אשוב בספטמבר.

תחזיקו מעמד….

גינתר גראס גוייס לוואפן SS בדרזדן כשהיה בן 17. זה היה לקראת סוף המלחמה, 1944 ליתר דיוק. שמענו על זה ועל התגובות הסוערות לזה בתקשורת בימים האחרונים. לומר לכם את האמת, אני לא רק שלא מתרגשת, אלא גם לגמרי לא מסכימה שזה מטיל איזשהו דופי בהתנהלותו ובמוסריותו מאז תום מלחמת העולם השניה ועד היום, או מעמיד את הפציפיזם שלו והעקרונות שלמענם לחם מאז באיזשהו סימן שאלה, ולו הקלוש ביותר. אם כבר, אני חושבת שההיפך הוא הנכון.

אם ב-1944 הוא היה בן 17, אזי שבעת עליית הנאצים לשלטון הוא היה בן 6. הנאצים, כזכור לכל מי שזוכר, פעלו רבות לביסוס שלטונם באמצעות הכוח החזק ביותר והקל ביותר להשפעה – ילדים ובני נוער. היטלר יוגנד, that is. גם גראס היה חבר בתנועה כזו. לפני די הרבה זמן מצאתי במכירת חיסול של הספרייה איזשהו ספר שכתב עיתונאי בריטי על השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השניה בגרמניה. בינתיים, הספר אבד לי ואני לא זוכרת מי כתב אותו או אפילו איך קראו לו (בא בזול, הולך בקלות…), אבל דבר אחד שהיה כתוב שם לגבי הדה-נאציפיקציה נחרת בזיכרוני. נאמר שם שהתוכנית הוציאה מתחומה את כל מי שלא היתה לו את האפשרות לגבש דעה אחרת קודם לכן. כלומר – מי שגדל כילד ובן נוער בתוך המסגרת של שטיפת המוח הזאת, נחשב כלא בר שיפוט.

זה מאוד הגיוני בעיני, התפיסה הזאת. ודווקא במסגרתה, הסיפור של גראס נראה לי כמו סיפור מעודד ומלא תקווה. אדם שבילה את כל שנות ילדותו תחת שטיפת המוח הזאת של הנאציזם, ששיאה השירות הקצר בוואפן SS, מתגבר עליה, מגבש לעצמו עמדות הפוכות לחלוטין מאלו שעליהן התחנך, ופועל כל חייו בכיוון ההפוך, הוא דוגמא חיובית לכך שאנשים יכולים להתגבר על החינוך שלהם, לכך שאנשים יכולים להשתנות לטובה. בעיני, זה רק מקור להערכה, ולאופטימיות.

אני לא לגמרי יכולה להבין את ההתנפלות הזאת עליו עכשיו. האיש הוא אולי זוכה פרס נובל, סמל ומופת, אבל הוא גם בן אדם. הרי ברור כשמש למה הוא לא שש לדבר על העניין הזה כל חייו. הסתירה העמוקה בין מה שעשה שהיה בן 17 לבין הדברים שעשה מאז ועד היום, אין לי ספק שברמה האישית היוותה עבורו מצוקה גדולה מאוד. למה הוא החליט לספר את זה עכשיו? אולי, כפי שאומרים הציניקנים, לצורך קידום מכירות לספרו החדש. ואולי אחרי כל כך הרבה שנים הוא הצליח לעשות איזשהו עיבוד של העניין, ומרגיש מספיק חזק כדי להתוודות עליו. ואולי לעת זיקנה הוא החליט שאינו רוצה לעזוב את העולם הזה עם נטל הסוד הנורא הזה.

יהיו סיבותיו אשר יהיו, זה לא משנה בכהוא זה את מי שהוא, את מה שעשה מאז, ואת מוסריותו. מוסר אינו מנותק מהאנושיות. מוסר הוא מאמץ אנושי אינסופי, יומיומי, בלתי פוסק למימוש האנושיות הזאת, "מותר האדם". אין ולא יכול להיות בו שום דבר "טהור", "נקי" או עקבי במאת האחוזים. בני האדם הם יצורים פגומים, לא שלמים ולא מושלמים. יש רבים שעצם ההכרה בזה גורמת להם לייאוש ולויתור על כל ניסיון לקיים איזשהו סוג של מוסר. ויש כאלו שמתוך ההכרה הזאת ממשיכים לנסות ולנסות. האנשים האלו הם שיאה של האנושיות בעיני, וגינתר גראס הוא אחד מהם. לא למרות הגילוי, אלא דווקא בגללו.

למה באמת לא קנה? ולמה לא עשה שורטים על המעו"ף?

עיתונאים במדינה הזאת, זה משהו מדהים. במקום שאנחנו רוצים להיות הוא, whistle blowers (חושפי שחיתויות, דהיינו) נחשבים לאנשים אמיצים שזוכים להיות אנשי השנה של ה"טיים". כאן, החבר'ה עושים עליהם את העליהום. מוטי קירשנבאום בכלל הרג אותי. בזמן האחרון האמת שהם די מעצבנים אותי, זוג החטייארים האלו, אבל במקרה עברתי בסביבה, ושמעתי אותו אומר משהו כמו שתום ליבו של חלוץ מובן מאליו, הרי הוא היה בטוח שננצח במלחמה, ובכל זאת מכר ולא קנה, אבל מה שחשוב כאן זה ההדלפה. מוטי? הקשבת לעצמך? זה פשוט ממש מביך, הטענה הזאת. ואחר כך אתם מדברים על התקשורת בסוריה? להם לפחות יש תירוץ – הם דיקטטורה. איזה תירוץ יש לכם להיות הפודלים של כל בעל שררה? אתם חיים בדמוקרטיה, אחרי הכל.

