שינוי שיטת הממשל

אני מתנגדת עקרונית לכל דבר שיוצא מבית מדרשו של אביגדור ליברמן. בעיני הוא אחד האנשים המסוכנים ביותר במדינה. מבחינתי, אם זה נראה כמו פאשיסט, הולך כמו פאשיסט ומשמיע קולות של פאשיסט, זה כנראה פאשיסט. ולכל דבר כמעט שיוצא מפיו של הר ליברמן יש הד, הד של אנשים אחרים שאמרו את הדברים האלו לפניו והשתמשו באותן הסוואות מתייפיפות, של סדר חייב להיות וביטחון מעל הכל וטרנספר – אבל מרצון (ואם לא יהיה רצון? אף אחד מאלו עוד לא הסביר לי מה יקרה במצב הזה) וחילופי שטחים ושבועות נאמנות ועוד כהנה וכהנה. וכבן אדם שמעוניין ללמוד מההיסטוריה, ולא לחזור עליה, ההד הזה והתגובות אליו לא מבשרים טובות.

אבל…

אם כבר הוא מעלה את העניין הזה של שינוי שיטת הממשל, ואפילו אם הוא מעלה אותו כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" לדבריו (כלומר, בעברית פשוטה למי שלא הבין – לקרב אותנו עוד צעד לדיקטטורה, רצוי, ככל הנראה, בראשותו), אולי כדאי לרכב על הגל ולהעלות על סדר היום את הפאק המרכזי, לפחות בעיני, בשיטת הממשל הישראלית. ז"א, עקרון הפרדת הרשויות. ליברמן הזכיר את העניין בכמה מילים, כדי שעניין הדיקטטורה שאליו הוא שואף לכאורה לא יהיה שקוף מדי. אצלו זה לא העניין המרכזי, אבל אצלי כן.

צריך לעשות שינוי בשיטת הממשל בישראל, אבל לא כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" או להגדיל את היציבות השלטונית. אימוץ של דברים כמו השיטה הנשיאותית נוסח ארה"ב (או החזרת הבחירה הישירה) זה חרטא. המבנה של ישראל הוא לא מבנה אמריקני, לא גיאוגרפית, לא פוליטית ולא מבחינת גודל האוכלוסייה. אני לא רואה שום אופציה הגיונית לעשות כאן ממשל פדרלי מרכזי לצד ממשלים מקומיים חזקים, ומעבר לשיטה של אלקטורים או שתי מפלגות נראה לי, במקום הזה, כמו סלילת דרך המלך אל הטוטליטריזם. גם שיטה נשיאותית כמו השיטה של פוטין לא נראית לי יותר מדי כמו חיזוק הדמוקרטיה ו/או היציבות, אלא אם דיכוי טוטליטרי נחשב בעיני מישהו כיציבות רצויה.

אבל ניתוק בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, קביעת מספר קבוע ובלתי ניתן לשינוי של שרים בממשלה, ביטול הרעיון שמשרה של שר זו מתנה, ולא תפקיד חשוב שמשמעותו מתחילה ונגמרת בשירות הציבור באורח מקצועי, ובחירת השרים על פי קריטריונים מקצועיים קבועים מראש והעמדתם לבחינה מול הפרלמנט בנושאי משרדם שתקבע אם מינויים יאושר או לא – כל הדברים האלו דווקא נראים לי כמו משהו חיובי ביותר. אם נוסיף על זה רפורמה בוועדה לבחירת שופטים, שתנתק אותה עד כמה שאפשר מהמשחקים הפוליטיים, זה יהיה אידיאלי. ואם אפשר, הייתי רוצה גם להכניס את עניין הדיווחים הפיננסיים והרפואיים.

בשינוי כזה בשיטת הממשל אני מוכנה לתמוך בלב שלם ובפה מלא. כל זמן שכל הקריטריונים יהיו שקופים, ושהבחינות שיעברו השרים המיועדים ישודרו במלואן בערוץ הכנסת. ושהמושג המתועב הזה, "שר בלי תיק", שחוץ מלהעיד עד כמה הנבחרים מזלזלים בציבור שבחר בהם אין בו כלום, יימחק לחלוטין מהלקסיקון הישראלי.

צפון קוריאה ופני העולם

לצפון קוריאה יהיה נשק גרעיני, ובעצם, נראה שכבר יש להם. זו עובדה מוגמרת, ככל הנראה. הניסוי הגרעיני שלהם היה הכל חוץ ממפתיע. כל מי שעוקב אפילו בצורה השטחית ביותר אחרי ההתנהלות בעניין, יכול רק לגחך לנוכח הגינויים וה"הפתעה".

