ענייני דיומא, והרבה מהם

עד שלא יוצאים מהחרא, ולו רק זמנית, לא מבינים עד כמה הוא מסריח. והחזרה אליו מלווה בתסמיני לוואי, שכוללים בחילה עמוקה מעצם המחשבה על כתיבה. לומר שהתגברתי ושאני עושה את זה בשמחה עכשיו יהיה שקר. אבל, מה אני אגיד לכם, ההצגה חייבת להימשך. לפחות בינתיים.

בכל מקרה, הרבה דברים קרו בתקופה האחרונה. שלא לומר, יותר מדי. ועם זאת, לא קרה שום דבר. הניוון והדלות של החברה האזרחית כאן ממשיכים לבוא לידי ביטוי חריף גם אחרי שהבנו שעבדו עלינו בצורה חמורה, ושכל ההרס, הרצח והחורבן הזה היה מיותר לחלוטין.

דבר אחד היה חסר לי מאוד בדו"ח המלחמה ששודר אתמול בערוץ 10, והוא הביקורת העצמית של התקשורת, או מינימום הכאה על חטא. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" (של מה??) נרדם בשמירה, ומרוב להט להשביע רצון התעכב בשאלה של כל כך הרבה שאלות והעלאה של כל כך הרבה דברים ידועים מראש, ולא מילא את חובתו האזרחית, הציבורית והמוסרית, לשאול אותן, hell, לצווח אותן מראש כל מיקרופון וכל מצלמה, כשעוד אפשר היה למנוע את ההרג, ההרס והחורבן. וזה בלי להזכיר אפילו את הניסיונות הפאתטיים לספק צידוקים ו"סיבות לאופטימיות" על ידי כל מיני עלובי נפש כמו אלון בן-דוד. כן, גילית מילואימניקים נחושים ומחוייבים להגנה על המדינה, שהמדינה גומלת להם על זה ביריקה בפנים (וזה, כמובן, אחד מהאנדרסטייטמנטים הגדולים של המאה). אני באמת מרגישה הרבה יותר אופטימית עכשיו.

***

והיום, בכלל חשתי אופטימיות עזה, לאחר שהשר הנכבד אופיר פינס אמר בהרמת כוסית לרגל ראש השנה שמפלגת העבודה צריכה לייצר אג'נדה לצורך שיפור הרלוונטיות. לתומי חשבתי שהצבעתי בשביל אג'נדה, טובה, יפה, מוצקה ואף עם הוכחות בפועל, כאילו "סוציאל-דמוקרטיה". ולתומי חשבתי שמדובר במפלגה השנייה בגודלה בכנסת. אם פינס לא זוכר על מה הוא רץ, או שלא ידע אף פעם, אני מוכנה בשמחה לשלוח לו חומר כתוב. כולל תקציבים ושיטות פעולה של חלק מהמיישמות המוצלחות. נגיד שבדיה. שיהיה לו מה לקרוא ביום כיפור, כשהוא עושה את חשבון הנפש שהוא טוען שכל כך נחוץ.

פינס, בעוד אנדרסטייטמנט מזהיר, אומר שהמלחמה בלבנון "הסתיימה אחרת ממה שציפינו". הוא מדבר על הקשקוש הזה של ועדת החקירה שכולם מדברים עליה (כן, ראינו מה יוצא מהן. מי שנאסר עליו להיות שר ביטחון בישראל הופך לראש ממשלה), ועל לקיחת אחריות, מילה שאף אחד אצלנו כבר לא זוכר מה משמעותה, בכל הרמות. אבל הדבר הכי יפה הוא הציטוט האחרון ששומפלבי מביא ממנו, שהולך כך: "הפוליטיקה עומדת היום בפני צונאמי. ראיתי שראש הממשלה נסחף בזרם הפופוליסטי ומבקש לשנות את שיטת הבחירה. כבר ראינו מה קרה בשיטת הבחירה הישירה, זה מה שצריך לשנות – את שיטת הבחירה? צריך לשנות את התרבות הפוליטית, את תרבות השקר, שמנהיגי מפלגות מדברים אחד בפה אחד בלב". 

