בנעורי אהבתי מאוד את מילן קונדרה. הספרים שלו שימשו לי מקור השראה לא מבוטל ברמה הפילוסופית. מכשבגרתי קצת ולמדתי קצת, הערכתי אליו כהוגה דעות הלכה ופחתה, אם כי אני עדיין חושבת שהוא כותב נפלא, ותמיד תהיה שמורה לו פינה חמה בליבי, ותחושה נלווית נעימה בכל פעם שיוצא לי להרים כוס סליבוביץ' (בכלל, ספרות מהווה לעיתים תחושה נלווית נעימה לשתיה של כל מיני משקאות אלכוהולים שגרתיים פחות. לאריך מריה רימרק, למשל, שמור הקלבדוס).

לפעמים אני גם נזכרת בכל מיני קטעים שהשאירו בי חותם. למשל, בכל פעם שאני חושבת על פאשיזם או צנזורה, עולה לי בראש הקטע הזה של העורך שמדבר אל מכשירי ההאזנה שבביתו (ככה אני רוצה להתנהג כשליברמן (לא ג'וזף) יהיה כאן ראש ממשלה, פשוט). ומאתמול בבוקר אני חושבת על קטע אחד מתוך "אלמוות", שהולך כך:

"מתן כבוד לטרגדיה הוא מסוכן הרבה יותר מפטפוטי ילדים חסרי דאגה, האם אתה מודע לכך מהו התנאי הנצחי לטרגדיה? קיום אידיאלים הנחשבים לעולים בערכם על חיי אדם. ומהו תנאי המלחמות? אותו הדבר. מריצים אותך אל המוות מפני שלכאורה קיים משהו גדול מחייך. המלחמה יכולה להתקיים רק בעולמה של הטרגדיה. מראשית ההיסטוריה לא ידע האדם אלא את עולם הטרגדיה, והוא לא מסוגל להשתחרר ממנו. רק עידן קלילות הדעת יכול להביא קץ על עולם הטרגדיה. אנשים כבר לא מכירים את התשיעית לבטהובן מקונצרטים. הם יודעים רק את ארבעת הטאקטים מההמנון לשמחה שאותם הם שומעים יום יום בפרסומת לבושם "בלה". זה לא מזעזע אותי. הטרגדיה תסולק מהעולם כמו שחקנית זקנה וגרועה, ששמה את היד על ליבה ומדקלמת בקול צרוד. קלילות הדעת היא דיאטת הרזיה דרסטית. הדברים מאבדים תשעים אחוז ממשמעותם ונעשים קלים. באווירה כזאת, נעדרת כובד, נעלמת גם הקיצוניות. המלחמה תהיה בלתי אפשרית".

אתמול בבוקר, כשהוזכר לי שוב שפריס הילטון חשובה הרבה יותר מנתוני מאקרו בנוגע לכלכלת ארצות הברית, חשבתי על הקטע הזה, בעצב. זה כל כך נאיבי, לחשוב שבעידן קלילות הדעת המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אם כבר, בעידן קלילות הדעת המלחמה עוד יותר אפשרית, ועוד יותר מבחילה.

את אותו דבר שקונדרה כתב על התשיעית של בטהובן אפשר לכתוב היום על הפטריוטיזם. אנשים מכירים פטריוטיזם מפרסומות של סלקום (או שמא פלאפון?), ומקריאתה של שופרסל להעשיר אותה במסווה של משלוח חבילות לתושבי הצפון (שאני בטוחה שמחירן אינו מחיר עלות המוצרים ושינועם) וכדומה. אנשים מכירים את מדיניותה של ישראל ואת סיבותיה ליציאה למלחמה מפטפוטי שדרנים, פרשנים, יחצ"נים ואנשי פרסום, בעלי משכורות מנופחות ואגו מנופח לא פחות, שמלהגים ללא הפסקה בכל מדיום אפשרי. ואנשים מכירים עמדות נגדיות מסיפורי צבע על שקיות צואה. או בקיצור, סיקור שטחי ומגוחך. כותרות של רדיפת רייטינג. שעשועים ושעשועים. דיון? מחשבה? לא מבדר. NEXT.

דברים חשובים, כמו מצוקתם של עניי הצפון שנותרת ללא מענה, או התחמקותה של הממשלה מלהכריז מצב מלחמה כדי להימנע ממתן פיצויים מלאים ודאגה אמיתית לעסקים באזור, אם מופיעים בכלל, נעלמים מבלי שקיבלו כל תשומת לב. גם הם לא "בידור". הטרגדיה כבר מזמן איננה איתנו. הפארסה תפסה את מקומה. אין שום אידיאלים שגדולים מחיי האדם. גם חיי האדם עצמם כבר לא "גדולים מחיי האדם", אלא הופכים לכלי משחק בתוך ים ההבלים האינסופי. באווירה כזאת, הרבה יותר קל לרצוח בשביל כלום.

לעניות דעתי, ניתן ליצור מצב שבו המלחמה תהיה בלתי אפשרית. אפילו בעולם הנוכחי. אבל המצב הזה לא יתבסס על קלילות דעת, וגם לא על טרגדיה. המצב הזה יתבסס על שיקול דעת אנושי במובן הכי רחב של המילה, שכולל בתוכו גם את התחומים המושמצים כל כך של הגוף והרגש. אפשר לעשות את זה, כמו כל התפתחות כזו במהלך ההיסטוריה, בין השאר באמצעות הרחבת הנגישות לידע ויכולת ההעמקה בו (ובאופן אישי, אני מאמינה שרוב בני האדם הם הרבה פחות מטומטמים ממה שמנהיגיהם עושים מהם, ומה שחסר כדי שיפסיקו לרצות להיות מטומטמים זה בעיקר תקווה).

דווקא חוסנם בתודעה ובפועל של הערכים המערביים, שבדרך כלל משמשים רק לצורכי צביעות, יהפכו אנשים כמו נסראללה לטריוויאליים במערך הכוחות הכללי, ליתוש קטן שעקיצתו הולכת ונחלשת. עידן קלילות הדעת, שמועצם ומקודם בתעשיית התקשורת שלנו, מנפח אנשים כמוהו לממדים עצומים, מעמיק ומרחיב את השפעתם, ומעניק להם את הניצחון על מגש של כסף. ולא בגלל חוסר פטריוטיות, אלא דווקא בגלל ה"פטריוטיות".

ועם זאת, יש לציין שלעיתים, כמו שאמר ניטשה, החיים רציניים מכדי להתייחס אליהם ברצינות.