"כל אזרח ישראלי ישבע אמונים…מי שיסרב להישבע אמונים, יקבל מעמד של תושב קבע, אך לא יוכל לבחור ולהיבחר ואזרחותו תהיה בבחינת "אזרחות מופחתת."

(נגנב מעמוס, נביא הזעם המינורי, שבעצמו ציטט מאתר האינטרנט של "ישראל ביתנו").

בואו ניקח דוגמא היפותטית. נניח שהיה לי בן זוג, שהיה בוגד בי בלי הרף, מתעלל בי, משפיל אותי, גונב את כספי, לא מאפשר לי להתפרנס בכבוד ולא נותן לי שום חלופה, דורך עלי, דורס אותי, ושולח אותי להילחם את מלחמותיו בלי שום הכנה ויכולת, והייתי נשארת נאמנה לו, מה הייתם חושבים עלי? איפשהו, לא יודעת למה, אבל נראה לי שהייתם הופכים לרגע לוורדה רזיאל ז'קונט.

ולא, אני ממש לא מדברת כאן רק על הערבים אזרחי ישראל, אלא על רבים מתושבי המדינה הזאת, ללא הבדלי גזע, דת ומין, רק משכורת ובונוסים, כולל רבים מאותו ציבור שהר ליברמן אמור לייצג, לפחות לטענת כל מיני פואדים.

שבועת אמונים למוסד בירוקרטי כמו המדינה הדמוקרטית באופן כללי, ובאופן ספציפי למוסד בירוקרטי לא מתפקד כמו מדינת ישראל זה רעיון מחריד. ברור לגמרי שלהר ליברמן יש בעיה קשה לתפוס במוחו את הקונספט של הדמוקרטיה (בכל זאת, היה קצת קשה ללמוד את זה ב"דמוקרטיה עממית"), או שאולי הקונספט הזה מעניין אותו כשלג דאשתקד. אני באופן אישי, בתנאים כאלו, מוכנה ומזומנה לקבל מעמד של אזרחות מופחתת, ואף אראה בזה כבוד. לבחור בזבל האורגני שמועמד כאן לבחירה ולהיבחר למוסדות הריקבון והשחיתות שמהווים כאן רשויות לא ממש מעיד על אזרחות עליונה במדינה הזאת. למעשה, זה כבר מזמן לא מעיד על שום סוג של אזרחות.

אבל מה כל זה משנה בכלל. העיקר שהמרכז אישר, באופן "דמוקרטי".

***

אגב שבועת אמונים, במקרה קראתי משהו על ההיסטוריה של "שבועת האמונים" האמריקנית, שהיום הולכת כך:

"I pledge allegiance to the Flag of the United States of America, and to the Republic for which it stands. One Nation, under God, indivisible, with Liberty and Justice for all".

מעניין לדעת שבגרסתה המקורית השבועה לא כללה את הביטוי "Under God", שהוכנס רק ב-1954 (היום, אגב, מנסים להעיף אותו שוב), והמחבר המקורי רצה ב-1892 להוסיף גם את המילה "equality", אך לא עשה כן משיקולים פוליטיים. אה, ובהתחלה היה כתוב שם "my Flag", ורק אחר כך זה הפך ל-"The Flag of the United States of America".

דווקא שבועה נחמדה בתיאוריה. חבל שהמציאות שם שונה. אגב, איפשהו לא נראה לי שהר ליברמן מתכוון למשהו כזה.

***

ועוד אגב, הרעיון להדיח חברי כנסת בגלל התבטאויות קיצוניות שהציעה האישה (?) (צר לי, היא נראית לי קצת כמו טרנסוויסט) המפחידה הזאת מ"ישראל ביתנו" כולל גם את ההצעות להעמיד חברי כנסת למשפט כמו במשפטי נירנברג (באדיבות הר ליברמן), או אולי את הטענה שלערבים יש פגם גנטי (באדיבות הר בוים), או כל דבר שיוצא מפיו של הר אלדד בערך? שאלה רטורית, לא?