חוץ מהקטע הפופוליסטי עם ה"צונאמי" (כאילו, נמאס כבר מהשואה, דה, אז עוברים לשחוק עד דק את האסון הבא?), אני מסכימה עם דבריו לחלוטין. הבעיה לא נמצאת בשיטת הבחירה (אפילו אם העובדה הזאת מפריעה לליברמן (אביגדור, כאילו), לחלום על לשחק בפוטין וגרוזני. כי כשהוא אומר "נשיאותי" הוא לא ממש מתכוון ל"מנהיג העולם החופשי" עלק), אלא בתרבות השקר הזו, שהיום ראש מפלגתו של פינס, עמיר פרץ, הוא נציגה הבולט ביותר, אפילו יותר מהר וולמארט ותורמי הנדל"ן.

אבל איך משנים תרבות פוליטית בלי חברה אזרחית? איך משנים תרבות פוליטית כשאף אדם שבאמת ראוי לכהן כנבחר ציבור לא מעוניין בתפקיד הזה ולמעשה מעדיף לברוח ממנו כמו מאש? ואיך משנים את התרבות הפוליטית כשהירושה הכי משמעותית שלה בתקופה האחרונה היא הנצחת הטמטום והבורות, הרדידות והייאוש המובנה, על ידי הרס מערכת החינוך? זו כמובן שאלת מיליון הדולר שלנו. לי אישית כבר אין שום רעיון. וזו עוד סיבה טובה לבחילת הכתיבה העמוקה.

***

ואגב תרבות שקר, כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על נושא המע"מ, הורדת המס הפיקטיבית שהירשזון כל כך נצמד אליה, גם אחרי המלחמה. בנק ישראל כבר התחיל ללחוץ עליו להעלות בחזרה את המע"מ באחוז האומלל הזה, והוא בשלו – חס וחלילה, ישמור השם אם נחזיר את המס הנורא הזה. עדיף לגזור כמה שיותר גזירות על כמה שיותר חלקים מוכי גורל בציבור מאשר לעשות את הדבר הנורא הזה. ולהלן – התקציב.

הורדת המע"מ באחוז היא מס פיקטיבי, אפילו לא רק כשמדובר בישראל. הפחתת מס שמסייעת רק לחברות גדולות ולאנשים שקונים מוצרים יקרים במיוחד. הורדת מע"מ של אחוז על לחם היא לעג לרש. וכשמדובר בישראל, כפי שעולה ממחקרים שעשו כל מאן דהו, מארגון אמון הציבור דרך כלכלני לאומי ועד למחלקת המחקר של הכנסת, הסתבר שאו שהחברות פשוט לא טרחו לציית לחוק, או שהן העמידו פנים שהן מצייתות לו ושלשלו את העודף לכיסן. בכל מקרה, הצרכנים לא הרגישו את הפחתת המס הזאת.

האם העובדה שהפחתת המע"מ לא עזרה לאזרחים בשום צורה עומדת מאחורי ההיגיון שגורם להירשזון להסיק שההכנסות ממע"מ לא מגיעות לאזרחים ופוגעות באוכלוסיות החלשות? כי האישה החזקה בעולם, הקנצלרית מרקל, שנראה שהדברים שהיא עושה בינתיים מתחילים לעבוד על הנייר (מה שמעניין את חברינו בממשלה, כזכור) (ולראיה נתוני האבטלה, הצמיחה והאינפלציה, הפחתת הגירעון למסגרת האיחוד האירופי לפני הזמן ועוד כהנה וכהנה), דווקא חושבת שהעלאת המע"מ ב-3% היא רעיון טוב מאוד. והיא רחוקה מאוד מלהיות קומוניסטית. או אפילו סוציאל-דמוקרטית.

בהזדמנות אחרת, אגב, קראתי בעיתון שמישהו העלה הצעה ממש חדשנית ומבריקה, להטיל שיעורי מע"מ שונים על מוצרים שונים, אבל האוצר כמובן דחה אותה מכל וכל, בטענה שמדובר בדבר מסובך מדי לביצוע. ובכן, במקומות כמו שבדיה כבר קיים דבר כזה – מע"מ של 6% על מוצרי יסוד ושל הרבה יותר מזה על מוצרי יוקרה. ובעולם הממוחשב ובמדינת היי-טק כמו ישראל, לטעון ש"זה מסובך" זו בדיחה מאוד עצובה.

ומה כל זה, ועוד הרבה יותר מזה, בא לומר? ששום גזירה בתקציב לא היתה נחוצה, שהכסף קיים באלף אלפי מקומות (פרט לעודפי התקציב שנבעו מתת-ניצול, הסתבר פתאום גם שיש עודפי גבייה ממסים), ושכל זמן שהחולירות המושחתים שם "למעלה" ימשיכו לקבל הוכחות יומיומיות שהנחת "הציבור מטומטם ונבער מדעת" שלהם נכונה, שום ועדת חקירה לא תעזור בכלום.

