איזהו חכם? הלומד מניסיונם של אחרים…

במקרה נתקלתי באוסף של ציטוטים, ומהם קיבצתי את הרלוונטיים ביותר לסוגיות הבוערות של היום, ושקשורים לכל הנושאים עליהם שפכתי כאן מילים למכביר. קצת חומר למחשבה, אף פעם לא מזיק. (טוב, תלוי את מי שואלים. גבלס דווקא היה חולק עלי).

אכן, צודק המגיב חייש, ולהלן תרגום זריז (ופתוח לביקורת) של הציטוטים:

"The people can always be brought to the bidding of the leaders . . . All you have to do is to tell them they are being attacked and denounce the pacifists for lack of patriotism". (Hermann Goering)

תמיד אפשר לגרום לעם לעשות את רצון מנהיגיו… כל מה שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים, ולגנות את הפציפיסטים על חוסר פטריוטיות. (הרמן גרינג)

"What good fortune for those in power that the people do not think". "It also gives us a very special, secret pleasure to see how unaware the people around us are of what is really happening to them". (Adolf Hitler)

איזה מזל טוב יש לאנשים שנמצאים בשלטון שהעם לא חושב … זה גם גורם לנו הנאה מיוחדת וסמויה לראות עד כמה האנשים שמסביבנו אינם מודעים למה שבאמת קורה להם. (אדולף היטלר)

"If you tell a lie big enough and keep repeating it, people will eventually come to believe it. The lie can be maintained only for such time as the State can shield the people from the political, economic and/or military consequences of the lie. It thus becomes vitally important for the State to use all of its powers to repress dissent, for the truth is the mortal enemy of the lie, and thus by extension, the truth is the greatest enemy of the State". (Joseph Goebbels)

אם אתה מספר שקר גדול מספיק וממשיך לחזור עליו, בסופו של דבר אנשים יאמינו בו. ניתן לשמר את השקר רק כל זמן שהמדינה יכולה להגן על אנשיה מההשלכות הפוליטית, הכלכליות ו/או הצבאיות של השקר. בשל כך, חיוני וחשוב שהמדינה תשתמש בכל כוחותיה כדי לדכא מחלוקת (או – התנגדות), כי האמת היא האויב הגדול של השקר, ולכן האמת היא האויב הגדול ביותר של המדינה. (יוזף גבלס)

***

"War will exist until that distant day when the conscientious objector enjoys the same reputation and prestige that the warrior does today". (John F. Kennedy)

המלחמה תמשיך להתקיים עד לאותו יום רחוק שבו המתנגד המצפוני יהנה מאותם מוניטין ויוקרה כמו אלו שמהם נהנה הלוחם היום. (ג'ון פ. קנדי)

"Few of us can surrender our belief that society must somehow make sense. The thought that The State has lost its mind and is punishing so many innocent people is intolerable. And so the evidence has to be internally denied". (Arthur Miller)

מעטים מאיתנו מוכנים לוותר על האמונה שהחברה חייבת איכשהו להיות מובנת והגיונית. המחשבה שהמדינה איבדה את דעתה ומענישה כל כך הרבה אנשים תמימים היא בלתי נסבלת. ולכן יש להכחיש מבפנים את העדויות. (ארתור מילר)

"I am a firm believer in the people. If given the truth, they can be depended upon to meet any national crisis. The great point is to bring them the real facts". (Abraham Lincoln)

אני מאמין גדול באנשים. אם נותנים להם את האמת, ניתן לסמוך עליהם שיעמדו בכל משבר לאומי. הנקודה העיקרית כאן היא להביא בפניהם את העובדות האמיתיות. (אייב לינקולן, חבר שלי)

***

"The darkest places in hell are reserved for those who remain neutral in times of moral crisis". (Dante)

המקום החשוך ביותר בגיהנום שמור לאנשים שנשארים נייטרליים בזמנים של משבר מוסרי. (דנטה)

"One of the penalties for refusing to participate in politics is that you end up being governed by your inferiors". (Plato)