***

תגידו לי שמה שקורה עכשיו זה רק חלום רע.

יש לי בעיה, שלא לומר מחלוקת, עם שלי יחימוביץ' עכשיו, מאחר ולפי דבריה ב"שש עם" בערוץ 2 עכשיו, היא סוברת שהכרעה "דמוקרטית" של מרכז הסיעה (ללא הצבעה חשאית, יש להזכיר) מבטלת את ההכרעה המוסרית. יתכן שתפיסת המוסר שלי ושלה שונות, ומכאן הבעיה. אני חושבת שכאשר אדם מחזיק בעמדה מוסרית, וסיעתו מחליטה החלטה לא מוסרית, אנטי מוסרית, פושעת – מחובתו המוסרית והאנושית של אותו אדם להתנתק מהסיעה הזאת. ואין אולי, אין "טעות מצערת, אבל…", ואין לפתור את זה מבפנים ואין חילוקי דעות. התפשרת על העניין המוסרי העמוק הזה, התפשרת על הכל – הכל עכשיו פתוח, הדלת נפרצה, כדור השלג התחיל להתגלגל, ועוד כל קלישאה שעולה על דעתך.

ומה שקרה אתמול בהחלט נכנס לקטגוריה הזאת. לשבת כמפלגה, בממשלה אחת עם פאשיסט גזען – ובואו לא נצבע את ליברמן בצבעים יפים או נטען שהוא "מייצג ציבור שלם" או משהו כזה – האיש הוא פאשיסט גזען, המצע של מפלגתו הוא פאשיסטי-גזעני, והם לא רק מדברים, אלא גם פועלים באמצעות הצעות חוק כדי לקדם את האג'נדה הפאשיסטית-גזענית שלהם – זו בגידה מוסרית.

אם לוולמארט מותר, אז גם אני אזכיר את גרמניה של שנת 1933, וקצת לפניה, אז אמרו אנשים דברים דומים מאוד על הנאצים. למה לא, שישבו בממשלה, עדיף ככה, שלא יעשו בלגנים בחוץ. למה לא, שיהיה קנצלר, ממילא כל שאר ראשי הממשלות שניסינו למנות רופסים וקורסים כל שבוע. ראינו איך זה נגמר.

ואגב, אני שמעתי את שלי אומרת שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית? חמש דקות אחרי ששמעתי שמדברים על זה שאהוד ברק – כאילו ג'יזס קריסטוס – אהוד ברק !! – יחליף את פינס, כדי להשלים את הרגרסיה? (גם אם זה ספין, זה לא משנה. המועמדים האחרים לא שונים מהותית).

כמה "משעשע" שאותו אדם שהתבדחנו על חשבונו לפני מספר ימים לאחר ששאל אותנו "מה זו סוציאל-דמוקרטיה" יצא בסוף הצדיק האחרון בסדום (וגם כן צדיק. להתמודד על ראשות העבודה, איזו בדיחה עגומה).

צר לי לומר זאת, אבל איזה מזל שטרם הספקתי להתפקד. כל המים הרותחים שבעולם לא היו מסירים את הזוהמה שהייתי חשה אם הייתי עכשיו חברת מפלגה.

כשאני חושבת על פיצול, האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש היא הדיאלוג המופלא בין בריאן ל-Judean People's Front בסרט המונומנטלי "Life of Brian". אבל היום אני חושבת שהדרך היחידה לעשות עוד ניסיון להציל משהו, לא רק מבחינת מפלגת העבודה, אלא גם בשביל המדינה כולה, היא שהחברים שהתנגדו לישיבה עם ליברמן יתפצלו מהמפלגה ויקימו סיעה חדשה.

חזית אחידה זה דבר חשוב. גם משמעת סיעתית זה דבר חשוב. פעולה משותפת כאיש אחד למען המטרה – אין חשוב מזה, או הכרחי מזה. בזמנים אחרים, דבריו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ בנושא אתמול היו יכולים להיות נכונים ומוצקים.

