאי לך לקרוא את מה שכתבתי כאן לא כל כך מזמן על נאום פוזן של הימלר. אולי זה יעורר אצלך ואצל התומכים בדבריך קצת מחשבה (ולא, אני לא חושבת שיש יותר מדי תקווה כאן, אבל עדיין, לעולם לא אתעייף מלנסות).

***

ראיתי כאן שהציבור רוצה שהתקשורת תהיה "יותר פטריוטית". ואכן, טורו (ולמעשה, טוריו) של בניוביץ' הוא דוגמא יפה לסיפוק "רצון" הציבור הזה. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים. וכמקובל ברומא הדקדנטית, שיהיו נוטפי דם ושטנה ככל הניתן. אני רק מקווה שעיתונאים אמיתיים, אם עוד נשאר דבר כזה, זוכרים שהעיתונות לא נועדה לספק לציבור את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא זקוק לו כדי להיות אזרח מתפקד במדינה דמוקרטית. דהיינו, מידע חופשי, כמה שיותר שלם, וכמה שפחות מוטה. וזה לא משנה שום דבר ש"יש מלחמה".

סיפורי ההרוגים של הצד השני לא יזיקו לזה, אגב. גם להם יש שמות, חיים ואנשים שאוהבים אותם ושמתאבלים על אובדנם. למוות, למרבה הצער, אין משמעות לאומית אמיתית. רק משמעות אישית. ואם היינו מכירים גם את כל מי שאנחנו הורגים, לא רק את כל מי שנהרג לנו, ההחלטות שהיינו מקבלים ברמה המערכתית היו נראות אחרת. והפעולות היו נראות כאילו שהיה מאחוריהן איזשהו תהליך מושכל של קבלת החלטות וקביעת מטרות. אומרים שהרבה יותר קל להפיל פצצה מהאוויר מאשר להסתכל לזה שאתה עומד להרוג בלבן של העיניים, בעיקר כשהוא פליט לא חמוש. וגם ללבנונים לא היה מזיק לדעת שאנחנו תופסים אותם, בניגוד לחיזבאללה, כבני אדם ולא כבשר תותחים. וגם ה"מטרה הלאומית" היתה יוצאת נשכרת.

ואין יותר פטריוטי מזה, מלרצות שהמדינה שלך אכן תהיה יותר טובה, פחות צבועה, יותר אנושית, ויותר חזקה מבחינה אנושית מכל ארגוני הטרור שמסביב. ולהיאבק על כך שזה אכן יקרה.

***

אגב, ממאמרה של זוהר שביט הגעתי למסקנה שאכן אהוד ברק הצליח במשימתו האמיתית, ולא נשאר יותר שמאל בארץ, לא כתנועה (אגב, פתאום שמתי לב ששביט היא חברת מועצת העיר ת"א. כתושבת העיר ת"א, זה מסביר לי המון דברים). רוב חבריה נכנעו לצורך "להיות רוב". ולנוכח כל זה, היום בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב שאולי טעיתי שאמרתי בעבר שלא יתכן שיהיה כאן משטר פאשיסטי. כזאת "תמימות דעים" של רצייה חברתית על כזה טירוף חסר כל הגיון, חסר כל מטרות וחסר כל פואנטה לא ראיתי בשום מקום מחוץ לספרי ההיסטוריה. ולהגיד לכם את האמת, זה די מפחיד.

אומנות הדיסוננס – דיגרסיה על כוסיות

האמת, אני מרגישה שדווקא יצא לי טוב, השם של הבלוג. במיוחד בימים טרופים אלו כשהוא עוסק במה שהוא עוסק, שאיך לומר – זה לא בדיוק מה שתכננתי לעסוק בו ב-1 ביוני. לנוכח העובדה שהפכו אותי במקום אחד לכ. עם אובססיית שואה, חשבתי שאולי, אם כבר יש הפסקת הפצצות אוויריות של 48 שעות, לעשות גם כאן הפוגה קלה, ולעסוק ברפלקסיה אקסהיביציוניסטית. (ובכל זאת מילה על המצב – התחייבנו, אבל אנחנו שמים על זה זין? מה לעזאזל??)

אני אוהבת דיסוננסים. אני בעיקר אוהבת להיות דיסוננס. להכניס את הדיסוננסים החביבים עלי לתוך ההוויה הגלויה שלי, שכמטריאליסטית אדוקה, אני לפחות אוהבת לנסות לצמצם כל הזמן את הפער בינה לבין ה"ערים הסמויות מן העין" שבפנים. החיים בעולם הנוכחי הם בעיני דיסוננס אחד מתמשך, ולעיתים נראה לי שהדבר הנכון לעשות, בכל מישורי החיים, הוא לאו דווקא לחתור להשגת הרמוניה והחלקת הדיסוננס, אלא להיפך. ללמוד לחיות איתו, ללמוד לעבוד איתו. זה גם מה שאני מחפשת בדרך הפילוסופית-אקדמית שלי, אבל לא רק.