אחד מהעונשים על סירוב להשתתף בפוליטיקה הוא שבסוף אתה מוצא את עצמך נשלט על ידי אנשים נחותים ממך. (אפלטון. הפילוסוף, לא הבלוגר)

"Never doubt that a small group of thoughtful committed people can change the world: indeed it's the only thing that ever has!" (Margaret Meade)

אל תפקפקו לרגע בכך שקבוצה קטנה של אנשים חושבים ומחוייבים יכולה לשנות את העולם. למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם עשה את זה. (מרגרט מיד)

קינה על השיחה האבודה

את אוגוסט אני פותחת בקינה. קינה על "ימי התום", הימים שעוד אפשר היה לקיים במדינה הזאת שיחה אמיתית בין בני אדם, שכוללת חילוקי דעות, אפילו עמוקים. קינה על השרידים האחרונים של התרבותיות, החום והאנושיות שפינו את מקומם לקור וברוטליות, אי רציונליות תהומית ושום יכולת ליצור איזשהו גשר על פני התהום הזאת.

לו הייתי סופיסטית, הייתי דווקא מאושרת בימים האלו. מעולם לא היה קל יותר לנצח בוויכוח כמו היום. כל דיון שמסתיים בזה שהצד השני לא עונה על אף שאלה, לא מספק שום רציונל ולא מסוגל להסביר שום דבר, ובתגובותיו הוא מתדרדר למטח של כינויי גנאי וקביעות פסאודו-אקסיומטיות מגוחכות וחסרות בסיס, הוא ניצחון בנוקאאוט. אבל אני לא סופיסטית. ושונאת ניצחונות שבאים בקלות רבה מדי ובפועל אין להם שום משמעות.

זה גם דבר מפחיד מאוד בעיני, האילמות הרועשת והטמטום מרצון של הצד השני של הוויכוח, שרק הולך וגדל. זה כאילו שהצד השני אומר – התייאשתי מלחשוב. התייאשתי מלנסות להבין. אני מקבל אוטומטית את מה שמאכילים אותי כל בעלי האינטרסים, לא מטיל ספק, לא שואל שאלות. אין שיחה, אין מגוון של דעות, אין ניסיונות לשכנע. יש רק בוגדים ופטריוטים, שחור ולבן, טוב ורע, כמו באגדות. זו מלחמה צודקת (ולמי אכפת מה זה צדק), מלחמת אין ברירה (ולמי אכפת מה זה ברירה), וכל דבר שנעשה במסגרתה מוצדק אוטומטית. המטרה מקדשת את כל האמצעים, אפילו אם אף אחד לא יודע מהי המטרה הזאת בדיוק.

ושאר מילות התואר פומפוזיות בהתאם – סרטן, ציר רשע, איום קיומי על הציביליזציה המערבית (ולמי אכפת מה זה בכלל, הציביליזציה הזאת). אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מאוד מצחיק. אנשים, כולל וולמארט, נשמעים כאילו שהם מקריאים מאיזה ספר של טולקין, מרוב פומפוזיות והסתכלות שטחית על החיים. רק שוולמארט עושה בזה שימוש ציני. והאחרים כנראה באמת התייאשו מחיי האדם הקשים והמורכבים שלתוכם נולדו.

ופעם, בימים קשים אחרים, בשנת 2001, זמן קצר לאחר התקפת הטרור על מגדלי התאומים, הייתי חברה בפורום התנחלויות ב-ynet. היו שם כל מיני אנשים. ממתנחלים משיחיים ועד שמאלנים מגילמן. והיתה שיחה. אנשים דיברו זה עם זה, ניסו לשכנע זה את זה, פירטו, נימקו והסבירו. וגם אם המחלוקות התבררו, לאחר שיחה ממושכת, כמחלוקות ערכיות ובסיסיות, היתה אחווה אנושית כזאת, פשוטה, בין אנשים שאפילו לא נפגשים פיזית (חוץ ממפגש פורום אחד). אף אחד כנראה לא שכנע שם אף אחד לשנות את אמונותיו הבסיסיות, אבל כשיש שיחה, יש התקרבות. אפילו אם לא מסכימים, לפחות יכולים להבין. עד לנקודה שממנה אפשר לנהל משאים ומתנים, להגיע לפשרות ודרכי ביניים.