מפלגת העבודה של שמעון פרס היתה תמיד מפלגה פרגמטית. כל כך פרגמטית, שמרוב פשרות היא היתה מוכנה לוותר על כל עקרונותיה, על דרכה ועל מטרותיה, ובסוף נשאר ממנה איזה משהו רופס, שאנשים הצביעו לו מתוך הרגל, ושכוחו הלך והצטמצם בכל מערכת בחירות. פרץ הזכיר את היצור הרופס הזה אתמול, כשאמר שמפלגת העבודה ישבה כבר בקואליציה עם ליברמן ועם גנדי. אני באופן אישי, ורבים כמותי, לא הצבענו למפלגה הזאת שעליה דיבר, ולעולם לא היינו מצביעים לה.

60% ממצביעיו של פרץ בבחירות האחרונות הצביעו למפלגת העבודה החדשה, המתחדשת, זו שהוכרזה בקול גדול על ידי אותו אחד משופם בלפחות שלוש הזדמנויות שנכחתי בהן אישית, זו שמטרותיה הוגדרו בצורה מאוד ברורה ומפורטת, כולל סכומים, תחת כותרות מאוד יפות כמו "סוציאל-דמוקרטיה" ועוד מיני קופירייטינג, שבניגוד לסיסמאות רבות, יש מאחוריהם תוכן אמיתי – רעיוני ומעשי.

לא הצבענו לאותה מפלגת העבודה שתמכור את אמא שלה כדי לקבל תיק. הצבענו ל"נבחרת המנצחת", הצבענו לאלטרנטיבה אמיתית וריאלית, לא כדי לזכות שוב בכל הנכסים המסורתיים של מפלגת העבודה (דהיינו, תיק הביטחון), ולא כדי לראות שוב את המחזות הקשים והמוכרים של הזחילה לקואליציה.

לאט לאט, מאז הבחירות ועד היום, אנחנו מגלים שהידיים ידי פרץ, אך הקול קולו של פרס. המו"מ הקואליציוני נוהל בצורה מחפירה. ה"הישגים" הגדולים – נסיגה. איש השלום תמך במלחמה המיותרת והשלומיאלית ביותר בתולדות ישראל. ועכשיו הוא רוצה למכור לי שעדיף לו להפר הבטחה מפורשת לבוחריו ולשבת עם ליברמן בקואליציה, כי אחרת יהיה יותר גרוע, או כי כך הוא יוכל להשפיע יותר, מבפנים. הרי אופוזיציה זה רק האנשים שמגרבצים בזמן ההמתנה לשעת הכושר להיכנס לקואליציה, וחברי כנסת, שלדברי פרץ, זה לא נורא כל כך להיות, הם רק טוענים לכתר שעוסקים באיך להפוך לשרים כמה שיותר מהר.

ראינו את ההשפעה של מפלגת העבודה מבפנים על חוק התקציב וחוק ההסדרים (ויש כל כך הרבה מה לפרט כאן, שיידרש לזה טקסט נפרד לגמרי, אבל כולנו יודעים את עיקרי הדברים). ראינו את ההשפעה שלו מבפנים על היציאה למלחמה ועל התנהלותה, בעיקר ביממה האחרונה שלה. מה יש כאן לומר, חוץ מאשר שמדובר באפס השפעה במקרה הטוב?

בימים אחרים, ההתלבטות האם להישאר או לצאת היא הגיונית. אבל כאשר המחיר שצריך לשלם כרוך בוויתור "פרגמטי" על כל ההבטחות, כל הערכים, כל הקווים האדומים וכל העקרונות – אז על איזו השפעה בדיוק אנחנו מדברים כאן? מי בדיוק ישפיע? ולאיזה כיוון? נכון, לטלטל את הסירה זה לא תמיד רעיון טוב. אבל כשמדובר בסירה רקובה ומלאת חורים, ושהקמים להצילה הם שודדי-ים, זה הזמן לנטוש.