האמת, הטענה הזאת של קירשנבאום גרמה לי לחשוב. עד עכשיו חשבתי שאמנם לפי החוק זה לא מוגדר כ"סחר במידע פנימי", אבל בכל קנה מידה יש כאן עבירה אתית, וכמובן, בעייתיות בכך שהרמטכ"ל דקה לפני מלחמה מוצא זמן לשיחות נפש עם בנקאי ההשקעות שלו ולעשייה לביתו. אבל אחרי ששמעתי בחדשות את השתלשלות העניינים המפורטת, שאלתי את עצמי מה לעזאזל היה כל כך דחוף לחלוץ לצאת באמצע ישיבת מטכ"ל, אחרי שחטפו את שני החיילים, וכאמור, דקה לפני פריצת המלחמה, ולמכור תיק מניות בשווי של 120 אלף שקל? פתאום הוא היה צריך מזומנים? לא נראה לי.

אז מה עבר לו בראש? הרי אם הוא אכן היה בטוח שאפשר לגמור את הסיפור תוך מספר ימים באמצעות התקפות אוויריות, כפי שטוענים אנשים במטכ"ל שהוא היה בטוח, ואם הוא היה בטוח שאכן בעקבות ההצלחה הצפויה, לפי תחזיותיו, המצב באזור ישתפר לטובתנו ללא הכר, ואם הוא משקיע הגיוני ולא ספקולנט, אז הוא היה גם מעריך שהירידות של הימים הראשונים הם התגובה ההיסטרית הרגילה של המשקיעים למצב של אי יציבות, והתוצאות שהוא מתכוון להביא יביאו לעליות ניכרות בהמשך. במצב כזה, לפי הערכות כאלו, למכור זה אקט של טירוף. אז אולי הוא ידע שזה לא יגמר תוך כמה ימים ושהסיום לא יביא יציבות גדולה יותר לאזור? ואם אכן כך הוא הדבר, לא צריך לכלול את העניין הזה תחת ה"סחר במידע פנימי"? ואולי לדבר שוב על אחריותו על מותם המיותר של כ-150 בני אדם, במסגרת מבצע חסר מטרות וחסר הישגים, שבנוסף לכל הצרות, בוצע בשלומיאליות שקשה בכלל להאמין?

לעניות דעתי לא מדובר כאן רק בתיק מניות, אלא במשהו עמוק וחמור הרבה יותר. והאמת, אם זה היה רק תיק המניות, זה לא היה מזיז לי עד כדי כך. בכל זאת, כאן זה לא יפן, שבה נטפלים לנגיד הבנק המרכזי על השקעה שהוא ביצע לפני שנים רבות, כשהוא לא היה נגיד, בהתאם לחוק אבל עם בעייתיות אתית קלה, אפילו שהוא כבר מכר, ואפילו שהוא תרם הכל לצדקה. אבל זה לא רק תיק המניות, אלא בעיקר השלומיאליות, והדברים שאומרים היום המילואימניקים, והדברים שאומרים בתוך הצבא. והמכתב הראשון שהוא שלח לקצינים, לפי מה שנכתב בעיתון, שבו לא הופיע שום זכר הנופלים או תודה ללוחמים, אלא רק "אל תדברו עם התקשורת על המהלכים הצבאיים בלי אישור" או משהו כזה. חסימת הביקורת הפנימית, לדבריהם.

***

בארה"ב, על כל פגמיה, נהוגה שיטת checks and balances, שמהווה מחסום כלשהו לסחף לא דמוקרטי, לא משנה כמה לא דמוקרטי הוא הנשיא או כמה פגומים שיקוליו של הקונגרס. בין השאר, נהוגים שם בחוק כמה סוגים של disclosure. חשיפה פיננסית, חשיפת הפרטים הבריאותיים וכו'. מתוך עקרון זכותו של הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת, לא רצונו של הציבור לדעת. אין לבלבל בין השניים.

אפשר לשאול את עצמנו למה זה מעניין מישהו, מצב הפוליפים של בוש, ואפשר גם לענות – זה לא מעניין. מצד אחד. ומצד שני, אם ראש הממשלה סובל מהפרעה בי-פולרית ובזמן מלחמה מסתגר בביתו בעיצומו של התקף דיכאון ולא מתפקד, אנחנו צריכים לדעת את זה? נדמה לי שכן. אותו הדבר לגבי הכספים. זה לא כל כך מעניין אותי לדעת מה שווי המתנות שקיבל בוש אשתקד מבונו או מאחרים, וכמה בדיוק הוא מרוויח בתפקידו כנשיא. אבל אם נכנסו או יצאו מחשבונו של ראש הממשלה סכומי כסף גדולים לחברות או אישים מסוימים, אנחנו צריכים לדעת את זה. זהו אמצעי של פיקוח, הרתעה, שנמצא בידי הציבור, שאמור להיות מי ששולט במדינה. בכל זאת, דמוס-קרטוס. אם הם ממש רוצים להיות מושחתים, סביר להניח שיצליחו בזה. אבל לפחות שיתאמצו קצת.

אבל אנחנו כנראה כל כך התרגלנו לנורמות של השחיתות, עד כדי כך שנראה לנו שככה זה צריך להיות, ושמי שצריך לצאת נגדו הוא דווקא זה שחולק על זה שככה זה צריך להיות. אם הרמטכ"ל שמוכר מניות בבוקר של פריצת מלחמה מנסה להסתתר מאחורי הטיעון של "אדם פרטי", ויש כאן עוד מישהו שקונה את זה, זה סימן רע מאוד. עוד סימן לגסיסה המתמשכת של החברה האזרחית בישראל.