מצד אחד יושב פסיכופט, שעושה מה שבא לו איך שבא לו, יום אחד אומר כן למשא ומתן, ויום אחרי זה פורש, רק כדי לחזור, ותוך כדי לבצע ניסויים. מהצד השני יושבות כמה מעצמות שהעניין מזיז להן את קצה הישבן. וזה לא בגלל תבוסתנות יתרה. מי שמדבר כאן על צ'מברלייניזם, לא מבין את העולם. זה עולם של רווח ועכשיו, וצפון קוריאה לא מזיזה שום דבר לשום שוק. סכנות ארוכות טווח? איומים אמורפיים וללא הגדרות זמן? אפילו הבורסות במזרח לא מתרשמות יותר מדי, יום אחד בלבד אחרי הניסוי.

וחוץ מזה, איזה סנקציות בדיוק העולם חושב שהוא יכול להטיל על המדינה, שמדיניותה היא התבדלות עד הסתגרות קיצונית מהעולם כולו? קיצוץ במשלוחי סיוע הומניטרי לתושבים, שסובלים מאחד ממשטרי הדיכוי הקשים שפועלים היום בעולם?

בין שיטות הדיכוי של הפסיכופט הזה, אגב, ניתן למצוא השקעת כסף בפיתוח נשק גרעיני במקום באספקת מזון לתושביו (או בלשון אחרת – הרעבת האוכלוסייה – 11 שנים רצופות של מחסור במזון), וגם בידוד תקשורתי קיצוני עד כדי איסוף מכשירי הטלפון הסלולריים מהאזרחים שכבר היה להם (כ-20 אלף באוכלוסייה של כמה עשרות מיליונים, לפי דיווח מ-2004. קווים יבשתיים יש פחות ממיליון) בעקבות איזה חשד לניסיון התנקשות. ואיך שכחתי, שימוש בתאי גזים נגד מתנגדי משטר.

כן, בצפון קוריאה יש מחנות ריכוז ל"מתנגדי משטר". בלפחות אחד מהם, מחנה 22, מתבצעים ניסויים כימיים על אסירים בתוך תאי גזים. ה-BBC שידר על זה תחקיר מבוסס עדויות של צפון קוריאנים ב-2004. הממשל הצפון קוריאני הכחיש, כמובן. גם הנאצים אמרו לאנשים במחנה ריכוז, ממילא אף אחד לא יאמין לכם. ובמקרה הנוכחי, אף אחד פשוט לא התעניין.

***

הסיבות ליציאה למלחמות היום הן מאוד ברורות. מי שעוקב אחרי הדברים רואה שיש להן, ובכלל, לרוב הדברים, שני רבדים. האחד הוא רובד של נפיחות אוויר חם על ידי פוליטיקאים ודיפלומטים, שמשתמשים בביטויים גדולים ושפה מליצית – מצד אחד הפחדה מפני סכנות איומות ונוראות, מצד שני התייפיפות מוסרנית על שחרור עמים, דרך חיינו ודמוקרטיזציה. השני הוא הדיווחים על העסקאות, הקצאות הכספים והתנודות במחירים של מניות וסחורות. השני הוא המציאות. בראשון אין שום דבר חוץ מצביעות.

אין כמעט דיווח מהסוג הראשון שבו ראיתי על המלצות לצאת למלחמה נגד צפון קוריאה. תאי גזים או הרעבת אוכלוסייה הם כמובן לא סיבה מספיק טובה, אבל מסתבר שגם נשק גרעיני. רובם המוחלט של ה"מומחים" (גם אצלנו אגב, כפי שנצפה אתמול בפורום "חדר החדשות" ב-ynet) טוענים שזה רעיון רע מאוד, ועדיף סנקציות. לקים ג'ונג איל, אגב, זה לא מפריע לטעון ש"סנקציות מלאות" זה מבחינתו הכרזת מלחמה כללית. אחרי הכל, מדובר בפסיכופט. אבל אם לחזור לעניין הסנקציות, זו כמובן הצעה מגוחכת, מאחר וכבר הוטלו על צפון קוריאה סנקציות בעבר, שהשפיעו כמו כוסות רוח למת. וזה לא שהן לא היו חמורות. בכל זאת, הן הובילו להפחתת הסחר עם יפן ב-85%.