כמה אנשים הראו לנו אתמול שהם עדיין מאמינים באותם דברים שבשבילם הצבענו, לפחות  מהפה לחוץ. כמה אנשים אמרו דברים נכוחים לגבי קווים אדומים וערכים. אני רוצה לקרוא להם להפוך את הדברים שלהם למעשה – מעשה חשוב, שיכול להחזיר תקווה ללא מעט אנשים, ואולי אפילו שמץ של אמון. אני רוצה לקרוא להם להיפרד מהמפלגה השוקעת הזאת, להקים סיעה חדשה, ללכת לאופוזיציה, ולתת אופוזיציה.

ויש ביניהם אנשים שמסוגלים לזה – אנשים שמסוגלים לתת דוגמא, אנשים שמסוגלים להוביל לדרך חדשה, אנשים שמסוגלים לקרוא את ספר התקציב ולהציע לו אלטרנטיבה אמיתית, אנשים שמסוגלים להתמודד עם התקשורת של היום בצורה מוצלחת, אנשים שמסוגלים לייצג ערכים שעליהם לא מתפשרים. אמנם, השפל הכללי הוא חסר תקדים, אבל האנשים האלו, גם אם אינם גאוני הדור, אינם פחותים מאותם אלו שמובילים וכותבים את ספר התקציב הזה היום (מאחר ונמוך מזה קשה למצוא). 

המדינה הזאת סובלת. העם שחי בה – סובל. סובל מסחף נורא של אדישות, אין אונים, חוסר אמון קיצוני. במצב כזה, אנשים שיגידו "הבטחנו – אז לפחות ננסה לקיים", ויהיו מוכנים לשאת במחיר האישי ולהקריב את ההקרבות הנחוצות – אם יעשו זאת נכון, עשויים למצוא את עצמם ככוח הפוליטי העולה והנשאר, בניגוד לשאר משיחי השקר של השנים האחרונות. בכל מקרה, במצב העניינים הנוכחי, זה נראה לי כמו ניסוי שראוי לערוך, בעיקר לנוכח העובדה שאני פשוט לא רואה שום דרך אחרת חוץ מוויתור וייאוש טוטלי.

***

יתכן, כמובן, שאני טועה לגמרי, ושיש היגיון לדברים שקורים היום. אבל אני באופן אישי, כמו עמי איילון, חושבת שליברמן הוא אדם מסוכן ביותר, ובניגוד לעמי איילון ולנוכח ידיעותיי ההיסטוריות (המוטות, כמובן), אני סוברת שהדרך היחידה להתמודד עם סכנה כזו היא פעולה נגדה ונגד כל מה שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות חינוך וידע – שהן פעולות ארוכות טווח, אבל גם באמצעות טריוויאליזציה של השפעתה ושל כוחה במישור הפוליטי-מעשי עד כמה שניתן בטווח הקצר.

ישיבה איתו בקואליציה היא ההיפך הגמור מזה. למיטב הכרתי, זו פתיחת דלת בפני הסכנה, והסכנה כמעט אף פעם לא תימנע מלנצל את ההזדמנות הזאת להיכנס בדלת הפתוחה. ומכאן, הדברים יכולים בעיקר להתדרדר למחוזות שאף אחד מאיתנו לא מדמיין, למרות שכולנו יודעים את האופציות. אני באופן אישי לא מסוגלת בשום צורה לתת יד לדבר הזה, אפילו לא ברמז, ובטח שלא בשתיקה.

כאילו שלא מספיק הגועל שקרה היום במרכז, אז גם גיליתי תומכת ליברמן אצלי בבית. ולהלן ההוכחה:

(*) במיניסטריון האמת של טומי לפיד.