***

אגב, אני רואה עכשיו ב-ynet שהמחסור בציוד ובמזון לחיילים בזמן המלחמה נבע מ"חוסר תקציב". מעניין מאוד, הטענה הזאת. חוסר תקציב? אין כמעט אדם אחד שנתקל במערכת הזאת שלא יודע לספר על מספר הקצינים הבכירים ושאר הפונקציונרים שיושבים כל היום בקריה ומשחקים בסוליטר, הולכים הביתה בארבע, ויוצאים לפנסיה מרופדת בגיל 40. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות להוכחה הניצחת שלא חסר כסף במערכת הביטחון ובצה"ל. אין שום מחסור בתקציב. מפלגת העבודה אמרה בימים שבהם עוד היתה סוציאל דמוקרטית לרגע קצר, לפחות בתיאוריה, שבאמצעות התייעלות במערכת הביטחון ניתן לחסוך 2 מיליארד שקל בשנה. השאלה היא לא כמה כסף יש, אלא רק לאן הוא הולך. אז בבקשה ממך, מר ראש אגף לוגיסטיקה שדבריו על ביזת החנויות בלבנון הוצאו מהקשרם (לא שהציטוט השני היה יותר טוב, מותק), אם אין לך מה לומר, עדיף שתסתום את הפה.

יתכן שגדי טאוב צודק לגבי סוג מסוים של ביקורות וסוג מסוים של אנשים. אני לא חפה מביקורת קשה וחריפה כלפי מה שמכנה את עצמו "שמאל" בישראל, בעיקר, אגב, שמאל מסוגו של גדי טאוב (ובלי קשר לדבריו הנוכחיים). אבל ההקשר שבו נכתבו דבריו של טאוב הופך אותו לצבוע מהסוג הירוד. כזה, כפי שכתב אחד המגיבים, שנהנה להשתכשך במימיה החמימים של זרמת הפאשיזם. שמאלן כשנוח.

כמובן, שגם בהתנגדות למלחמה הזאת לא חסר הממד האוטומטי של מי שלקח לעצמו את הנישה הזאת מלכתחילה, כל מיני טיפוסים הזויים תומכי סטאלין שסוברים שחרושצ'וב בוגד, ילדים שמאמינים באנרכיזם בלי להבין מה זה, ועוד כהנה וכהנה. אך לצידם היו גם אנשים ששאלו שאלות, שלאף אחד לא היו עליהן תשובות ועדיין אין, ושגם טאוב לא עונה עליהן כעת. הוא מדבר על "השמאל שלא ידע לשאול"? איפה השאלות שלו, לנוכח הכישלון הקולוסלי והצפוי מראש, לנוכח העובדה שעכשיו, אחרי חודש לחימה, הרוגים רבים, הרס עצום, אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה שממנה יצאנו, רק במצב קצת יותר גרוע?

גדי טאוב לקח לעצמו הפעם את הצד הקל. כנראה נמאס לו לחשוב. אין ספק שהרבה יותר קשה להסתכל על הטירוף מהצד, בלי להיות חלק ממנו, לצעוק ולצרוח ולחבוט את הראש בקיר מרוב ייאוש, על זה שהמדינה האהובה שלך נפלה לידיהם של חבורת מושחתים, רדודים ועלובי נפש, ש"סוחפים" אחריהם את ההמון באמצעות הקלישאה הכי שחוקה בתולדות היקום, מלחמה לא חשוב על מה. הרי ידוע לכל אורך ההיסטוריה המודרנית, שמלחמה לא חשוב על מה תמיד זוכה בתחילתה לשיעורי תמיכה מדהימים ולחוסר ספקנות "חסר תקדים". כשהתותחים רועמים, כמעט אף אחד לא שואל על מה ולמה הם רועמים. מהן המטרות, איך אנו מתכוונים להשיג אותן, ובאיזה מחיר. ומי ששואל, הוא "שמאל רדיקלי ואוטומטי". נו, באמת.

וגם מה הקשר לרדיקליות? הרי גדי טאוב, בניגוד לרוב בני האדם, בוודאי יודע מה זה רדיקלי, ובוודאי יודע שאין שום קשר מהותי בין הטלת ספק בנחיצותה של המלחמה הזאת וההתנגדות לה מהרגע הראשון לבין עמדות עקרוניות מסוג של "פוסט" או ביקורת שורשים מסוג כלשהי. באופן אישי, זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לחשוב על רווחתה של המדינה כולה והציבור שלה על כל אזרחיו, ולא רק על רווחתה הפוליטית של ממשלתה או יוקרתם של מנהיגיה וראשי צבאה. זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לקרוא לשקר בשמו, להגיד בקולי קולות – הם עובדים עלינו, הם מרמים אותנו, הם שולחים אותנו אל מותנו בשביל שום דבר. אין זהות בין רווחת המדינה ליוקרתם של מנהיגיה, ולהטיל ספק במניעיהם הפעם נבע מהמקום הכי ציוני שיכול להיות. 

ואגב, להיות פתי ולקנות בלי ביקורת את תסריטי האימה לגבי האיום הנוראי של האיסלאם, בעיקר לנוכח מה שאנחנו יודעים על העולם היום, ובעיקר מה שאנחנו יודעים על יצירת תסריטי אימה לצורך השגת תקציבים (בחיי, חבל שלא הקלטתי את מה שהיה לעמי איילון לומר בנושא ברגע של כנות), גם כן לא נראה לי כמו פטריוטיזם מי יודע מה.

***

החלטת האו"ם היתה סולם שנזרק לנו כדי שנוכל לרדת מהעץ הגבוה והמטופש שעליו טיפסנו. לא היתה לנו שום ברירה אלא לקחת אותו. חודש נלחמנו בחיזבאללה, וביום האחרון של הלחימה (עד כה. אני לא אופטימית) נורו 250 קטיושות. לנוכח הצורה שבה פועל ארגון הגרילה הזה, גם אם היינו שם עוד שנה, או 15 שנה, לא היינו משיגים יותר. כמו בפעם שעברה. הטילים ארוכי הטווח שהארגון קיבל, מקבל ויקבל מאיראן וכו' יהפכו בקרוב גם את עניין הליטאני לבדיחה עצובה על חשבונינו. הצבא הסתבר כלא מצוייד, לא ערוך ולא כשיר. בכל זאת, כשמקצצים באפודי מגן ולא במספר הפקידות לכל אלוף או בשאר השומן, ושלא דואגים למזון בבסיסים במצב של מלחמה, ככה נראים הדברים. האו"ם לא הציע שום פתרון מעמיק וארוך טווח לסוגיות שיצרו את המצב הזה, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו? לפי הרמטכ"ל, לקראת יצירת מנגנון לחילופי שבויים. בדיוק איפה שהיינו לפני חודש, בהבדל אחד – מספר חיילי יוניפיל שישרצו בדרום לבנון. הסכם מדיני משופר, אין ספק.

