קיומו של מוסד ייצוגי זה בסך הכל לא דבר רע. כמו שראינו בתאילנד, למשל, זה יכול להיות דבר מייצב ברגעי משבר קשים. שם זה אמנם מלך, אבל לנו אין היסטוריה של מלכים (ואין מה לקפוץ, לא שכחתי את מלכי ישראל, אבל 2,000 שנים זה לא טווח זמן בר ייחוס). ויתכן ששיקום המוסד הייצוגי הזה דווקא יכול להיות דבר חיובי, צעד ראשון בדרך לשיקום שאר המוסדות הרקובים והמנוונים שלנו.
אי לכך, הבוקר מצאתי את עצמי, לראשונה בתולדותיי, חושבת שהצעתו של הר וולמארט היא דווקא די חיובית. איך אומרים, לפעמים מתוך שלא לשמה. אלי ויזל לתפקיד הנשיא זה רעיון מצויין. קודם כל, בגלל שהוא יוצא (הרעיון ,כאילו), אפילו אם שלא במודע, נגד המנהג המגונה להפוך את המוסד הזה לפרס ניחומים (חחח) לפוליטיקאים שרוצים להיפטר מהם. אבל גם בגלל האיש עצמו.
אלי ויזל יכול להיות בדיוק האיש שאנחנו צריכים. אני באופן אישי אוהבת את איך שהוא מדבר וכותב, ולרוב גם את הדברים שהוא אומר. אבל בעיקר את האופן שבו הוא אומר אותם. הוא דמות ציבורית מוערכת בכל העולם, וכמו שהוא מביא כבוד לסיגט, הוא יכול להביא כבוד גם לישראל כולה.
עכשיו יש רק בעיה אחת – איך לשכנע אותו להסכים. אני מעריכה שהסיכויים קלושים, ובסוף ניתקע עם כל מי שיתמודד מול פרס.