מבזק ב-ynet, היום:

לפיד לאלי ויזל: הבעיה איתך שאתה לא מטריד נשים

יו"ר מועצת "יד ושם", יוסף (טומי) לפיד, אמר בתגובה לדברי אלי ויזל על כך שאינו מעוניין להיות נשיא: "הבעיה איתך היא שאתה לא מטריד נשים".

מוקדם יותר אמר אלי ויזל כי "אני לא רוצה להיות נשיא, לא התכוונתי להיות נשיא, לא ביקשתי להיות נשיא וגם לא אהיה נשיא".

***

אמנם הדברים האלו מדברים בעד עצמם, אבל…. אני לא יודעת מה יותר עצוב כאן, העובדה שהתואר "יו"ר מועצת "יד ושם"" צמוד לשמו של טומי לפיד, או שכפי שהיה צפוי מראש, אלי ויזל ממש לא מעוניין. בעצם, אם חושבים על זה, שני הדברים קשורים זה לזה.

ועוד דבר מטריד באופן מיוחד – למה הניסיון העלוב של טומי, יו"ר מועצת "יד ושם", לספר בדיחת ארצ'י בנקר (שכידוע, תמיד יש בה יותר משמץ של אמת מצידו של המתבדח…), זוכה בכלל למבזק ב-ynet?

עוד סיבות למה המדינה הזאת כל כך מחורבנת, יותר ממקומות אחרים בעולם. ואין לי כוח להסביר את עצמי עכשיו. אולי אחר כך.

קול קורא (*) – "אם ישראל ביתנו בפנים – מפלגת העבודה בחוץ"

חברי המרכז: הצביעו נגד

אנו קוראים לחברי מרכז מפלגת העבודה להצביע בעד עזיבת הקואליציה עם כניסתה של "ישראל ביתנו".

עליכם להניח בצד את האינטרסים הפרטיים שלכם ולחשוב על טובת המשטר הדמוקרטי בישראל. כמו גם על הפגיעה האנושה שגורמת כניסת "ישראל ביתנו" לקואליציה לאמינותה של המפלגה וליכולתה לקיים את הבטחותיה לבוחר, הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי-חברתי.

מפלגת העבודה כנספחת סמרטוטית בממשלת ימין תמשיך בדעיכתה, ללא תלות בזהות היו"ר. כך היה עם היו"ר פרס, כך היה עם היו"ר בן אליעזר, כך עכשיו עם היו"ר פרץ, וכך יהיה בעתיד. אם המפלגה אינה יכולה להשפיע על התנהלות הממשלה, עליה לעזוב אותה. להוביל אופוזיציה לוחמת שתאפשר לה לשקם את אמינותה, להציג אלטרנטיבה רצינית לממשלת קדימה-ימין ומשם לחזור לשלטון.

חברי-הכנסת: סרבו

אנו קוראים לחברי-הכנסת ולשרים של מפלגת העבודה להתחייב אישית: אם ישראל ביתנו בקואליציה – אנחנו באופוזיציה.  

אם גם לכם נדמה כי החלטות מרכז המפלגה אינן מייצגות את רצון הציבור ואת רצון מצביעי המפלגה. אם גם אתם חושבים שה"ממלכתיות" מזויפת, ומייצגת שיקולים צרים של מקבלי ג'ובים ואינטרסנטים, אל תתנו למרכז להמשיך לדרדר את מעמדכם בעיני הציבור.

התחבאות מאחורי "דין התנועה" או מאחורי "מצב החירום הלאומי" לא תעזור לכם אישית ולא למפלגתכם ביום הבחירות. לא משנה כמה יועצים אסטרטגיים תעסיקו וכמה תשלמו להם, לא תוכלו למכור לנו את ישיבתכם בממשלת ימין מדיני וכלכלי כדרך אפקטיבית לקיום החוזה עליו חתמתם עם הבוחר ערב הבחירות.  