הממשלה המושחתת המשיכה להתנהג בשחיתות גם בעיצומה של המלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל בראיונות שלהם ירו טאוטולוגיות ומשפטים חסרי פשר, והפגינו עליבות וגיחוך שאין כדוגמתם. ועכשיו (ובזה אדון באריכות בקרוב) הם גם מקצצים קיצוץ רוחבי של 9% בכל משרדי הממשלה, ומגדילים את תקציב הביטחון לשיא של כל הזמנים במדינת ישראל, מסרבים להתחייב לפיצוי מלא, ומציעים להעלות מסים. בקיצור, ממשיכים להעניש את אזרחי מדינת ישראל על מחדליהם, בזמן שהם עצמם לא משלמים כלום, והחברים שלהם רק מרוויחים. וזאת אחרי שהם דיברו שוב ושוב על כמות העודפים המדהימה שצברנו. ועכשיו זה לא רק כסף, אלא גם 150 הרוגים.

אין לי שום צורך אפילו להעלות טיעונים מוסריים לגבי ה"אחר" כדי להתנגד לזה. לא היה צריך להיות גאון גדול או שמאלן רדיקלי כדי להסתכל על הדברים בראיה מפוקחת כבר לפני חודש, ולראות לאן זה מוביל. אבל, כפי שעולה מדבריו של טאוב, כנראה שככל שהסיבה עמומה יותר וקלושה יותר ותלושה יותר לנוכח המציאות, כך גדלה עוצמתו של הצורך ברציונליזציות. איך אומרים, "הטיעון לא משכנע. להרים את הקול". 

אני רק מקווה שהקריאות שכבר החלו ושככל הנראה רק ילכו ויתגברו להקמת ועדת חקירה רצינית עם שיניים שתחקור את המחדל הזה לא יגרמו לממשלה המופרעת הזאת למצוא סיבה להפר את הפסקת האש. אם כי, כמו שאמרתי, אני לא אופטימית.

ממשלת ישראל מזכירה לי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. ובאופן ספציפי, את אלי האולימפוס. ולמה אולימפוס, תשאלו? ובכן, ממשלת ישראל כיום מקיימת מספר קווי דמיון לאולימפוס היווני. כמוהו, היא מורכבת מיצורים מושחתים ומנוונים, מנותקים לחלוטין מהאנושות שלמטה, שפועלים על סמך גחמות וקפריזות. כמו האולימפוס, גם היצורים האלו מצטיירים לעיתים מזומנות כפתיים שניתנים למניפולציה על ידי אנשים שמעוניינים לבצע אותה, כמו למשל אנשי ה"מה שלא עובד בכוח…" וגו', וכמוהו, גם ממשלת ישראל נתפסת בעיני ההמון הנבער מדעת והסוגסטיבי כסוג של אלוהות שיש לסגוד לה ואין לחלוק על מעשיה. ויחסית להמון הנבער מדעת, מאחר והם יושבים על מקור הנקטר, תקציב המדינה והבירוקרטיה שלה, גם להם יש כוח יחסי "בלתי מוגבל".

אלי האולימפוס היווני לא היו עסוקים יותר מדי בלשלוט, ולא גילו עניין רב בתוכניות ארוכות טווח או רחבות היקף. רוב מה שהעסיק אותם היה משחקים ושעשועים, אל אל לפי נטיותיו והעדפותיו. אך בני האדם לא נותרו בוואקום, והיו נתונים גם אז לחסדיהם של כל מיני אופורטוניסטים אנושיים בעלי שאיפות אלוהיות. מצביאים וגנרלים, that is. בסך הכל, אפשר לומר שלפחות כאן, למרות שהמצאנו את המונותאיזם ואף עברנו היטב את תהליך החילון, לא התקדמנו יותר מדי באלפי השנים האחרונות.

אני חשה כך עוד לפני שפרץ המבצע הנוכחי (שאסור לקרוא לו מלחמה, כי אחרת הם יצטרכו לשלם), אבל ככל שהעניינים מתקדמים, התחושה הזאת רק מתחזקת אצלי. השאלה, מי בעצם שולט במדינה. האם מי ששולט במדינה הוא מי שנבחר על ידי העם כדי לעשות זאת, דהיינו, הממשלה, שמטרתה היא לקדם מדיניות רחבת היקף וארוכת טווח שקשורה לאינטרסים של העם, או שמא גורמים אחרים, שניצלו את פרצת החולשה שנוצרה אחרי הבחירות הנוכחיות כדי לקדם את האג'נדה שלהם על חשבון כל דבר אחר? מאחר ואני שואלת את השאלה הזאת, אתם יכולים להניח שאני נוטה לחשוב שהתשובה השניה היא הנכונה.

***

ראשית יש לדון ב"היסטוריה" של העניין הזה. כדאי להזכיר – הטריגר של ה"מלחמה" הזאת לא היו הקטיושות, אלא חטיפתם של חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר על ידי החיזבאללה, ולפניהם חטיפתו של גלעד שליט על ידי הפלסטינים. הדרישות של הצד החוטף אצל הפלסטינים היו שחרור נשים וקטינים שעצורים בישראל במעצר ביטחוני ומינהלי. החיזבאללה לקח נקודת פתיחה רחבה יותר למו"מ, ודיבר על עצורים ואסירים רבים, ביניהם כל העצורים הלבנונים.

בדיווח אז נאמר: "לחיזבאללה אף הייתה הצעה קונקרטית, שכורכת את שתי פרשות החטיפה – בצפון ובדרום: שחרור שלושת החטופים תמורת שחרורם של אלפי אסירים, כולל אלה הלבנונים שעוד מוחזקים בידי ישראל". ההתחממות הנ"ל הוגדרה כ"סיוט במערכת הביטחון", שתואר כך: "בפיקוד הצפון חששו מניסיון של חיזבאללה להסיט את תשומת הלב מעזה ללבנון…הבוקר התממש הסיוט".