וגם עכשיו, על מה הם מדברים, אם לא על סנקציות סחר, בדיקת מטענים שיוצאים ונכנסים לצפון קוריאה, ואולי גם הגבלות תנועת בכירים. כאילו שצפון קוריאה אכן ייבאה את החומרים שאפשרו לה לעשות פצצה בדרכים שניתנות לבדיקה על ידי מועצת הביטחון או whoever. וכאילו שמישהו מסוחרי הנשק הפרטיים שפועלים בחסות לא רשמית של ארה"ב, של סין או שלנו יפסיק לרגע אחד למכור להם נשק בדרכים לא רשמיות כדי לעשות עוד שקל וחצי (מיליארד וחצי,  יותר קרוב).

***

העיראקים ש"שוחררו" מעולו של סדאם, אגב, מתים בהמוניהם. הדיווח הכי מצומצם מדבר על 50 אלף אזרחים עיראקים שנהרגו בפעולות האלימות שמתרחשות במדינה מאז ה"שחרור" ועד היום. הדיווח היותר מרחיב, שפורסם ממש אתמול, מדבר על יותר מ-600 אלף אזרחים עיראקים (וכולל גם גידול במספר מקרי המוות מסרטן והתקפי לב). כמובן שהוא "שנוי במחלוקת". איך לא, לפני הבחירות בארה"ב. שנוי במחלוקת, בערך כמו הקשר בין סיגריות לסרטן ריאות לפי חברות הטבק, או הקשר בין כורים גרעיניים למטרות "שלום" והגידול בתמותת תינוקות.

ובאפגניסטן שמענו מנאט"ו לאחרונה, כי אם לא ישתפר  מצבם של האזרחים, הם עלולים לחזור לתמוך בצורה גורפת בטאליבן, המשטר המופלא שאין כמוהו בדיכוי נשים, שנציגיו, אגב, עדיין חיים, קיימים ובועטים במדינה האומללה הזאת. דו"חות שמספרם הולך ומתרבה ושמופקים על ידי כל מיני ארגונים וסוכנויות מכובדים מראים שמצב הביטחון בעולם רק הלך והתדרדר מאז שארה"ב פתחה במלחמת הקודש שלה על הטרור העולמי. אבל הרווחים של האליברטון צמחו ברבעון האחרון ב-50%. וזה מה שחשוב. משלם המסים האמריקני שילם בשנים האחרונות מאות מיליארדי דולרים כדי להגדיל את הרווחים של האליברטון ב-50%, ועימם את הונו האישי של סגן הנשיא.

ברגע שמשטרים, כלומר – מספר קטן של אנשים – יכולים להרשות לעצמם לבצע כל זוועה, ואין שום תגובה כי לאף אחד אין אינטרס, וברגע שהטווח הכי רחוק שחושבים עליו הוא העסקה הבאה, ואין שום תוכנית, יעדים, תשתית מוסרית או כיוון מוסרי אמיתי לפחות, זה מה שמקבלים. ולכן אין מה להתפלא על הצטרפותה של צפון קוריאה ל"מועדון הגרעין". ולא יהיה גם מה להתפלא כאשר ישראל תוגש על מגש של אטום לאחמדיניג'אד תמורת זכויות פיתוח ושאיבה באיזה שדה נפט גדול, או הרבה פחות מזה.

זה נשמע כל כך מופרך, עד שאנשים מוכנים להתעלם מאוסף הולך ומצטבר של עובדות, נתונים ודיווחים שמוצגים בפניהם (כמובן, באופן מפוזר ובליווי טונות של רעש דמגוגי) ולהמשיך להאמין באמונה עיוורת שקיימת מטרה אמיתית מאחורי הטירוף הזה, או שככה זה בעולם. אבל האמת היא שזה פשוט לא. זה סדר העדיפויות של עולם שאזרחיו אדישים לכל דבר, אפילו לעצמם, ומעדיפים לוותר או לפנות לסוג כלשהו של רגרסיה, אלימה או סתם תבוסתנית, העיקר שלא יצטרכו לחשוב או לפעול. ושוב, אני אגיד את מה שאני אומרת תמיד – השינוי של זה באמת תלוי רק בנו – אזרחי כל העולם, בעיקר העולם המערבי –  וזה בהחלט יכול להשתנות. והצעד הראשון חייב להיות המלחמה ברציונליזציות והמאבק בפיתוי שהן מהוות.