המצביעים: התפקדו והדיחו את ההנהגה

אנו קוראים למצביעי מפלגת העבודה, המאוכזבים וזועמים על התנהלות ראשיה מאז הבחירות, להתפקד בהמוניהם למפלגה עוד היום.

עליכם להשתמש בזעמכם בכדי להדיח את כל מי שתרמו באופן פעיל או סביל לזניחת ההבטחות לבוחרים ולסירוסה של מפלגת העבודה, בפרט בנושא תקציב 2007 ובעידוד או אי התנגדות לכניסתה של ישראל ביתנו לממשלה. עליכם להתפקד גם אם נשבעתם שלעולם לא תצביעו עוד למפלגת העבודה, כי זו הדרך היחידה שלכם להעניש אישית את האחראים.  

צוות עבודה שחורה

* הקול הקורא האמור מתפרסם באתר "עבודה שחורה", ואנו פועלים להפצתו בקרב כמה שיותר בלוגרים ותומכים. אם אתם תומכים במה שנאמר כאן, בין אם הצבעתם למפלגה או לא, אתם מוזמנים לפרסם את הטקסט באתרכם, עם הפנייה לאתר.

***

ותוספת שלי (מטעמי ושמייצגת רק אותי):

אתם יודעים כבר שהצבעתי למפלגת העבודה, ואתם גם יודעים שאני עצבנית עליהם (כרגיל, אנדרסטייטמנט) מאז זמן קצר לאחר הבחירות, וה"עצבנות" הזאת רק גוברת לנוכח התנהלותם היומיומית של אלו שהצבעתי עבורם. אתם גם יודעים שאני מאמינה גדולה בצורך הגדול בפעילות של חברה אזרחית. "עבודה שחורה" היא סוג של פעילות כזו, סוג שעבד בעבר (בדרכים קצת יותר מיושנות, מכתבי נייר, כאילו), שעובד בהווה במקומות קצת פחות אפטיים משלנו, וסוג שיכול לעבוד גם כאן.

הפעילות הזאת רצה כבר כמה חודשים, וזוכה להיענות הולכת וגדלה מצידם של חברי הכנסת של "העבודה". אבל בולטת במיוחד שתיקתה של "ההנהגה הבכירה", דהיינו, היו"ר עמיר פרץ. הוא ממלא פיו מים, ולא מגיב לשום דבר. עכשיו, הגיעו מים עד נפש. סיפור ליברמן הוא קש רציני. מפלגתו של ליברמן מייצגת את כל הדברים ההפוכים לאלו שבשבילם הצביעו רבים למפלגת העבודה. באופן אישי, אני סבורה שהאיש והאג'נדה שלו נמנים על הדברים המסוכנים ביותר למדינת ישראל, ולהתנגד להם ולגידול בהשפעתם זו מחוייבות מוסרית מהדרגה הראשונה.

לתומי חשבתי שאדם כמו עמיר פרץ, שדיבר ארוכות על איך כולם אצלו יהיו שווים ורצויים באותה מידה, לא יוכל בשום תנאי לסבול ישיבה בממשלה עם אדם שמבחינתו 20% מאזרחי מדינת ישראל הם מוקצים, ושהפתרון לסכסוך עם הערבים בעיניו זה סוג צבוע של "יישוב מחדש". אבל היום אני רואה שמדווחים בתקשורת שהאיש שהבטיח מפלגת עבודה חדשה חוזר לתרבות הפרגמטיזם הקיצוני, תוך ויתור על כל ערך וכל עקרון, ותמורת סגן שר או ראש ועדה או מתנות פוליטיות אחרות מוכן להמשיך ולהיצמד לכיסאו, במקום לעשות את הדבר הנכון, לנהוג כאיש כבוד וללכת לחזק את האופוזיציה ולבנות אלטרנטיבה אמיתית לממשלת מרטין שלאף המתגבשת.