חודש וחצי לפני חטיפת החיילים היתה התחממות נוספת, שבמסגרתה נורו לשטח ישראל בין שלוש לשבע רקטות, שפגעו באזור הגבול. צה"ל הגיב באופן נקודתי (בדיווח הזה, אגב, לבנון עוד לא היתה מונוליטיות אחידה של לוחמי גרילה והמגן האנושי שלהם, אלא מדינה שפועלים בה כוחות ותהליכים שונים. מאוד כדאי לקרוא את שתי הפסקאות האחרונות של הכתבה שבלינק כאן).

השר לביטחון פנים אבי דיכטר אמר ב-7.7, אחרי חטיפתו של גלעד שליט: "אם ישראל תצטרך לשחרר כלואים כדי להחזיר חייל, היא תעשה זאת. עשינו זאת בעבר תמורת שחרור חטופים ותמורת רגיעה. כולנו מקווים שגלעד שליט יחזור הביתה בריא ושלם ואין אפשרות אחרת. זה לא ניסיון שכנוע עצמי" (כמובן, דיכטר הבהיר שאינו מתכוון לשחרור אסירים במסגרת משא ומתן, אלא לשחרור אסירים במסגרת… מה, בעצם?)

ולמה לא, בעצם, לנוכח העובדה שתמורת שלוש גופות וסוחר סמים אחד שחרר אריק שרון 400 אסירים פלסטינים, 23 לבנונים (ביניהם מוסטפה דיראני והשייח עבד אל כרים עובייד), חמישה אסירים סורים, שלושה מרוקאים, שלושה סודאנים, לובי אחד, 59 גופות של לבנונים ומידע לגבי פריסתם של מוקשים בדרום לבנון.

שאול מופז, אגב, אמר אז, אחרי ההחלטה על קבלת העסקה, ש"צריך לצאת מכאן מסר לכל מי שמשרת בצבא, שאנו עושים הכל כדי להשיב את הבנים הביתה, כולל בעניינו של רון ארד. אנחנו צריכים לנהוג לא על פי כללי החיזבאללה אלא על פי כללי פדיון השבויים שלנו". לך עכשיו, שר התחבורה היקר, ותגיד את זה לשליט, רגב וגולדווסר, עכשיו – אחרי שנכנענו באופן טוטאלי לתכתיבי החיזבאללה.

***

ועכשיו נעבור במעבר חד לנובמבר אשתקד. עמיר פרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה. בנאום הניצחון שלו אומר פרץ, " אני רוצה לקבוע כאן מהו מעגל החיים החדש שעליו אנחנו מתכוונים להלחם. מעגל החיים הזה מורכב מכלכלה בשרות האדם, אדם בשרות השלום, שלום בשרות הכלכלה – וחוזר חלילה". בשדרות דיברו על "רעידת אדמה חברתית", ואף אמרו, "עם כל הכבוד לירי הקאסמים – אין ספק שזה מסוכן ומפריע מאוד – יש כאן אנשים שאין להם מה לאכול ונמצאים במצוקות חברתיות קשות מאוד". גם אלי מויאל היה גאה. "הוא הצליח לנצח את הגנרלים", שמחו שם. ארץ ישראל השנייה מול האחרת, אשכנזים מול מזרחיים, היו חלק מההתבטאויות.

פרץ עלה אחרי ניצחונו לקברו של רבין, הבטיח להמשיך בדרכו, ואמר: "אנחנו לא נרפה עד שיהיה הסכם של קבע שיבטיח את עתיד ילדינו בתקווה משותפת לאזור בטוח ולא לאזור שופע דמים. היום, עשר שנים לאחר רצח רבין, כל העם צריך לעשות חשבון נפש. כל אזרח צריך לקנן ולמצוא את הרבין שלו. רבין עבורי הוא המאבק באלימות, הדרך לקבוע סדרי עדיפויות, לטפל בעיקר ולהניח לתפל".

בין אז להיום היו גם בחירות. בקמפיין המשיך פרץ בקו העקבי של "כלכלה בשירות האדם, אדם בשירות השלום" וכו', והציע תוכנית כלכלית מפורטת, שכללה קיצוץ שנתי של 2 מיליארד שקל בתקציב הביטחון. 8 מיליארד ב-4 שנים. שמענו דברים רבים על הקשר בין הביטחון לכלכלה. במהלך הקמפיין, אגב, בנאום שנשא בכנס הרצליה, אמר פרץ "אצלי לא יהיו מסים חדשים ולא ילדים עניים". "בכוונתי להציע לציבור הישראלי מפת דרכים מוסרית הכוללת בתוכה גם פרק מדיני וגם פרק מדיני חברתי כלכלי", אמר.

***

מעבר חד נוסף, מאי השנה. אחרי הבחירות, המו"מ הקואליציוני והעברת תיק הביטחון לידי זה מלמעלה, עמיר פרץ. אותו אחד מהדברים שלמעלה פתאום אומר " קשירת תקציב הביטחון לרווחה – פופוליסטית", מתנגד לקיצוץ של חצי מיליארד (2 מיליארד בשנה? נעלמו כלא היו), ושרי מפלגתו נמנעים בהצבעה על התקציב, לא בגלל שהוא אינו כולל את כל מה שרצו עליו בבחירות בנושאים חברתיים, אלא "במחאה על הקיצוץ בתקציב הביטחון". פרץ מגדיל לעשות ואומר בישיבה, על הקיצוץ, "גורם בטחוני בכיר אמר לי כי מדובר באירוע הדומה למשיכת בלמי החירום במערכת". מממ…. גורם ביטחוני בכיר….