האנשים האלו נעלמו לי בינתיים. עברו הרבה מים בירקון. ימי טרור אינטנסיביים, "התוכנית להבראת כלכלת ישראל", ההתנתקות כפי שהתבצעה. ימים קשים ושוחקי סולידריות או כל סוג של רציונליות אנושית. המרקם של הפורום הווירטואלי, שגם ככה הוא קשה לתחזוקה, התמוטט די מהר. ומאז, במקום שיחה, רצון להתקרבות, באה הסתגרות קיפודית. במקום משא ומתן – חוסר סובלנות תהומי. במקום הסברים וניסיונות לשכנוע – קללות. ההתבהמות והזוהמה הטוטאליטרית חלחלו לכל מקום. ובעיקר הייאוש.

כי זה מה שאני רואה בכל התמיכה הגורפת והעיוורת הזאת במלחמה המטומטמת והמיותרת הזאת, בכל ההתקפות על התקשורת הלא פטריוטית ובכל ההצדקות חסרות כל ההיגיון לכל הדברים הפסיכיים לגמרי שהממשלה הזאת עושה. ייאוש מטורף. מוטרף. ייאוש טוטאלי וגורף.

***

אף אחד לא באמת יודע למה זה קורה, על מה נלחמים, מה המטרות של המלחמה או איך הצעדים שנעשים משרתים את המטרות שמדי פעם מגמגמים (או צווחים) לנו כל מיני גורמים צבאיים או מדיניים בתקשורת הלא פטריוטית. בין הגמגומים האלו לגבי מטרות ובין מה שקורה בפועל קיימת רק סתירה. אף אחד לא יכול להסביר גם, למשל, לאן בדיוק הולכים 400 מיליון השקלים שהועברו לביטחון, אם ממשיכים לשלוח הוצאה לפועל למילואימניקים וחיילים שנשלחים לקרב מתלוננים על הציוד שניתן להם. ואף אחד לא יכול להסביר מדוע ניצול עסקי ציני של אנשים במצוקה מוצג כמו גל של פטריוטיזם גואה, ולמרבה הזוועה גם משכנע בהצגתו זו.

אף אחד לא יכול להסביר גם איך יתכן שמבחירות חברתיות-כלכליות לפני ארבעה חודשים הגענו למקום שבו אנו עומדים היום, ואיך בדיוק אלו שלא נתנו בהם אמון לפני ארבעה חודשים, עם שיעור ההצבעה הכי נמוך בתולדות המדינה וכנסת שאין בה שום מוקד כוח משמעותי מבחינת מספר המנדטים, פתאום הופכים לגיבורי ישראל ומושאי הערצה עיוורת. עוד לא שמעתי עד לעצם היום הזה, בכל 20 הימים שחלפו, אפילו טיעון אחד שיש בו טיפה אחת של היגיון שנותן תשובה על אף אחד מהדברים האלו.

אבל כולם מתעסקים באיכות ההסברה. ומשבחים את ביבי. האיש שלפני ארבעה חודשים בקושי הצליח לגרד 11 מנדטים מקרב כ-60% מבעלי זכות הבחירה, וזה אחרי קמפיין הפחדה ממושך. כולם, גם אותו ערוץ שלפני ארבעה חודשים עשה עליו סרט תעמולה שכאילו יצא מתוך 1984 (שתי דקות השנאה), כולל מומחים לשפת גוף וכדומה. אז כן, הוא טוב בלסתום פיות של מגישים בריטים על ידי התקפות מגוחכות ולא רלוונטיות, אבל גם הוא לא מצליח להסביר את מה שאי אפשר להבין.

כמה זמן זה יחזיק ככה, הייאוש הזה שמתחזה לפטריוטיזם? ומה יבוא אחריו?