הוא מפחד להיעלם מהמפה הפוליטית אם יפרוש מהממשלה? אז בואו נעלים אותו מהמפה הפוליטית אם יישאר בממשלה, ונתחיל להבהיר למושחתים ולעלובי הנפש האלו – אנחנו שמנו אתכם שם, אנחנו משלמים לכם את המשכורת וההטבות. יש גבול לציניות, ויש גבול לשקרים.

אח, וולמארט וולמארט… עד מתי נאלץ לספוג את הדמגוגיה בגרוש עם חור שלך? השקרים, עיוות ההיסטוריה? ואני חשבתי שבתקופה שלך מערכת החינוך עוד לימדה איזה דבר או שניים בעלי ערך. אין לי כוח לזה, בחיי שאין לי, אבל אין ברירה.  

ראש הממשלה וולמארט אומר היום כי אסור לחזור על שגיאות מלפני 60 שנה. לפני 60 שנה, למיטב ידיעתי, היתה שנת 1946, והשגיאות שנעשו ב-1946 באירופה תוקנו כבר ב-1947, ועובדות יפה עד היום. 

חוץ מזה, אומר וולמארט ש"מאז השואה לא קם מנהיג של מדינה שמכריז בצורה גלויה שהוא קורא להשמדתה של מדינה". אם וולמארט מתכוון לומר שהיטלר הכריז אי פעם בצורה גלויה שהוא קורא להשמדתה של מדינה, אני חוששת שהוא קצת מפספס את הנקודה.  

אני אישית לא זוכרת התבטאויות של היטלר בעניין השמדת מדינות, אלא בעיקר בעניין השמדה של גזעים ו"טפילים חברתיים". מדינות הוא רצה בעיקר לספח, לצורכי לבנסראום. והבעיה עם היטלר, כמובן, לא היתה עם ההתבטאויות שלו, אלא בעיקר עם מעשיו. החל מניסיון הפוטש של 1923, דרך כל מיני דברים שקשורים לבריונים שמשתוללים ברחובות, שריפת הרייכסטאג, איחוד סמכויות הנשיא והקנצלר, ביטול חירויות האזרח, חרמות למיניהם, "ניקוי" הפקידות הבכירה, תוכניות המתת חסד של חולי נפש ונכים, ורק אחרי כל זה – סיפוחים, איחודים ופלישות, ורק אחריהם – "הפתרון הסופי". תהליכים קרובים ברוחם אני דווקא רואה בישראל של היום. הם בולטים במיוחד בדיבורים על "יציבות השלטון".  

וולמארט מנסה לטעון בהמשך שכהונתן הקצרה של ממשלות בישראל קשורה לחוסר יציבות בשיטת הממשל, ולא חס וחלילה בחוסר תפקודם של הממשלות והמוסדות, בשחיתות ובריקבון שפשו בהם, וחוסר המענה שהם נותנים לדברים שמעניינים את העם. הוא מרחיק לכת וטוען כי "יציבותה של מערכת פוליטית אינה נמדדת דווקא במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות". (ואיך שכחתי לציין את העובדה החשובה, שגם רפובליקת ויימאר סבלה מבעיה דומה של ממשלות שנפלו זו אחר זו) 

ברור, המערכות הרי לא צריכות לתפקד ולתת מענה לדברים שבשבילן הן קיימות. כל מה שחשוב זה שיהיה למדינה "בעל בית", שיוכל לעשות מה שבא לו, להעביר כל תקציב שבא לו, לצאת לכל מלחמה שבא לו, ללא קשר לרווחת הציבור או לאינטרסים של הציבור, בלי סיבוכים בירוקרטיים או בלבולי מוח של דמוקרטיה ייצוגית, ללא כל פיקוח מערכתי יומיומי. וזה בוודאי יבטיח יציבות. ואם לא, תמיד אפשר להקים משטרה חשאית. אני בטוחה שליברמן יסתפק בינתיים בתפקיד הראש שלה, ואף ישמח. אחרי הכל, תפקיד בכיר בקג"ב הפך את פוטין למה שהוא, והוא הרי המודל. ובאה יציבות לישראל.  