ברוורמן, אגב, לא הספיק להחליף את הדיסקט בזמן, ובאותו היום שבו אמר פרץ את אמירת ה"פופוליסטית", אמר: "על מפלגת העבודה לחרוט על דגלה שאת תקציב הביטחון יש לקצץ לטובת החינוך והרווחה. אלה נושאים עקרוניים אותם הבטחנו לקדם כדי שנוכל לבוא לבוחרים ולומר: הבטחנו – קיימנו". (דברי ברוורמן ופרץ – מבזקים ב-ynet)

התקציב, אגב, והקיצוץ, עברו. למגינת ליבם ומורת רוחם של ה"גנרלים". מופז נעלב, חלוץ הלך לפופוליזם לפי הגדרת פרץ מלמעלה ("קיצוץ בביטחון הוא קיצוץ בכלכלה ובחברה"), ובמטכ"ל נשמעו קולות "בכי ונהי".

***

ומה קרה מאז? כמה אירועים ביטחוניים שראינו כבר בעבר. שום דבר חריג באופן מיוחד. שום דבר שלא פתרנו בעבר באמצעות מו"מ או פעולות נקודתיות. אבל הפעם, החלטנו לצאת ל"מלחמה" (היום בג"ץ הורה למדינה לבסס עמדתה בנוגע לפיצוי עסקים בצפון. מי יודע, אולי בקרוב נוכל לקרוא לזה מלחמה בלי גרשיים). מטרות המלחמה? לכאורה, שחרור החטופים וחיזוק כוח ההרתעה הישראלי. בינתיים, החטופים נעלמו מסדר היום, ולגבי כושר ההרתעה, יש צורך לומר משהו לגביו אחרי שארגון שמונה כמה אלפים בודדים משפיט את צה"ל החזק עם כלי הנשק המתקדמים במשך יותר מחודש, ירי הרקטות רק מתגבר מדי יום ביומו, ואנחנו "נאלצים" לטבוח באוכלוסיה האזרחית, ליצור מיליון פליטים, חצי מהם ילדים, ובתוך כך גם למנוע מהם לקבל תרופות, מזון וצרכים בסיסיים בגלל ההיסטריה שלנו מהחיזבאללה? אחמדיניג'אד מעולם לא היה יותר רגוע.

ואם מסתכלים קצת על מה שקורה, ולא מפנים בכוח את הראש לכיוון השני, רואים שהטרמינולוגיה הולכת והופכת ליותר ויותר צבאית-מטומטמת, ופחות ופחות מדינית ואסטרטגית. מה המטרות היום? להרחיב את המבצע, להגיע עד הליטאני. למה? ככה. "כדי לפגוע בכל מה שהחיזבאללה מייצג". כמה שיותר עמום, כך יותר טוב.

ומה יש לשר הביטחון עמיר פרץ לומר בנושא היום? את זה: "שר הביטחון, עמיר פרץ, הציע להעלות מיסים לתושבי המרכז והדרום בשני אחוזים כדי לתקצב את המלחמה, או לחילופין לקחת מלווה ביטחון מן הציבור" (מבזק ב-ynet).

***

אז מי אמרנו ששולט במדינה? הממשלה? מיי אס. קונספירציה? באמת? לרוע המזל, המציאות עולה על כל דמיון. ולרוע מזלנו, גם הגנרלים של היום הם דגנרטים, לא רק הפוליטיקאים. איך אומרים, פעם ראשונה כטראגדיה, פעם שניה כפארסה.

***

עוד כמה דברים קטנים:

בשיטוטי וחיפושי נתקלתי בשני טורים של עופר שלח לאחר כניסתו של פרץ למשרד הביטחון. חומר קריאה מרתק.

מה יצא לנו מאזרח בביטחון?

פרץ, אל תירא

תהייה קלה – מה לא בסדר בתמונה הזאת? "ארה"ב וצרפת", מדווחות הסוכנויות, "קרובות להגיע להסכם על טיוטה בנושא המזרח התיכון". לא אמור להיות כתוב שם "ישראל ולבנון קרובות להגיע להסכם בנושא הפסקת אש"? מי זה ארה"ב וצרפת כאן בכלל? ואגב, למי שחושב שתמיכתה של ארה"ב חשובה ושהם החברים הכי טובים שלנו, מוטב שיקרא מוספי כלכלה ויעקוב אחר כל עסקאות הנשק הגדולות שהם מפוצצים לנו בחודשים האחרונים, חלקן עם לקוחות ותיקים כמו טורקיה. איך אומרים, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.

(ועוד אגב, יושב ראש פורום ישובי הגדר ומזכיר מושב מרגליות, איתן דוידי, רצית "לנצל את ההזדמנות". היא נוצלה. עכשיו אתה מרוצה?)

***

תוספות קטנות מהמשך היום: אגב שפה צבאית-מטומטמת, זה באמת שיא: "מוקדם יותר מתחו בכירים במערכת הביטחון ביקורת קשה על אולמרט ולבני: "אפשר היה לגמור את זה כבר. קונדוליזה שמונדוליזה, צריך לתת לצבא להתקדם במקביל לנושא המדיני". כן, נכון, זו לא המלחמה של ארה"ב וצרפת, והפסקת האש צריכה להיעשות על ידינו, אבל "קונדוליזה שמונדוליזה"? קשה להאמין.

ומשהו לשרת החינוך יולי תמיר, ציטוט שכבר הבאתי כאן: "המקום החשוך ביותר בגיהנום שמור לאנשים שנשארים נייטרליים בזמנים של משבר מוסרי". ההתבכיינות שלך עכשיו לא עושה שום רושם. מה בדיוק חשבת שיקרה?

ועוד משהו לפרץ – אחרי ההחלטה על קיצוץ של 6% במשרדי הממשלה והצעתך מהיום להעלות מסים, אתה עדיין חושב שלעשות קשר בין ביטחון ורווחה זה פופוליזם? 