הבחירה בשם המופרך, "כוסית עם אובססיית שואה", היא ביטוי של דבר כזה. כוסית זו מילה לא יפה, וגם שואה זה לא משהו, והאמת, גם אובססיה. לאף אחת מהמילים האלו אין משמעות חיובית על פניו, אבל כל אחת מהן לוקחת את השליליות הזאת לכיוון אחר לגמרי. וזה יוצר דיסוננס.

ה"כוסית" לוקח את העניין למרחבים של שטחיות, קלות דעת, הקשר מיני גס, ויש שיאמרו אף שת"פ עם ההגמוניה הגברית הדכאנית שמתייחסת אל האישה כאל חפץ, אבר מין בלבד. האובססיה מרמזת על תקיעות. השואה, טוב, נו, אני לא חושבת שצריך לפרט. אבל ענייני האובססיה והשואה לא יוצרים בעייתיות. אלו הם דברים רציניים, כבדי משקל, שמתאימים לסגנון הכתיבה הכבד ובעל המשפטים הארוכים (בהשראת קריאה רבה של תרגומים לועזיים של ספרות ופילוסופיה גרמנית), שמצליחים לקיים איזושהי הרמוניה בין התוכן לצורה. רק ה"כוסית" תקוע, כמו עצם בגרון.

***

אז למה כוסית? מאחר ודי ברור כאן שאני לא מחפשת שידוך, אז גם די ברור שזה לא ניסיון לתאר את תכונותיי הפיזיות בצורה מושכת – את האופציה הזאת אפשר למחוק. ובלי האופציה הזאת, נשארת איזושהי אמירה, שאכן נוגעת לעניין הנשי – גברי. או הפמיניסטי, לצורך העניין. כי כן, אני בהחלט פמיניסטית. מסוג מאוד מסוים, אבל פמיניסטית nonetheless. בתקופה האחרונה מצאתי סוף-סוף את השם של הז'אנר שאליו אני יכולה לשייך את עצמי, והוא נקרא "lipstick feminism" (אם כי אני לא נמצאת בקצה שלו, אלא במקום מתון יותר).

ברמה האינטואיטיבית, ובלי לעסוק ב"כתבי" הז'אנר, אני יכולה לומר עליו את הדברים הבאים: אני אישה, אני אדם מסוים בעל תכונות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, ואני גם יצור מיני. אני חיה בחברה שעובדת בצורה מסוימת. כאישה, יש לי דווקא כוח במקומות שבדרך כלל נתפסים כחולשה. אין שום סיבה הגיונית בעיני להטיל וטו אוטומטי על כל שימוש בסוג הכוח הזה כדי להשיג את שאיפותיי בחיים (וחוץ מזה, אני גם אוהבת אסתטיקה שימושית, איפור ונעלי עקב, וחושבת באופן עקרוני שעדיף להרחיב את העניין הזה גם לגברים מאשר לבטל אותו אצל נשים).

אם אפשר לפעמים להפעיל מניפולציות על השיטה באופן שמקדם אותי למקומות שבהם אני רוצה להיות – שאותם אני קובעת מתוך שיקול דעת ורפלקסיה עצמית מתמשכת, כמובן, בעיקר במצבים שבהם מבחינה חברתית לא נמצאים בידי (אפריורית) הכלים המתאימים לעשות את זה, אז למה לא. וזאת, כמובן, תוך הצבת גבולות ברורים עד כמה שאפשר, והחצנתם. וזה אגב, ברמה הכללית יותר, בהחלט יכול לאפשר סוג מסוים של "שינוי השיטה מבפנים".

בינתיים, אגב, זה עובד לי לא רע בחיים. אני לא רוצה להשתחצן או משהו כזה, אבל בתחומים שמעניינים אותי ובדברים שאני רוצה לעשות, אני לא חשה שום נחיתות, אינטלקטואלית או אחרת, כלפי שום גבר, שנובעת מהיותי אישה. הייתי אומרת פעם בהתרסה שאין דבר שגבר (שדומה לי בתכונותיו ורצונותיו) יכול לעשות שאני לא יכולה לעשות יותר טוב. ככה זה, כששייכים ל"מיעוט" מדוכא. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לעשות, כאישה, הקשורים לאימוץ של כל מיני נורמות התנהגות כוחניות וגבריות (סטריאוטיפית), בין אם זה לצורך קידום עצמי או כל מה שלא יהיה. יש לי עניין בשוויון הזדמנויות. אין לי עניין בחברה חד-מינית.

***

ומה בין זה לבין ה"כוסית"? את הקשר אני רואה בתגובות לשם הזה, שמעורר אי נוחות. איך יתכן שבחורה אינטליגנטית שיש לה מה לומר מקדמת את השימוש במילה המבזה הזאת? איך יתכן של"כוסית" יש אינטליגנציה ויש מה לומר? לראשונים אני אומרת – זה מוכיח עד כמה ההתעסקות במילים באה על חשבון ההתעסקות בדברים, בסובסטנציה. לאחרונים – טוב, נו, די ברור מה זה מוכיח.

ואחרי שהוכחתי את כל זה (אם לא לאחרים, אז לפחות לעצמי), אם למישהו יש רעיונות טובים יותר לשם שתופס את מהות הבלוג הזה, אני פתוחה להצעות (עוד בעיה קשה שיש לי – אני נוטה להשתעמם מהר מהדברים האלו).