***

ואגב, אם כבר הזכרתי את מרקל, אני רואה פתאום שהבחורה טוענת שהר רצינגר, או ההולי פאפאס, בעצם קרא לדיאלוג בין הדתות בדבריו הקשים על האיסלאם בנאום שנשא באוניברסיטת רגנסבורג. אני לא יודעת, כשאני שמעתי חלק מהדברים האמורים, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאפשר להוציא את האדם מההיטלר יוגנד, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את ההיטלר יוגנד מהאדם. לפחות לא מהאדם הספציפי הזה. קדוש ככל שיהיה.

אני אגב באופן אישי חושבת שהאיש עומד בראש הדת הרצחנית, החשוכה, הנבערת והאיומה ביותר בעולם, שניתן לומר שהובילה או לפחות עמדה ברקע של הדברים הכי איומים מבחינה אנושית שהתרחשו בהיסטוריה, ממסעות הצלב ועד לשואה. קשה לי קצת להבין איך הוא מסוגל לדבר על עליונות התבונה, משהו זר מאוד לנצרות מהסוג שהוא עומד בראשה, זו שדנה בערך באותה תקופה של הטקסט שציטט אנשים למוות בעינויים בגלל גילויים מדעיים או תהיות פילוסופיות. ומה הקשר בין ה"רציונליות של האמונה" שמאפשרת את הדיאלוג בין הדתות האמור לבין ההתנגדות של קודמו בתפקיד לשימוש באמצעי מניעה באפריקה, ומיליוני התינוקות הנגועים באיידס שנולדו כתוצאה מזה?

נו, שויין. העיקר שעכשיו הוא חביב היהודים, נציג אותנטי של "גרמניה האחרת". חבל שגינתר גראס לא חשב על צירוף של איזו התבטאות אנטי-מוסלמית קטנה לווידוי המרגש שלו. ומצד שני, זה לא מפריע לו להיות בראש רשימת רבי המכר, אז what the hell.

***

ועוד קצת תרבות שקר לסיום: מסתבר שה"איום האיראני" הוא בסך הכל שידור חוזר של פרשת ה-WMD של סדאם. ולנוכח פרשת ה-WMD של סדאם, אני בהחלט מאמינה לסוכנות לאנרגיה אטומית. אבל כמובן שהנחת "הציבור המטומטם והנבער מדעת" הופכת גם את זה לחסר משמעות.

ובנימה אופטימית זו…

נחיתה קשה

ביום שישי לפנות בוקר חזרתי מחופשה בת שבועיים בברלין. לעת עתה, החזרה לכאן היא פיזית בלבד. מבחינה מנטלית ורגשית, אני סובלת מדיסאוריינטציה קשה.

זו הפעם השניה שאני מבקרת בעיר הזאת. האובססיה שלי בצורתה המיוחדת לי גרמה לי לחוש משיכה ארוכת שנים למקום, מבלי להיות בו אפילו, ובשנה שעברה מימשתי את המשיכה הזאת בפעם הראשונה בביקור של שבוע. והיא הסתברה כמוצדקת. אפשר לומר שהתאהבתי, ש"נוצר קליק". וזאת למרות שטרם הצלחתי לתפוס את העיר במזג אוויר נורמלי, ולמרות שאני בקושי יודעת גרמנית. בברלין, אני מרגישה שונה לגמרי מאיך שאני מרגישה בכל מקום אחר שבו הייתי בעולם (שזה כולל בינתיים מספר ערים באירופה ובארה"ב), ובטח מאשר כאן. טוב יותר, נכון יותר.

בביקור שעבר הקפדנו לכסות את רוב אתרי התיירות הגדולים, הדברים ש"חייבים לראות". זה הותיר אותנו תשושים ובלתי מסופקים. הפעם, התוכניות היו הרבה יותר גמישות, ונקבעו באופן ספונטני יחסית מדי יום ביומו ובלי דרישת היצמדות חזקה מדי. צורת התכנון הזאת הובילה לשבועיים מלאים בחוויות שונות לגמרי לעומת אשתקד, שעוד צריכות לעבור עיבוד.