בנעורי אהבתי מאוד את מילן קונדרה. הספרים שלו שימשו לי מקור השראה לא מבוטל ברמה הפילוסופית. מכשבגרתי קצת ולמדתי קצת, הערכתי אליו כהוגה דעות הלכה ופחתה, אם כי אני עדיין חושבת שהוא כותב נפלא, ותמיד תהיה שמורה לו פינה חמה בליבי, ותחושה נלווית נעימה בכל פעם שיוצא לי להרים כוס סליבוביץ' (בכלל, ספרות מהווה לעיתים תחושה נלווית נעימה לשתיה של כל מיני משקאות אלכוהולים שגרתיים פחות. לאריך מריה רימרק, למשל, שמור הקלבדוס).

לפעמים אני גם נזכרת בכל מיני קטעים שהשאירו בי חותם. למשל, בכל פעם שאני חושבת על פאשיזם או צנזורה, עולה לי בראש הקטע הזה של העורך שמדבר אל מכשירי ההאזנה שבביתו (ככה אני רוצה להתנהג כשליברמן (לא ג'וזף) יהיה כאן ראש ממשלה, פשוט). ומאתמול בבוקר אני חושבת על קטע אחד מתוך "אלמוות", שהולך כך:

"מתן כבוד לטרגדיה הוא מסוכן הרבה יותר מפטפוטי ילדים חסרי דאגה, האם אתה מודע לכך מהו התנאי הנצחי לטרגדיה? קיום אידיאלים הנחשבים לעולים בערכם על חיי אדם. ומהו תנאי המלחמות? אותו הדבר. מריצים אותך אל המוות מפני שלכאורה קיים משהו גדול מחייך. המלחמה יכולה להתקיים רק בעולמה של הטרגדיה. מראשית ההיסטוריה לא ידע האדם אלא את עולם הטרגדיה, והוא לא מסוגל להשתחרר ממנו. רק עידן קלילות הדעת יכול להביא קץ על עולם הטרגדיה. אנשים כבר לא מכירים את התשיעית לבטהובן מקונצרטים. הם יודעים רק את ארבעת הטאקטים מההמנון לשמחה שאותם הם שומעים יום יום בפרסומת לבושם "בלה". זה לא מזעזע אותי. הטרגדיה תסולק מהעולם כמו שחקנית זקנה וגרועה, ששמה את היד על ליבה ומדקלמת בקול צרוד. קלילות הדעת היא דיאטת הרזיה דרסטית. הדברים מאבדים תשעים אחוז ממשמעותם ונעשים קלים. באווירה כזאת, נעדרת כובד, נעלמת גם הקיצוניות. המלחמה תהיה בלתי אפשרית".

אתמול בבוקר, כשהוזכר לי שוב שפריס הילטון חשובה הרבה יותר מנתוני מאקרו בנוגע לכלכלת ארצות הברית, חשבתי על הקטע הזה, בעצב. זה כל כך נאיבי, לחשוב שבעידן קלילות הדעת המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אם כבר, בעידן קלילות הדעת המלחמה עוד יותר אפשרית, ועוד יותר מבחילה.

את אותו דבר שקונדרה כתב על התשיעית של בטהובן אפשר לכתוב היום על הפטריוטיזם. אנשים מכירים פטריוטיזם מפרסומות של סלקום (או שמא פלאפון?), ומקריאתה של שופרסל להעשיר אותה במסווה של משלוח חבילות לתושבי הצפון (שאני בטוחה שמחירן אינו מחיר עלות המוצרים ושינועם) וכדומה. אנשים מכירים את מדיניותה של ישראל ואת סיבותיה ליציאה למלחמה מפטפוטי שדרנים, פרשנים, יחצ"נים ואנשי פרסום, בעלי משכורות מנופחות ואגו מנופח לא פחות, שמלהגים ללא הפסקה בכל מדיום אפשרי. ואנשים מכירים עמדות נגדיות מסיפורי צבע על שקיות צואה. או בקיצור, סיקור שטחי ומגוחך. כותרות של רדיפת רייטינג. שעשועים ושעשועים. דיון? מחשבה? לא מבדר. NEXT.

דברים חשובים, כמו מצוקתם של עניי הצפון שנותרת ללא מענה, או התחמקותה של הממשלה מלהכריז מצב מלחמה כדי להימנע ממתן פיצויים מלאים ודאגה אמיתית לעסקים באזור, אם מופיעים בכלל, נעלמים מבלי שקיבלו כל תשומת לב. גם הם לא "בידור". הטרגדיה כבר מזמן איננה איתנו. הפארסה תפסה את מקומה. אין שום אידיאלים שגדולים מחיי האדם. גם חיי האדם עצמם כבר לא "גדולים מחיי האדם", אלא הופכים לכלי משחק בתוך ים ההבלים האינסופי. באווירה כזאת, הרבה יותר קל לרצוח בשביל כלום.

לעניות דעתי, ניתן ליצור מצב שבו המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אפילו בעולם הנוכחי. אבל המצב הזה לא יתבסס על קלילות דעת, וגם לא על טרגדיה. המצב הזה יתבסס על שיקול דעת אנושי במובן הכי רחב של המילה, שכולל בתוכו גם את התחומים המושמצים כל כך של הגוף והרגש. אפשר לעשות את זה, כמו כל התפתחות כזו במהלך ההיסטוריה, בין השאר באמצעות הרחבת הנגישות לידע ויכולת ההעמקה בו (ובאופן אישי, אני מאמינה שרוב בני האדם הם הרבה פחות מטומטמים ממה שמנהיגיהם עושים מהם, ומה שחסר כדי שיפסיקו לרצות להיות מטומטמים זה בעיקר תקווה).

דווקא חוסנם בתודעה ובפועל של הערכים המערביים, שבדרך כלל משמשים רק לצורכי צביעות, יהפכו אנשים כמו נסראללה לטריוויאליים במערך הכוחות הכללי, ליתוש קטן שעקיצתו הולכת ונחלשת. עידן קלילות הדעת, שמועצם ומקודם בתעשיית התקשורת שלנו, מנפח אנשים כמוהו לממדים עצומים, מעמיק ומרחיב את השפעתם, ומעניק להם את הניצחון על מגש של כסף. ולא בגלל חוסר פטריוטיות, אלא דווקא בגלל ה"פטריוטיות".