*** 

אז, וולמארט, לידיעתך – יציבותה של המערכת הפוליטית נמדדת אך ורק במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות, מול הציבור וזו מול זו. כשהמערכות לא מתפקדות, אם הן נגועות בשחיתות ובריקבון, שמופיע בכל גירוד של פני השטח, ולו הקל ביותר, אם הן לא מסוגלות להתמודד עם שום דבר בחיי היומיום – אם החקיקה היא בדיחה, האכיפה עוד יותר בדיחה, ההתנהלות הכלכלית של חברות ומעסיקים היא כמו במערב הפרוע, האלימות גואה, החינוך קורס, הבריאות על הפנים, הברונים שודדים והאזרחים פושטים רגל ועומדים בתור לבתי התמחוי, ובנוסף לכל הצרות גם צבא הגנה לישראל ומערכת הביטחון רקובים ומושחתים, ואינם מסוגלים לעמוד במבחן היומיומי של התפקוד של המערכות אפילו במצב חירום, כפי שהתגלה בזרקור החזק שהיה המלחמה האחרונה – אז הבעיה לא נמצאת ב"שיטת הממשל".  

כל הדברים האלו, כולם, נמצאים בתחום סמכותך ויכולת ההשפעה שלך ושל שריך ושל הכנסת שלך, בשיטת הממשל הקיימת. כשאתה מדבר על שינוי שיטת ממשל, אתה מדבר אך ורק על התחמקות מאחריותך לעמוד במבחן היומיומי של התפקוד של מוסד ראשות הממשלה. ואם אתה באמת רוצה לשמור על תפקידך ואף להמשיך בו ללא בגידה עמוקה במדינה ובמייסדיה ובזכר השואה על ידי הפיכת ישראל לדיקטטורה פאשיסטית, עדיף שתתחיל לעבוד ותפסיק לזיין לנו את המוח.  

ואגב, תחליף כותב נאומים. הניסוחים המטומטמים האלו ממש מביכים.  

*** 

ואם נעשו טעויות מצידה של הקהילה הבינלאומית, הן לא התחילו לפני שישים שנה, אלא לפני 87 שנים, ב-1919. לטעות הזו קראו "הסכמי ורסאי", והיא שהולידה את היטלר כפי שאנו מכירים אותו. עוד שלב בלידתו של האיש היה הטעות שעשתה גרמניה ב-1923, אחרי ניסיון הפוטש. טעויות אחרות נעשו מצידה של הקהילה הבינלאומית בשנים שאחרי זה, כאשר סירבה לשמוע, להתייחס ובטח שלתמוך בגורמים בתוך גרמניה שהתנגדו להיטלר והסתובבו בעולם בניסיון להשיג תמיכה, ושמעו בעיקר שזה לא ג'נטלמני לדבר נגד הממשלה שלך בחוץ. גם הקהילה היהודית בארה"ב עשתה טעות, לאחר שלא המשיכה באיומים בסנקציות כלכליות למרות  שראתה שזה עובד לא רע אחרי ניסיון החרם על העסקים היהודיים שהתקיים, אם זכרוני אינו מטעני, ב-1934, ביום שבת, בקול ענות חלושה. 

ב-1946 כמעט ונעשתה עוד טעות כזו, אבל היא תוקנה ב-1947, עם "תוכנית מרשל", שהשיגה תוצאות שמחזיקות עד היום. בקיצור, להפיל את כל הטעות על אדישותה של בריטניה של צ'מברליין לנעשה באירופה וזלזולן של מדינות העולם ב"התבטאויותיו" של היטלר זו בדיחה עצובה במקרה הטוב. במקרה הרע, זו בורות מכוונת ודמגוגית למטרות של הישרדות פוליטית קטנונית. ונראה שוולמארט מוכן למכור את כולנו כדי להשיג את המטרות האלו. איך אומרים, the high cost of low prices. כמה מתאים.