יתכן שגדי טאוב צודק לגבי סוג מסוים של ביקורות וסוג מסוים של אנשים. אני לא חפה מביקורת קשה וחריפה כלפי מה שמכנה את עצמו "שמאל" בישראל, בעיקר, אגב, שמאל מסוגו של גדי טאוב (ובלי קשר לדבריו הנוכחיים). אבל ההקשר שבו נכתבו דבריו של טאוב הופך אותו לצבוע מהסוג הירוד. כזה, כפי שכתב אחד המגיבים, שנהנה להשתכשך במימיה החמימים של זרמת הפאשיזם. שמאלן כשנוח.

כמובן, שגם בהתנגדות למלחמה הזאת לא חסר הממד האוטומטי של מי שלקח לעצמו את הנישה הזאת מלכתחילה, כל מיני טיפוסים הזויים תומכי סטאלין שסוברים שחרושצ'וב בוגד, ילדים שמאמינים באנרכיזם בלי להבין מה זה, ועוד כהנה וכהנה. אך לצידם היו גם אנשים ששאלו שאלות, שלאף אחד לא היו עליהן תשובות ועדיין אין, ושגם טאוב לא עונה עליהן כעת. הוא מדבר על "השמאל שלא ידע לשאול"? איפה השאלות שלו, לנוכח הכישלון הקולוסלי והצפוי מראש, לנוכח העובדה שעכשיו, אחרי חודש לחימה, הרוגים רבים, הרס עצום, אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה שממנה יצאנו, רק במצב קצת יותר גרוע?

גדי טאוב לקח לעצמו הפעם את הצד הקל. כנראה נמאס לו לחשוב. אין ספק שהרבה יותר קשה להסתכל על הטירוף מהצד, בלי להיות חלק ממנו, לצעוק ולצרוח ולחבוט את הראש בקיר מרוב ייאוש, על זה שהמדינה האהובה שלך נפלה לידיהם של חבורת מושחתים, רדודים ועלובי נפש, ש"סוחפים" אחריהם את ההמון באמצעות הקלישאה הכי שחוקה בתולדות היקום, מלחמה לא חשוב על מה. הרי ידוע לכל אורך ההיסטוריה המודרנית, שמלחמה לא חשוב על מה תמיד זוכה בתחילתה לשיעורי תמיכה מדהימים ולחוסר ספקנות "חסר תקדים". כשהתותחים רועמים, כמעט אף אחד לא שואל על מה ולמה הם רועמים. מהן המטרות, איך אנו מתכוונים להשיג אותן, ובאיזה מחיר. ומי ששואל, הוא "שמאל רדיקלי ואוטומטי". נו, באמת.

וגם מה הקשר לרדיקליות? הרי גדי טאוב, בניגוד לרוב בני האדם, בוודאי יודע מה זה רדיקלי, ובוודאי יודע שאין שום קשר מהותי בין הטלת ספק בנחיצותה של המלחמה הזאת וההתנגדות לה מהרגע הראשון לבין עמדות עקרוניות מסוג של "פוסט" או ביקורת שורשים מסוג כלשהי. באופן אישי, זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לחשוב על רווחתה של המדינה כולה והציבור שלה על כל אזרחיו, ולא רק על רווחתה הפוליטית של ממשלתה או יוקרתם של מנהיגיה וראשי צבאה. זה נראה לי הרבה יותר פטריוטי וציוני לקרוא לשקר בשמו, להגיד בקולי קולות – הם עובדים עלינו, הם מרמים אותנו, הם שולחים אותנו אל מותנו בשביל שום דבר. אין זהות בין רווחת המדינה ליוקרתם של מנהיגיה, ולהטיל ספק במניעיהם הפעם נבע מהמקום הכי ציוני שיכול להיות. 

ואגב, להיות פתי ולקנות בלי ביקורת את תסריטי האימה לגבי האיום הנוראי של האיסלאם, בעיקר לנוכח מה שאנחנו יודעים על העולם היום, ובעיקר מה שאנחנו יודעים על יצירת תסריטי אימה לצורך השגת תקציבים (בחיי, חבל שלא הקלטתי את מה שהיה לעמי איילון לומר בנושא ברגע של כנות), גם כן לא נראה לי כמו פטריוטיזם מי יודע מה.

***

החלטת האו"ם היתה סולם שנזרק לנו כדי שנוכל לרדת מהעץ הגבוה והמטופש שעליו טיפסנו. לא היתה לנו שום ברירה אלא לקחת אותו. חודש נלחמנו בחיזבאללה, וביום האחרון של הלחימה (עד כה. אני לא אופטימית) נורו 250 קטיושות. לנוכח הצורה שבה פועל ארגון הגרילה הזה, גם אם היינו שם עוד שנה, או 15 שנה, לא היינו משיגים יותר. כמו בפעם שעברה. הטילים ארוכי הטווח שהארגון קיבל, מקבל ויקבל מאיראן וכו' יהפכו בקרוב גם את עניין הליטאני לבדיחה עצובה על חשבונינו. הצבא הסתבר כלא מצוייד, לא ערוך ולא כשיר. בכל זאת, כשמקצצים באפודי מגן ולא במספר הפקידות לכל אלוף או בשאר השומן, ושלא דואגים למזון בבסיסים במצב של מלחמה, ככה נראים הדברים. האו"ם לא הציע שום פתרון מעמיק וארוך טווח לסוגיות שיצרו את המצב הזה, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו? לפי הרמטכ"ל, לקראת יצירת מנגנון לחילופי שבויים. בדיוק איפה שהיינו לפני חודש, בהבדל אחד – מספר חיילי יוניפיל שישרצו בדרום לבנון. הסכם מדיני משופר, אין ספק.

הממשלה המושחתת המשיכה להתנהג בשחיתות גם בעיצומה של המלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל בראיונות שלהם ירו טאוטולוגיות ומשפטים חסרי פשר, והפגינו עליבות וגיחוך שאין כדוגמתם. ועכשיו (ובזה אדון באריכות בקרוב) הם גם מקצצים קיצוץ רוחבי של 9% בכל משרדי הממשלה, ומגדילים את תקציב הביטחון לשיא של כל הזמנים במדינת ישראל, מסרבים להתחייב לפיצוי מלא, ומציעים להעלות מסים. בקיצור, ממשיכים להעניש את אזרחי מדינת ישראל על מחדליהם, בזמן שהם עצמם לא משלמים כלום, והחברים שלהם רק מרוויחים. וזאת אחרי שהם דיברו שוב ושוב על כמות העודפים המדהימה שצברנו. ועכשיו זה לא רק כסף, אלא גם 150 הרוגים.

אין לי שום צורך אפילו להעלות טיעונים מוסריים לגבי ה"אחר" כדי להתנגד לזה. לא היה צריך להיות גאון גדול או שמאלן רדיקלי כדי להסתכל על הדברים בראיה מפוקחת כבר לפני חודש, ולראות לאן זה מוביל. אבל, כפי שעולה מדבריו של טאוב, כנראה שככל שהסיבה עמומה יותר וקלושה יותר ותלושה יותר לנוכח המציאות, כך גדלה עוצמתו של הצורך ברציונליזציות. איך אומרים, "הטיעון לא משכנע. להרים את הקול". 

אני רק מקווה שהקריאות שכבר החלו ושככל הנראה רק ילכו ויתגברו להקמת ועדת חקירה רצינית עם שיניים שתחקור את המחדל הזה לא יגרמו לממשלה המופרעת הזאת למצוא סיבה להפר את הפסקת האש. אם כי, כמו שאמרתי, אני לא אופטימית.