ועם זאת, יש לציין שלעיתים, כמו שאמר ניטשה, החיים רציניים מכדי להתייחס אליהם ברצינות.

המציאות חזקה מכל דמיון… אני לא קוראת עיתונים בדרך כלל (אינטרנט, רק אינטרנט), אבל אתמול במקרה נתקלתי בעיתון של שלשום ("ידיעות אחרונות"), וברפרוף מהיר נתקלתי בידיעה הבאה של איתן גליקמן, ואני לא נוגעת:

"שלשום בשעות הלילה המאוחרות הגיע כוח של חיילי גולני לנקודת הכניסה ללבנון סמוך למושב זרעית שבגבול הצפון. כמו בימי הלחימה האחרונים, העמיסו החיילים על הלאמות ציוד רב, אמצעי לחימה ומזון, שנועד לחלוקה בקרב החיילים.

אולם בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן צייתו הלאמות ויצאו למשימה הארוכה, הפעם נתקלו חיילי גולני בקשיים. בתום הליכה של כמה דקות בתוך שטח לבנון סירבה לפתע אחת הלאמות להמשיך במסע המפרך. החיילים משכו אותה שוב ושוב בניסיון להזיזה, אך היא נותרה בשלה – התעקשה ולא הסכימה לזוז.

בשלב מסויים החליטו החיילים להעביר שתי לאמות אחרות מסוף הטור לקדמתו בתקווה שהן ישדלו את חברתן הסרבנית להמשיך בדרכה. אולם המשכנעות השתכנעו בעצמן, והצטרפו לקבוצת מסרבות הפקודה. כעבור כמה דקות הבינו החיילים שלא ניתן להמשיך לנוע פנימה והחליטו לשוב לאחור".

יוחאי, אתה רוצה לשקול שוב את עמדותיך בנוגע לאינטליגנציה של הלאמה?

***

ריקי כהן שאלה שאלה שקצת מציקה לי (ולא מהסיבות שלה). היא שואלת – "כמה מאלו שחותמים ומפגינים נגד המלחמה הם בעלי ילדים?" אין לי מדגם סטטיסטי, אבל אני בהחלט מכירה לא מעט אנשים שמתנגדים למלחמה והם בעלי ילדים, ושאף נכחו בהפגנות ביחד עם ילדיהם. ועם זאת, השאלה במקומה. כשלאדם יש ילדים, הוא מאבד חלקים מסוימים ברציונליות שלו, חלקים מסוימים בחופש הפעולה המוסרי שלו. השיקולים הופכים למורכבים יותר, והפחדים לעמוקים יותר.

בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר, ב-20 ביולי 1944, השתתפו די הרבה אנשים עם ילדים, ולאחר הכישלון, גם ילדיהם מצאו את עצמם במחנות ריכוז. נכחתי לפני כמה שנים בהרצאה של בת של אחד מאותם אנשים, שאין לה טענות כנגד החלטתו של אביה, למרות המחיר הכבד שהיא נדרשה לשלם על דבר שלא היתה מעורבת בו. גם חסידי אומות העולם סיכנו, בעצם, את כל משפחתם, ולא רק את עצמם, בהחלטה המוסרית שקיבלו.

אבל זו שאלה מורכבת מאוד. מתי המצב הוא כל כך רע במובן המוסרי, שהפעולה נגדו הופכת לכל כך הכרחית, עד כדי כך ששום תוצאה לא משנה? מתי הכיוון הוא כל כך הרסני, עד כדי כך שהדחף לפעול נגדו מתגבר על הרגש הבסיסי כל כך, של אהבת הורה לילד, על כל השיקולים הקשורים אליה? אנחנו יודעים מההיסטוריה, שגם כשהמצב כן מגיע לנקודות האלו, עדיין, רוב האנשים עם הילדים מעדיפים לא לפעול בעצמם ועל סמך שיקול דעתם המוסרי כדי לשנותו, אלא מעדיפים להסתגר, להאמין, להיצמד לרוב, בתקווה שאולי זה יפסח עליהם ועל ילדיהם.

ויש בכך מן הפרדוקסליות, מאחר וזה בדיוק מה שמאפשר לעולם להמשיך ולהיות כל כך רע, ולהעמיד גם את הילדים האלו בפני אותן דילמות בדיוק כאשר הם הופכים לאנשים מבוגרים. תמיד אומרים שצריך לשנות את העולם או לעשות כל מיני דברים "למען עתיד ילדינו". בפועל, אנחנו לא באמת עושים את זה, ולעיתים קרובות מדי משתמשים בילדים האלו כתירוץ למה אנחנו לא עושים את זה.

ולגבי המלחמה בלבנון, השאלה אינה הוגנת. כי אם אני חושבת שהמלחמה הזאת הולכת בדרך ההפוכה מהדרך שתאפשר לילדיי העתידיים לחיות במדינה בטוחה יותר וטובה יותר, אם אני לא מסכימה עם הטענה שזו "מלחמת אין ברירה" למען עתיד ילדיי העתידיים האלו, מכל הסיבות והשיקולים המוסריים והפרקטיים שכבר ציינתי כאן, וחושבת, למעשה, שהמצב בדיוק הפוך, אז קיומם או אי קיומם של ילדים בחיי לא היה אמור לשנות בעצם את עמדתי כלפי המלחמה הזאת, חוץ מאשר במישורים הלא רציונליים והא-מוסריים של הפחד. השאלה הזאת לא מתייחסת לעניין הזה, ועושה מניפולציה לצורך הצדקת טיעון באמצעות העלאה של רגשות שאינם קשורים אליו. אני לא שופטת לחומרה את ההחלטות שמקבל אדם עם ילדים, גם אם איני מסכימה איתן. אבל קצת יותר יושרה בעניין הזה לא היתה מזיקה.