***

אחד הדברים שתכננתי מראש לעשות היה לבקר במחנה הריכוז שנמצא כ-35 ק"מ מברלין, זקסנהאוזן (Sachsenhausen). אולי זה יפתיע אתכם, אבל מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז. בתיכון התנגדתי באופן ספונטני למה שאני מתנגדת אליו היום באופן קצת יותר מושכל, טיולי ה"עשרה מחנות בארבעה ימים". ואפשר לומר שתמיד קצת פחדתי מזה. אני מפחדת להרגיש יותר מדי, ואני גם מפחדת לא להרגיש כלום. יש לי "חזון" של ביקור באושוויץ, שאני מתכננת כבר זמן רב. אבל אני ממש לא מרגישה מוכנה לממש אותו. אז החלטתי להתחיל בזקסנהאוזן, גם כן, בלב לא שלם.

חיכיתי לשעת הכושר המתאימה, והיא הגיעה בבוקר גשום אחד, בערך באמצע השבועיים. תפסנו את ה-S-Bahn לתחנת אוריינבורג, ומשם לקחנו את האוטובוס המגיע למחנה. המקום נמצא בקצה של שכונת מגורים מאוד סימפטית – בורגנית למראה, עם בתים יפים, picket fences. אני עד עכשיו שואלת את עצמי איזה מן אנשים מסוגלים לגור שם, ועוד עם ילדים.

לא רציתי טיול מאורגן, ולא רציתי אפילו לקחת את האוזניות האלו של הביקור המודרך. הדבר האחרון שהרגשתי בו צורך הוא אינפורמציה, מעבר לדברים הכתובים. לקחנו רק את המפה של המחנה באנגלית. המקום גדול. רובו שטחים פתוחים. וירד מבול. המקום הספציפי הזה עבר שלוש תקופות של זוועה. הוא התחיל כמחנה מעצר למתנגדי המשטר הנאצי (מרטין נימולר המפורסם היה כלוא שם), המשיך כמחנה ריכוז, וכאילו שזה לא מספיק, אחר כך הוא היה גולאג. הסבל נמצא שם בכל רגב של אדמה, בכל פיסה של קיר. החשש שלי לא להרגיש כלום התבדה, אם כי אני עוד לא יכולה למצוא את המילים המתאימות. בכל מקרה, החוויה היתה קשה.

אבל מה שאני לוקחת איתי הוא לא משהו רע. באמצע רחבת המסדרים הגדולה והריקה, מיד אחרי כניסת ה"Arbeit Macht Frie" הצינית, באמצע גשם שוטף, ראיתי כמה פרחים צהובים, בודדים, יפים בצורה בלתי רגילה. תקראו לי סנטימנטלית שוטה, אבל הם גרמו לי להרגיש טוב לרגע. ואחר כך, כשחיכינו לאוטובוס בחזרה, הפסיק הגשם והשמש זרחה.

כשחזרנו לברלין, מזג האוויר היה פתאום נעים. בערב יצאנו, ישבנו לשתות מוחיטו במקום מלא בודהות שבכניסה שלו עומד בחור מדהב שיודע שלוש מילים בעברית, והמשכנו למקום אחר שבו עישנו נרגילה (במחיר מופרך). לילה אחרי זה היה הלילה הארוך של המוזיאונים, שהיה גדוש באירועים סוריאליסטים משהו, כולל פגישה ביזארית עם ראש עיריית ברלין (אגב, הוא מבקש למסור לכולם שלום על ישראל או משהו כזה), מופע כלייזמר ביזארי גם כן (שלפניו זכינו לשמוע את מקהלת בית הכנסת (כנראה) מסלסלת ירושלים של זהב) בגשם שוטף, ותערוכה מצרית עתיקה בשתיים בלילה.

הפרחים האלו, השמש הזאת והעיר הזאת גרמו לי לחשוב על ארנסט בלוך וספרו "העיקרון: תקווה" (Das Prinzip Hoffnung), ספר שלדעתי מוקדש כולו לניסיון לבסס את העיקרון של התקווה כעיקרון מכונן מבחינה פסיכואנליטית וכעיקרון מנחה לשינוי העולם. בעבודה שעשיתי עליו פעם קראתי לזה "פסיכולוגית הגבהים של ארנסט בלוך". וזה מתחיל מכך שחוסר התקווה, לדבריו, הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו. אני לא יכולה להסכים עם זה יותר, למרות הכל.

 

***

דיסאוריינטציה כבר אמרתי, אבל אני חייבת עוד כמה מילים. אני מרגישה קצת כאילו שחזרתי לבית הכלא אחרי חופשה קצרה מדי. ולא כל כך בא לי למצוא שוב את הכיוון.